...

איך תדע שאתה זקן? כשאתה קובע עם הילדים סרט משפחתי והם עומדים מול וי.או.די עם 173 סרטים לבחירה - אמיתי בספר תורה תבדקו אותי וזה רק המדובבים כדי שגם הקטנצ'יק יהיה בעניינים - ומריצים בלחיצה שורות שורות של סרטים ורוטנים אוףף שוב אין מה לראות פה וכל מה שבא לך לומר להם זה יא אללה הדור הזה שלכם אינעל העולם מה נסגרררר אנשים כשהייתי בגילכם והיו מודיעים בסניף שיהיה סרט כולנו היינו נכנסים לויברציות שבועיים קודם רק מההכרזה ואז ביום הגדול היינו קודם כל מתייבשים שעתיים בחוץ עד שאסרף היה מסדר את על המסרטה את הגלגלים הכבדים של הפילם שהביא מההנהלה הארצית ברחוב ירמיהו ואז קבוע באמצע הסרט בול במתח הנורה של המסרטה היתה נשרפת וזאביק היה צריך לנסוע בשני אוטובוסים לעיר כדי להחליף אותה (הפטנט של נורה ספייר טרם הגיע לתנועה אפרנטלי) הופה עוד הפסקה של שעתיים וחצי באמצע הסרט וזה במקרה הטוב אם שולמן הזקן מהחנות של הנורות ברחוב ש"ץ בכלל התעורר מהשלאפשטונדה וכבר שכחת מי נגד מי ואיך קוראים להוא ומה העלילה בכלל אבל אז זאביק חוזר ואחרי עוד שעה של החלפת נורה (כי רק צביקה יודע איך ובינתיים הוא הלך לכדורסל ולך תמצא אותו) סוף סוף ממשיכים ומפה לשם אתה רואה סרט של שעה וחצי מעשר בבוקר עד חמש אחרי הצהריים וזה כמובן אם לא נקרע הסליל באמצע שאז הלך הסרט פייפן והיית מסתובב שנתיים אחר כך ואוכל סרטים מה קרה לגיבור ואיך נגמר בסוף וכל הטוב הזה אגב על ספסלי מתכת נטולי ריפוד או רחמים ותמיד זה היה הרפתקאה בבלגיה הרפתקאה בשווייץ הרפתקאה בהולנד ואף אחד לא שאל אותנו הרפתקאה באיזה טיז אל יורופ בא לנו הפעם ויודעים מה דווקא היה לנו סבבה אבל הנה אתם עם הוי.או.די הזה שלכם מקבלים מאה שבעים ושלושה סרטים על מגש של כסף אייץ' די רק המדובבים וחצי שעה לא מצליחים להחליט איזה לראות זה נראה לכם הגיוני העניין הזה??? ואת כל זה הלב שלך אומר בקול רם מאד, אבל מה, אתה אבא טוב, או לפחות משתדל, אז הפה שלך אומר בשקט קחו את הזמן מתוקים מה שתחליטו בסוף זה סבבה אבא פה עומד בינתיים עם הפופקורן מישהו רוצה מיצפטל?

הכנפיים של זכי

בייחוד חביבות על היהודי נסיעות אוטובוס ליליות באזורים שוממים, שחוט של חסד משוך עליהן. קפסולה מבודדת מוארת כחלחל חותרה בוקעת מרחבים שחורים, חורכת מרחקים. זרמי הזרות הקרירים החוצצים בין נוסעיה בשעות האור מתחממים ומפשירים קמעה עם רדת ליל, וחוטים דקים של נעימות נשזרים בחללה.

והנה, בבחינת חוט מאריך של חסד, בנסיעת לילה ארוכה אחת בכביש הבקעה - בקעו עלו ממערכת הסטריאו של הנהג ניגוני הוד קדומים, חצובים מהררי קודש, מחצרות ויז'ניץ ונדבורנא, מודז'יץ וספינקא, קרלין ובאבוב, בעלזא וחב"ד. לרגע התפלא היהודי, מה לכהנת בבית הקברות? אך במשנהו הניח לסקרנותו והתמסר להצלילים המנחמים ונתנם אל לבו.

ובהגיע האוטובוס ירושלימה המתין היהודי עד שיירדו כל נוסעיו, ואז התגבר על ביישנותו וניגש לשאול את הנהג לפשרם של דברים. ומה גברה פליאתו משגילה כי הלה זכי מעודה שמו, וכי בין מולדת אבותיו לערבות גליציה מפרידות אי אלו מדבריות וימים, נהרות ומלכויות, ושני אזורי זמן לפחות.
והיהודי שאל בדחילו מאי האי אדון זכי, וזכי מצדו חייך במבוכה, אצבעותיו ממוללות מבלי משים את כיסוי העור של ההגה הגדול ומבטו ננעץ בנקודה כלשהי בחלל.

היה לי פעם נוסע זקן, חסיד מטבריה, אמר לבסוף, תמיד היה עולה בצמח ומתיישב במושב לצדי, שותק ומתכנס בתוך עצמו. עד שיום אחד פנה אלי לפתע ואמר לי א-נו רב זכי, איך ככה שעתיים בחושך בלי אף ניגון? הרי אפשר להשתגע מזה. ובפעם הבאה שהגיע נתן לי את הדיסקים האלה במתנה. בהתחלה צחקתי, הרי בקושי את השמות יכולתי לקרוא, עם כל האל"פים והעי"נים בכל מקום, ומה לי ולאלה בכלל. אני אפילו כיפה על הראש אין לי, אבא שלי עדני ואמא עיראקית. אבל הכנסתי את הדיסק, הרי הזקן יושב ומחכה ולא נעים.
כל זה קרה לפני שנים. החסיד כבר מזמן לא נוסע אצלי, אולי בכלל כבר נפטר, אבל מאז ועד היום הניגונים האלה פה איתי - זכי החווה באצבעו קודם אל הנגן ואחר כך אל לוח לבו - נשארים ולא עוזבים.

הנהג מזג תה עז טעם מתרמוס קטן לשני ספלוני חרסינה והיהודי התיישב וסיפר לאיש שיחו בבדיחות הדעת על אותו פֶּלֶאדִיגע זָאך ששמע פעם מחסיד ג'ינג'י בעל גוף על הפראנצ'עס בויז'ניץ. "זה שהאור החיים הקדוש והבעל שם טוב, זה יושב במרוקו וזה במז'יבוז, נפגשו כל שבוע לחברותא בשמיים, נו נו, את זה כולם יודעים", רעם הג'ינג'י בבוז בלתי מסותר, ואז המתיק סוד עם היהודי בדבר "מסורת שקיבלתי בסוד מאבי זקני" אודות רבי שלום שבזי הזקן, שלעתים, לאחר קפיצת הדרך החודשית מתימן לארץ ישראל, היה דופק קפיצת המשך לילית לגליציה, ושם, בשדות המוריקים שבין קוסוב לקיטוב בשעת הנץ, היה נפגש עם הבעש"ט הצעיר, עוסק עמו כהנה וכהנה בסתרי תורה וברזין דרזין ואז חוזר בקפיצה ישירה בלי קונקשן ישר לפרבריה של צנעא. אז הנה זכי, חייך היהודי, אולי החיבור הזה שלך יורד אל השורש ממש.

זכי שתק, מהורהר. ידיו הגדולות נעו באוויר, מנסות לתפוש מילים חמקמקות. אני לא יודע להסביר, אמר לבסוף, עיניו מתלחלחות, וואלה באמת לא יודע. אם תשאל אותי אלו פסוקים הם שרים לא אדע אפילו לענות לך, עם ההגייה הזאת והמבטא שלהם, אללה יוסתור. אבל תשמע, זה כל כך יפה, כל כך יפה. וזה נוסך בי ערגה וכיסופים וגעגוע - תהרוג אותי, אני לא יודע געגוע למה אפילו. ואתה יודע מה? זה גם לא באמת חשוב, הוא עומד בפני עצמו.

ובסוף, אמר ליהודי כשנפרדו לשלום מתוך אחוות מתגעגעים, בסוף יש את הנסיעות האלה, לילה לילה, שעות על שעות; כולם או ישנים או מתחבקים או עם האף במסכים והאוזניים באוזניות ואז זה רק אני והחושך מצרים הזה. וכל הצרות של החיים הרי עושות לך אמבוש ומחכות בדיוק לרגעים האלה כדי להתנפל על המחשבות שלך ולעשות לך סמטוכה בראש. אז אני מנגן לי איזה ניגון, ועוד אחד, ועוד, והמעיינות של הכיסופים מתחילים לנבוע בי לאט לאט. וזה כאילו.. כאילו נותנים לי ידיים בחושך, יד אחת בכל צד, מושכים אותי החוצה, מחברים לי כנפיים, זורקים אותי למעלה, ואני עף.

על הגבורה: חנוכה בווסטרבורק, תש"ד

נר שביעי של חנוכה, תש"ד, מחנה הריכוז ווסטרבורק, צפון הולנד, בתום קיץ וסתיו שחורים משחור במהלכם שולחו עשרות אלפים מיושבי המחנה (ביניהם סבי וסבתי, אורי ושרה רודריגז גארסיא) למחנות ההשמדה במזרח בעשרות משלוחים שבועיים רצופים.

בתקופת החג היו צריפי המחנה בהסגר בשל מחלה מדבקת. ובכל זאת ביקש ליאו בלומנזון, מייסד ומפעיל תנועת הנוער היהודי במחנה, לעבור עם צוות מצומצם של מדריכים וחניכים בין הצריפים ולהדליק שוב ושוב את החנוכיה בכל צריף וצריף. בקשתו נענתה בחיוב.

רוב המצולמים בתמונה שולחו בשבועות ובחודשים שלאחר מכן לאושוויץ וברגן בלזן ונספו. מיעוטם הקטן, כולל ליאו עצמו, בילו את המלחמה לאחר ששולחו לטרזינשטט ושרדו.

קשה לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשו מליאו וחבריו כדי להחזיק תנועת נוער יהודית ציונית פעילה בתוך מחשכים כאלה. הטרנספורט מזרחה יצא מווסטרבורק מדי שבוע כמו שעון. משמע, כל שבוע היה צריך לארגן מחדש את רשימות המדריכים והחניכים לפי ההולכים והנשארים ואז לאסוף את השברים המדממים ולהמשיך לטעת תקווה ורוח ועוז וידע בחניכים. עדויות שורדי המחנה מספרות על שירת ילדים רמה בעברית שבקעה מקרונות המשא המתגלגלים מן הרציף מזרחה. "ויהודה לעולם תשב", "עוד לא נותקה השלשלת", "השיבנו ה' אליך", "שומר ישראל" ו"התקווה".

יחד עם ליאו ייסד את התנועה סאלו קרליבך (בתמונה: ליאו משמאל וסאלו מימין). כשיצא המשלוח הראשון מווסטרבורק לאושוויץ, ביולי 1942, היו עליו כ-220 ילדים, מתוכם כ-70 מחניכי התנועה. סאלו וליאו התווכחו ביניהם מי ייסע עם הילדים ללוותם. בסוף הכריע סאלו שייסע בעצמו כיוון שלליאו היתה משפחה במחנה. הוא נספה באושוויץ מעט לאחר הגעת המשלוח ליעדו.

מחר אסע, כתב במילותיו האחרונות לחניכיו, אינני נוסע רק למען אותם בנים ובנות שאני מלווה, אלא גם למענכם, זאת כדי שתיווכחו כולכם כי גם בזמנים קשים כמו אלה אין אושר גדול יותר מהאושר הכרוך בתרומה ובחיים למען הכלל. למעני אני מבקש: המשיכו לפעול, פעלו ועשו. הראו לכולם שרצון המפעם בנוער צעיר נותן לנו כוחות שאפשר להתקנא בהם. אתם רואים שאני גאה במקצת על מעשיי. היו גם אתם גאים ברעיונותיכם, במעשיכם וביהדותכם. האמינו בעצמכם, האמינו כי ה' עמנו והעתיד יהפוך בקרוב לברכה. אני לוחץ את ידיכם לפרידה. היו שלום. בהרגשה של קרבת אמת, שלכם, סאלו.

ד"ש מסבא

את סבא אני זוכר תמיד דרך החושים.

פרוסות דקות של חמאה נחתכות בקפידה ונמרחות על פרוסוניות כאלה, של לחמניה חתוכה לרוחב, עם בזיקה קלה של מלח. מאכל פשוט כל כך, אבל תחת ידיו האמונות של סבא הפך למעדן מלכים שאין לשחזרו.
ברכיים קטנות נחבטות בחיפוי האבן הירושלמי, בעליהן הנלהבים אומצים לטפס אל החלון ולקרוא לסבא שיפתח להם כבר את הדלת (את הדפיקות מעולם לא שמע) כי תיכף מתחיל פרפר-נחמד ואצל אמא ואבא אין טלוויזיה.
חום לוהב, מלווה ארומה חמקמקה של גז מדמיע, בוקע מתנור הגז האימתני שבחדרו של סבא ומבשל אותנו על אש בינונית.
פתותי נסורת עפים בהתלהבות לכל עבר תחת המסור שהחזיק בידיים יציבות, כי גם לאחר שעבר את גיל שמונים - נותר סבא בעל המלאכה הטוב בסביבה לניסור רובי עץ, כולל המחסנית.

סבא ירחמיאל היה הסבא היחיד שהכרתי. סבא אורי וסבתא שרה נרמסו תחת שחור המגף הנאצי. סבתא חנה נפטרה ממחלה קשה מעט לאחר שנולדתי, מותירה את סבא, המבוגר ממנה בכעשרים שנה, לחיות עוד שנים ארוכות בלעדיה.
עם מות רעייתו עלה סבא מאיטליה לישראל, קנה לעצמו דירונת קטנה בבנין מעבר לכביש ואנחנו הרווחנו, סוף סוף, סבא במשרה מלאה. הקירבה הגיאוגרפית המחודשת עשתה טוב גם לסבא, שאהב מאד את נכדיו והרעיף עליהם - במידה, שכן חסכן גדול היה - פינוקים ומתנות. ואם לנכד היה יוצא במקרה להיות נכדה, או אז שפר עליה גורלה פי שניים, שכן סבא אהב את המין היפה אהבה עזה ונאמנה (תכניות מחול קלאסי נידחות בערוץ הראשון, למשל, זכו לעדנה בבית סבא, שיכול היה להביט בענין רב ובמשך שעות בדמויות הנשיות רוקדות מעדנות בשחור-לבן-מטושטש על מסך התפלצויזיה שלו, ועץ אפרסק צעיר אף שילם בחייו על שהרהיב עוז לצמוח בדיוק מול מרפסת הסלון בבית הוריי, ממנה צפה סבא מדי יום בעלמות החסודות של בית וגן והגלילות. המפגש עם סבא ירחמיאל ועם המסור היציב והנחוש בידיו לא הותיר לאומלל כל סיכוי.

מדי שנה בחנוכה, על אף שהיה בעליו החוקיים של חתן פורטוגזי אדוק, חובב זרקור ובמה – לא ויתר סבא מצדו על כל גינוני הטקס האיטלקיים. את נרותיו הדליק בעקשנות בחנוכיה האיטלקית שלו, שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; את הברכות חיזן ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי מילאנו ולקינוח שורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא. כמו כל מכיתות הזיכרון שאצרו חושיי מסבא, נטמן גם הלחן היפה הזה עמוק בזכרוני, מחכה להתעורר.

והנה בשבתי לפני כעשור בהגאלדענע מדינה, התארחה מקהלת בית הספר היהודי (תחת ידיו האמונות של חברי יגאל אריכא) בתחנת הרדיו העירונית, ומכל הלחנים שבעולם בחרה לשורר את 'מעוז צור' בלחן יהודי איטליה דווקא, אותו שנסתתר ונחבא מאוזניי מאז פטירת סבא. האזנתי וסמרתי ותחי נפשי. במרחק אלפי מיילים משכונת ילדותי וכמעט עשרים שנה לאחר מותו, בשידור חי ברדיו של בולטימור - שלח לי סבא, דרך עוד אחד מתעלוליו המרהיבים של הזמן, דרישת שלום חמה, מדמיעה.

(דקה 2:07 ואילך) 

וגם זה נהדר...

...

בנערותו היה היהודי נמלא מבוכת מתבגרים עזה בשעת ההקפות בבית הכנסת. אביו, גבר בשיא אונו, היה מפזז ומכרכר אז בכל עוז לפני ה', מנהם כזאב ב"מפי אל" ושואג כארי ב"האדרת והאמונה" ומקפץ כאייל בצו-ווימען צו-ווימען, וכל זאת לא בשיפולי ההקפה אלא במרכזה ממש.

היהודי לא ידע את נפשו. בבואת בת קול דמיכל בת שאול היתה יוצאת אז מקרבו (הגם שאת סגור פיו לא ההינה לפרוץ) ומנהמת במרירות, לא עליכם ועלינו, הנה מה נכבד אבא אשר נגלה היום לעיני הבנות השוות מהסניף שבעזרת הנשים כהיגלות אחד הריקים. וכבר היה נס סר ונכלם מן המעגל ופניו לא היו לו עוד, ואף בפרוסת הקיגל המהבילה שהיתה נושאת לו אמו כמנחת פיוס מן הקידוש דחתן בראשית לא היה כדי לנחמו.

ובפרוש שמחת תורה דהשתא, חזר היהודי לבית הכנסת של ימי בחרותו וילדיו עמו. שני בניו הגדולים, חסונים כארזים, משני צדיו. הקטן, עופר איילים, כעטרת חן על כתפיו. בתו נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, מבעד לחלון העזרה. והנה אביו, זקן ושבע ימים, עודנו פוסע אל מרכז המעגל כמימים ימימה ונושא קולו לפני ה' ב"מפי אל" וב"האדרת והאמונה" ובצו-ווימען צו-ווימען. ומשום שתש כוחו כבר איננו מקפץ ומכרכר בכל עוז אלא מנתר מעט על עמדו כמסת רגליו ועל פניו נהרה. והיהודי שוב אינו נכלם ואינו נס אלא עומד מחויך אצל אביו וידו על כתפו והוא מחווה באצבעו על דף המחזור ואומר בקול רך הנה אבא, עכשיו הלקח והליבוב.

...

הלל (6) יודע שאסור לו לעלות לבד על ההליכון בבית.

לפני כמה ימים שמעתי קול עמום מבעד לדלת החדר הסגורה. מיד לאחר מכן היא נפתחה בסערה וצעדי הריצה הקצרים של הקטנצ'יק הדהדו בחלל. הנחתי שהכל בסדר וחזרתי לסירים שעל האש. הלל מצדו המשיך להתרוצץ כאחוז תזזית בין חדרי הבית ולאט לאט התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. קראתי לו אלי כמה פעמים ולא בא, מתבצר בקומה העליונה. בסוף עליתי אליו ומצאתיו חבוי בעליית הגג, רכון ובוכה ומחזיק רגל חבולה ודוויה. מסתבר שעלה על ההליכון ללא רשות, נפל ממנו וברכו נכוותה ממסוע המכשיר שהשתפשף כנגדה במהירות. דמעות כבדות, שכאב ואשמה והקלה התערבבו בהן, התגלגלו על ריסיו הארוכים, היפים, נספגות בחיבוקי. הכאב שהולם בי תמיד בכאוב ילדיי הכה בי הפעם שבעתיים, כי הבנתי שדקות ארוכות ניסה להסתיר ממני את מה שעשה והסתובב אנה ואנה עם פצע שורף בברכו מבלי שיוכל לבוא ולהתנחם בזרועותיי.

וחשבתי לעצמי, שבסופו של יום כאן זו רק כוויה קטנה, כזו שעוז העלומים של גופו ימחק תוך זמן קצר. אבל מי יתנה כאבי נפש של ילד, בכל גיל, המרגיש כי אינו מסוגל לשתף בהם את הוריו, את אביו מולידו.

שמרנו אלוהים מילדים המתבוססים לבד בכאבם. שנזכה להעתיר על ראש ילדינו אהבה בלי חשך, כזו שבכוחה לעצור בעדם מלהתרוצץ לבדם אנה ואנה אחוזי תזזית בין חדרי הנפש, מונעים עצמם מזרועותינו המנחמות.

קיץ 2019: כיף התקווה הטובה

בשנות האינתיפאדה השנייה ביצע גדוד המילואים שלי תעסוקות מבצעיות בשטחים מדי שנה. לפעמים אפילו בהפרשים של כמה חודשים. האוויר היה מוטרף משנאה ומפחד ולא ידעתי את נפשי. חיפשתי עוגן של שפיות ומצאתי אותו איכשהו בדמות שקית גדולה של טופי בפאוץ' הגדול של אפוד החובשים. טופי לכל הילדים, מכל הצדדים. בגדול, זה מה שהחזיק אותי שפוי בתעסוקות ההן.
אבל אפילו לחלק טופי בתור חייל לא תמיד היה פשוט. היו פעמים שהרגשתי שלהורי הילדים לא נוח עם זה. כמובן, הם לא אמרו דבר. ממתי פלסטיני במצב לסרב לחייל? הרי מבחינתו צה"ל הוא הגוף שקובע אם עוברים היום במחסום או לא, וצה"ל זה אני.

אין דרך אמיתית לתקשורת אנושית בין כובש לנכבש. היא תמיד תהיה טעונה או מאולצת. פעם היינו צריכים לבדוק אמבולנסים (בלית ברירה, אגב, כי ארגוני טרור הבריחו בהם מטענים וחגורות נפץ שרצחו אזרחים). בתוך האמבולנס שנתנו לי לבדוק היתה בחורה צעירה - אולי בת 19, אולי פחות - בחודש תשיעי, ייתכן שכבר בדרך ללידה. היא הביטה בי ורעדה בכל גופה. הורדתי את הקסדה ואת הנשק, הייתי הכי עדין שיכולתי, הסברתי במחוות גוף שאני חייב לבדוק את הרכב, נתתי לה יד לעזור לה לרדת, אבל היא הביטה בי ושנאה אותי כמו שנערה בת 19 שעומדת ללדת יכולה לשנוא חייל חמוש ומשוכפץ שמוריד אותה מהאמבולנס. ולא היה דבר שיכולתי לעשות נגד זה.

***
בשבוע שעבר, בזכות איש יקר ומיוחד שזכיתי להכיר, הגעתי לתל אביב להתנדב לראשונה באירוח של משפחות פלסטיניות, נשים וילדים, בחוף הים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתה לי אינטראקציה עם פלסטינים מחברון בלי מדים ונשק, כבני אדם לבני אדם, וזה היה נפלא. חששתי שאולי הם יהיו ממורמרים, ככלות הכל אבותיהם ישבו פעם על החוף הזה. אבל על כל היוזמה הזו שורה רק רוח של פיוס ונעימות. כולם מחייכים, כולם מתרגשים. על הילדים, שזו פעם ראשונה בחייהם שהם רואים את הים, לא צריך להכביר מילים. מבט אחד בהם והלב מתמלא ומתרחב.

***
עשר שנות נתניהו וצריך לשים לב עד כמה נדחקו מילים כמו שלום ופיוס ותקווה - רגשות אנושיים בסיסיים, אוניברסליים - אל מחוץ לשיח הציבורי. בעיניי זהו אולי נזקו הגדול ביותר של האיש (ולא שהתחרות קלה). אבל גם בים הניכור והאיבה יש איים נהדרים של אור, אבני דרך לעתיד נורמלי, אנושי. ובאי כזה אנשים משני צדי הסכסוך נפגשים על החול ומחייכים בלי מילים ומחווים תודה ובבקשה וברוכים הבאים בתנועות ידיים; ובאי כזה עיסא הקטן ואני משחקים שעה בין הגלים וצוחקים, וכשעיסא יחזור הביתה אולי ירגיש שיש אופק ויש תקווה ולא הכל שחור וכלוא ומייאש.

גם אם בישראל 2019 אנחנו העופות המוזרים; גם אם אנו צריכים לשמור את מיקום החוף בהודעות פרטיות, שלא נקבל ביקור מ"הארנבות של הצל", או איזה קשקוש גזעני אחר, או אולי מהחברים החדשים של ראש הממשלה בקואליציה - לא נפסיק לקוות ולא נפסיק להאמין בעתיד אחר.

20.8.19: נעמלי בת 16

סיפור קטן שהיה באמת על מחסומים ושבירתם (ואולי, מי יודע, גם על קארמה של אנרגיה טובה).

ה-20 באוגוסט 2002 מצא אותי בתעסוקה מבצעית בשומרון. יחד עם חיילים נוספים מהפלוגה שלי איישתי את המחסום הדרומי של שכם. היה חם ומאובק. הימים ימי שיא האינתיפאדה השניה ועל העיר הוטל כתר. האוויר היה מוטרף מפחד ושנאה.

ציבור מיוזע ומיואש הצטופף לפני המחסום. מלכתחילה היה ברור שהתקהלו שם יותר מדי אנשים משניתן יהיה להעביר על בסיס הומניטרי, ושרק מיעוטם יזכו לעבור את הבטונדות וגדר התיל ולהמשיך הלאה. הנוכחים משני צדי המתרס הפנימו זאת אט אט, כל צד בדרכו. מן הצד הישראלי הגבירו המילואימניקים המותשים את קצב הקללות העסיסיות שסיננו בינם לבין עצמם, מנסים לחשב את הזמן שנותר עד לקץ משימתם המעיקה. דבוקת הפלסטינים, מצידה, הצמיחה עד מהרה עשרות רבות של זרועות שנופפו במרץ רב, מנסות ללכוד את מבטי החיילים ואת תשומת ליבם, ולשכנע אותם כי דווקא בעליהן חייבים לעבור את המחסום ברגע זה ממש.

בקצה המחסום, הרחק מהמולת הממתינים, עמד אדם צעיר והמתין בשקט. סערת הנפש שהשתקפה במבטו משכה את תשומת לבי. ניגשתי אליו. בקול רועד מהתרגשות הוא סיפר לי כי אשתו ילדה את בנם הבכור בבית חולים ברמאללה לאחר ציפייה של שנים, ואילו הוא תקוע כאן בשכם המסוגרת, ללא יכולת לראות את אשתו ואת בנו לו חיכה זמן רב כל כך. בו ברגע גמלה בלבי ההחלטה שאת האדם הזה אעביר ויהי מה. נטלתי ממנו את תעודת הזהות ועליתי בקשר מול החמ"ל הגדודי. "מבקש בדיקת ת.ז.". ממתין. הרשת כורעת תחת עומס הפניות. הסמב"צים עצבניים מתמיד: "אין זמן". "תחזור אח"כ". "אין אישור, חוזר - אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל החטיבה. לא נענה. ממתין. ממתין. "אין אפשרות לברר מספר ת.ז.". "העומס רב מדי". "לא מתפקידנו". "אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל האוגדה. "נחזור אליך". ממתין. ממתין. השעות חולפות. השמש כבר עומדת לשקוע. עוד מעט ייסגר המחסום והעוצר יוטל מחדש. לא נענה. מנסה שוב. סוף סוף סמב"צית נחמדה, סבלנית. מקריא שוב את המספר. המתן. ממתין. חוזרת אלי. יש אישור!

קפצתי מהעמדה ורצתי אליו. סע לרמאללה, אמרתי לו, וחבק את אשתך והילד. מזל טוב!
עיני האיש דמעו. לחצתי את ידו ועקבתי אחריו במבטי עד שנעלם בעיקול הדרך, ממש עם שקיעת השמש. רק אז פרשתי אל תוך העמדה, הסרתי את הקסדה ואת השכפו"ד והנשק, טמנתי את ראשי בין ידיי ובכיתי. בכיתי עליו, שבוי בכבלי מציאות מטורפת הקורעת אותו מעריסת בנו לו ייחל והתפלל שנים ארוכות. ועל אשתו, המצפה בעיר זרה לבעלה ואבי בנה. וגם על ילדנו שלנו, שאנו כה כמהים לו והוא עודנו מבושש לבוא.

ובדיוק שנה לאחר מכן - ב-20 באוגוסט 2003, עם שקיעת השמש - באה לאוויר העולם נעמה בתנו הבכורה ואלף שמשות זרחו באופק חיינו. ומני אז ועד היום הן נוגהות את אורה המיוחד לה, המשמח אלהים ואנשים גם יחד. 

שילומים

לפני כמה ימים הודיעה חברת הרכבות ההולנדית כי תפצה ניצולים חיים, בני ובנות זוג וצאצאי יהודים שהועברו להשמדה ברכבותיה.
ההודעה הרשמית דיברה על "תחושת האחריות כלפי הכתם השחור בהיסטוריה של החברה". במציאות התעוררה תחושת האחריות הנשגבת רק לאחר מאבק עיקש של צאצאי הקרבנות (בראשם סאלו מילר, המעסה של אייאקס אמסטרדם במשך שנים רבות) וההחלטה על פיצויים בפועל התקבלה במועד שבו כמעט ולא נותרו ניצולים חיים.

עובדי הרכבת של הולנד שינעו ביעילות רבה עשרות אלפי יהודים בין מחנות המעצר ווסטרבורק ופוכט. ווסטרבורק היה בפועל מחנה מעבר, ממנו יצאו הרכבות מזרחה. האם עובדי הרכבת לא ידעו לאן הם משנעים את שכניהם לשעבר? נכון שלא התנדבו מרצונם לביצוע העבודה אך מאידך ביצעו אותה ביעילות רבה ואף קיבלו עליה תשלום מהנאצים. למעשה הם הואילו לשבות מעבודתם רק לאחר שבנק הצללים של המחתרת ההולנדית הבטיח את תשלום משכורותיהם במהלך השביתה.

סבי וסבתי, אורי ושרה רודריגז גארסיא, היו, שלא בטובתם, "לקוחות" חברת הרכבות ההולנדית בין השנים 1941-1943. סבי, לקוח ותיק יותר, הגיע לווסטרבורק לאחר שנלקח ממפתן ביתו באמסטרדם. לאחר מכן הועבר לפוכט כדי לעבוד בכפייה עבור התאגיד ההולנדי "פיליפס" ולבסוף הוחזר לווסטרבורק כדי להיות משולח לסוביבור. סבתי נשלחה לווסטרבורק מיד לאחר שנתפסה בדרכה לשלוח חבילה לסבי שבפוכט ושולחה מזרחה עוד לפניו.

ועכשיו זמן מילוי טפסים. טופס פר נוסע. המחשבות חוזרות לנסיעתם האחרונה של סבא וסבתא. בראשי לא מפסיקה לנקר התהייה האם ידעו מה מצפה להם בסוף המסע. סבא היה אסיר ותיק יותר ובילה בשני המחנות. האם שמע? האם ידע? האם המשיך לקוות? קראתי פעם שהרכבות שיצאו מווסטרבורק היו רכבות נוסעים רגילות ולא רכבות משא או בקר. אחר כך אמר לי אבי שכך היה אולי במשלוחים הראשונים, לטובת מנגנון ההטעיה הנאצי, אבל מהר מאד עברו לקרונות בקר. נסיעה של שלוש יממות בקרונות בקר... ומנגד אולי לו היו נוסעים בקרונות רגילים היו ההלם והשבר גדולים לאין ערוך עם הגילוי המר בתחנה הסופית.

עכשיו זמן מילוי טפסים. טופס פר נוסע. "אנו יודעים שאין כל סכום שיוכל לפצות באמת", כתבה חברת הרכבות ההולנדית בהודעה הרשמית שהוציאה. אני חושב על סבא וסבתא דחוסים בקרון, אופק חייהם הולך ומקדיר, הולך ומחשיך. חושבים על הילד הקטן שהותירו מאחור, האם יינצל? האם ישרוד? בודדים, תלושי חיים, חסרי אונים חסרי אונים חסרי אונים. סבא וסבתא. רוב האנשים זוכים להכיר את סבא וסבתא שלהם. כל כך קרוב וכל כך רחוק. תמונה אחת שנשארה מכל אחד. ושמות. שמות בדפי העד. שמות בתעודות הזהות ובספחים. שמות בלוח הזיכרון בבית הכנסת. שמות בטפסי הפיצויים...

הָשִׁיבוּ, כתב יחיאל דינור, ק.צטניק, בסוף מסתו "שילומים "Wiedergutmachung/
הָשִׁיבוּ לִי רַק שְׂעָרָה אַחַת בּוֹדֵדָה מִתַּלְתַּלֵּי אֲחוֹתִי הַזְּהֻבִּים
הָשִׁיבוּ לִי נַעַל אַחַת מִנַּעֲלֵי אַבָּא
גַּלְגַּל שָׁבוּר אֶחָד מִן הַגַּלְגִּלִּיּוֹת שֶׁל אָחִי הַקָּט
וְאַבְקִיק אֶחָד שֶׁנָּח עַל גַּב אִמִּי.

(בתמונה: האנדרטה במחנה הריכוז ווסטרבורק)

רותי

ראיתי אותה פתאום, מחככת גב סומר כנגד דלת הזכוכית של בית הקפה המדברי הצנוע בו ישבתי. דילמה: מצד אחד חייב לצלם, לשלוח מהר לילדים, שיראו. בכל זאת, נמרה אמיתית מארץ ישראל. מצד שני צריך איכשהו גם להחזיק את הדלת, שלא תיכנס בטעות לדגום אותי. אבל, מעשה שטן, כל פעם שהתקרבתי לידית היא נסוגה לאחור, יוצאת לי מהפריים. בסוף אמרתי לעצמי חלאס מספיק, נפתח את הדלת וזהו, מה כבר יכול לקרות.

אוההה, תודה באמת - פתחה הנמרה הצעירה את פיה למול עיניי הנדהמות, ממש כאתונו של בלעם בשעתו - כבר באתי להתייאש ממך, בחיי. שעה מתמרן לי בין הטלפון לדלת כמו איזה חושם. כאילו, מה נסגר? מי ישמע מה עשית ממני, טיגריסית מינימום. אנחנו נמרי מדבר, אחי. באמת נראה לך שהייתי מתעסקת איתך עם כל המאסה שלך?
- סליחה, את צודקת תכלס.
- רותי, נעים מאד.
- רותי? אשכרה?
- כן, רותי, מה יש? למה ציפית? נגמר הדור ההוא של שלומציון וחומיבבה ובבתא ותיהמת. חלאס. אנחנו כולה נמרים, לא אנדרטות ציוניות. גיורא אילני מוזמן לקרוא לבת שלו חומיבבה אם ממש מתחשק לו. אני רותי וזהו.
- סבבה רותי, גם נראה לי שגיורא אילני כבר לא איתנו.
- ברוך דיין האמת. ועכשיו בוא נעשה עסק, אתה תקנה לי משהו לאכול ואני אדפוק לך כמה פוזות שאתה רוצה בשביל הפייסבוק והוואטסאפ שלך.
- מזתומרת לקנות? אתם לא צדים יותר?
- צדים, צדים, אבל חם היום רצח, סחוניה דל מות. גם ככה הציד פה קשה, בינינו.
- וואלה?
- וואלה וואלה. אנחנו והיעלים זה לא כוחות. הם גדולים מדי, בחייך. רק הקרניים שלהם לבד זה כל האורך שלי. שפני הסלע משחקים בונקר. מה נשאר לנו, חתולים מהקיבוץ? אכלת פעם חתול?
לא שידוע לי, אמרתי, נזכר בעל כורחי בשווארמיה המפוקפקת ההיא ליד צומת מסמיה.
- עזוב, לא גליק גדול, תאמין לי. אז מה קונים?
- מה בא לך?
- יום שישי היום, במכולת בקיבוץ מוכרים לחוח. לדעתי בשעה כזו עדיין יש.

- לחוח? את אוכלת לחוח?
- בואנה אתה עם השאלות עיני עגל שלך. כן, לחוח. אוהבת לחוח, מה תעשה לי?
- יאללה, לחוח איט איז. אוהבת גם חילבה?
- תשמע, אני גזורה על חילבה, גזורה. אבל אל תשתולל עם זה.
- למה לא?
- כי חילבה פוגע לי בכושר ההתמצאות במרחב, זה למה. למדתי את זה בדרך הקשה. ואני כבר רואה את העיניים שלך מתעגלות אז שים ברקס. ככה זה. פשוט ככה. לא על כל דבר חייבים לשאול למה.

שעתיים ותשע חבילות לחוח לאחר מכן ישבנו תחת שיטה גדולה בערוץ הנחל. תשמעי רותי, אמרתי, מצב הנמרים בארץ קשה. יש מצב שאת הנקבה הפוריה היחידה שנשארה. את חייבת למצוא זכר ולהעמיד איתו דור חדש. הזמן דוחק.
אהה, הפטירה בחוסר ענין מופגן, שמתי עין על מישהו.
אז קדימה רותי, אמרתי בלהט, גורל נמרי ארץ ישראל מונח על כתפייך, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות!
אויש, רטנה, עוד פעם אתם עם הפאתוס והדגלים והפסוקים. תשמע, אני לא עובדת בשביל החזון הציוני, כבר אמרתי לך את זה. אני אתרבה כשיתחשק לי, לא שניה קודם.
אבל יכול לקרות לך משהו בינתיים, אמרתי.
תסתכל עלי, אמרה, אני רובצת פה מתחת לעץ וזוללת לחוח. החיים הטובים, אחי. מה כבר יכול לקרות לי?
טוב רותי, קמתי וניערתי את האבק מבגדיי, אני חייב לזוז. שבת וזה. תשמרי על עצמך, כן? יש לך אחריות לא קטנה.
רותי הרימה כפה לשלום. א גיט שאבעס רב ייד, אמרה, אם אתה שוב באזור קפוץ לבקר.

שבועיים אחר כך קראתי בעיתון שפקח של רט"ג מצא את רותי מרוסקת איברים למרגלות מצוק אימתני בנחל דרגות. "נמרי מדבר יהודה - הסוף", זעקה הכותרת במנומר על רקע אדום. פאק, חשבתי לעצמי אוטומטית, היא שוב הגזימה עם החילבה.

#חלוםשהיהבאמת

...

כשהיה נער, לא נטה לב היהודי לערבי פסחים. אביו, גבר בשיא אונו, היה מכריז אז מלחמת חרמה על החמץ, הקיים ושאינו, מפרק מכשירים לגורמיהם ומפשפש בקרביהם עד אשר תמו לגווע, מסתער בראש צבא תכשיריו וחומריו על כל ספק פירור ומזרז את בני הבית להריק חרבותיהם מנדניהן להוריש כעמלק כל שאור ומחמצת. השמיים היו שחים אז על ראש היהודי, אדם שוחר שלום ובצקים באופן כללי, והוא היה מחפש לו מפלט הרחק מטבור המערכה הכבדה.

ועכשיו, מעת שמונה הסרבן מהניינטיז למצביא, זכר את אביו המעורר מלחמתו כארי וכבר אזר עוז וגבורה להילחם מלחמת הקודש כמנהג גוברין יהודאין שאין כל אבק חמץ עומד בפניהם, ובייחוד בשעה שהארי גופא יושב וצופה בהמערכה. אבל אביו כבר זקן ושבע ימים, ישוב על שרפרף במטבח, מביט בבנו הנחוש, חמוש דטרגנטים מכף רגל ועד ראש, מחייך, מניף ידו בביטול ואומר עזוב אל תשתגע ילד, מקסימום נבטל בלב.

מוישי ויענקי פוגשים שועי עולם

שני ילדים חרדים, בני שבע או שמונה, בתחנת האוטובוס בשכונת ילדותי. לצורך הענין נקרא להם מוישי ויענקי.

יענקי: אתמול ראיתי את הרב אריה דרעי
מוישי: נו?
יענקי: הוא שר!
מוישי:
יענקי: בממשלה!
מוישי: אז מה, אני ראיתי את ראש הממשלה
יענקי: אני ראיתי את דולנד (כך במקור) טראמפ
מוישי: פחחחחחחחח, הוא גר באמריקה בכלל
יענקי: אז מה, הוא בא לפה הרבה, זה ידוע
מוישי: אני ראיתי את השומרים של ראש הממשלה 
יענקי: אני ראיתי את השומרים של דולנד טראמפ
מוישי: לשומרים של ראש הממשלה יש ווקי טוקי שקולט עד אמריקה
יענקי: לשומרים של דולנד טראמפ יש ווקי טוקי פצפון בין השיניים, כדי שיוכלו לירות חופשי
מוישי: לשומרים של ראש הממשלה יש אקדחים שיורים לייזר אמיתי
יענקי: לשומרים של דולנד טראמפ יש עטים שיורים טילים קטנים שמתפוצצים לאלף פצצות מתפזרות
מוישי: אני ראיתי את המכונית של ראש הממשלה
יענקי: אני ראיתי את המכונית של דולנד טראמפ
מוישי: לראש הממשלה יש מכונית שיודעת לנסוע על קירות ותקרות של מנהרות
יענקי: פחחחחחחחח, זה לכל ראש ממשלה יש. אבל לדולנד טראמפ יש מכונית שהופכת גם למטוס, גם להליקופטר וגם לסירת מירוץ
מוישי:
יענקי:
מוישי:
יענקי: בעצם נראה לי שזה לא היה הרב אריה דרעי, אבל הוא היה מה זה דומה לו...

החיילים של מאסטר לין

הלכה היא ששונא היהודי קניות וסידורין. שנאה עזה שונאן, עד נימי נפשו היותר דקים, משחר נעוריו ועד עתה. ומאחר ואדם אינו יכול לשוות בבואתו לנגדו תמיד, התיר לעצמו לשער כי הנתקלים בו בעודו שם פעמיו לעבר מרכז מסחרי כלשהו לא חוזים בהכרח במובחר שבפרצופיו. ובכל זאת, זוג האסיאתים החביב בו נתקל בסופרמרקט השכונתי ליד העגלות לא הפגין קצה קצהו של חשש נוכח ארשת האלוהים-יאללה-בוא-נגמור-עם-זה-כבר שלבשו פניו. להיפך, כל הווייתם אמרה אהבה ואחווה ושלום ורעות עד שסָלֶדֶת הקניות הידועה שלו פינתה באחת את מקומה לרעותיה הטובות ממנה לאין שיעור, הלוא הן הסקרנות והחקרנות. A.I.I.T היה רקום על הז'קטים הכחולים שלבשו, Ahavat Israel In Taiwan, מעל לוגו של לב אדום בתוך מגן דוד לבן. על דש החולצות דגלי ישראל וטייוואן אחוזים וחבוקים כנר הבדלה.

בואו נעשה את זה קצר, אמר היהודי. אתם רוצים לדבר, אני רוצה להקשיב. כתרו לי זעיר ואגלח אי אלו מוצרים מאי אלו מדפים ואז קפה או תה לבחירתכם אצלי בסלון. בני הזוג הביטו זה בזו בחיוך רחב ושוררו מילות תודה נרגשות בעברית ספרותית כמעט מושלמת.

רבע שעה לאחר מכן, על ספלים מהבילים בבית היהודי, סיפרו קים וגלוריה (סינים/טייוואניים רבים, כך למד מזמן, מחזיקים שמות מערביים במקביל לשמותיהם המקוריים) על מנהיגם הרוחני הגדול מטייוואן, מאסטר לין, ועל משנתו, המייעדת לבני העם הנבחר תפקיד אקוטי עד מאד בכל הקשור ביאת משיח צדקנו. רוצה לומר, יכולים מיליארד סינים או הודים או ברזילאים או כולם יחד לייחל בכל נפשם ומאדם לביאת הגואל ולהתחנן להתגלותו עד קץ כל הדורות, אולם האחרון, מצדו, מתעקש לשעות משום מה אל תפילתם של בני דת משה דווקא. אשר על כן עוזבים חסידיו של מאסטר לין את משפחותיהם ומקומות עבודתם למשך שבועיים, וזאת כמה פעמים בשנה, כדי לנסוע לארץ הקודש ולשכנע את יהודיה, קטני אמונה שכמותם, להקדיש מאמץ קטן, מרוכז ומשותף, לטובת אוטופיית הנצח הכלל עולמית שיביא איתו המושיע בכנפיו המבורכות (בנקודה זו ניסה היהודי להקשות בעדינות האם מדובר במשיח היהודי או דווקא בהוא שאין להזכיר את שמו, ובתגובה חייכו השניים חיוך גדול ושתקו שתיקה גדולה אף יותר). כל שעליהם לעשות לשם כך הוא לקרוא לו שיבוא, זה הכל. ולכן, אם לא קשה מדי ואם טוב וכשר הדבר בעיניו (קידות ומחוות ידיים נרגשות-מתנצלות) יואיל נא היהודי להתקשר כעת חיה עם כמה שיותר משכניו למען יבואו ללא שיהוי אל ביתו, יקבלו על עצמם את עול בשורתו של מאסטר לין ויעבירו בטובם את המסר הלאה בתגובת שרשרת. ומדקיימא לן "חברך חברא אית ליה", ממילא בחלוף חמש שנים בלבד, כך כ"ק המאסטר, יפסע החמור הלבן מעדנות אל חניית האח"מים נוכח פני מקדש מלך עיר מלוכה, בבחינת מישן אקומפלישד.

היהודי נמלא לרגע מבוכה גדולה, ובמשנהו אמץ להבין כיצד יאריק את כל אנרגיית הקדושה שהצטברה לו על שולחנו. על מה עליו להתוודות ראשונה באזני אורחיו המתפעמים? האם על גישתו הליבוביצ'יאנית הידועה בשאלת המשיח ("יאאאאאבוא!!!!", הדהדה בראשו זעקת ישעיהו השלישי)  או שמא אודות האמיתה הנוקבת כצור כי היחיד מבין שכניו אשר אמונת משיח מפעמת בקרבו הוא ריקרדו הארגנטינאי, ואך זו צרה שהמשיח של ריקרדו נגלה לעיני מאמיניו כבר בשנת 1986 למניינם ועונה לשם דייגו ארמאנדו.

התפתל היהודי איפוא כנחש עקלתון, ושמים עדיו שעשה כל שהיה לאל ידו לעשות והסביר כל שהיה לאל ידו להסביר, אולם לבסוף השפיל מבטו אל מול דוק העצב שעלה בעיני אורחיו. אמנם החיוך לא מש מפניהם לרגע אחד, אבל מאחוריו יכול היה לחוש בהולם אכזבתם של מי ששברו את לסתותיהם אל מול מכיתות הצור של השפה השמית הזרה והמוזרה הזו ויכלו להן, ומאז מקדישים את מיטב זמנם וכספם כדי לטוס שוב ושוב אל צדו השני של העולם ולשכנע את בחירי האלוהים להעתיר לבוראם תפילה אחת קטנה בצוותא חדא. והנה אלה, עם קשה עורף שכמותם, אפילו את המעט שבמעט הזה לא מסוגלים לעשות. אהוי! אנה נוליך כלימתנו?

בניסיון של הרגע האחרון להמתיק את הגלולה נטל היהודי את המגנט ה- A.I.I.T שקיבל קודם לכן והדביק ברוב טקס על דלת המקרר את מכתב ההשבעה שנמסר לו, שגריר בודד ועקר שכמותו, למען ימצאו אורחיו חדורי המטרה סוג של נחמה. אני מצטער, התנצל בשם שכניו ואבותיו ואבות אבותיו, אני באמת מצטער. אבל קים וגלוריה מצדם חייכו חיוך גדול של למודי אכזבות הבזים לאכזבותיהם שלהם, קדו בנימוס ופנו לעבר דלת הבית, נחושים כפלדת אל חלד, בדרכם לכבוש את היעד הבא. לבו של היהודי אמר בקול רם מאד כי שלוחיו של מאסטר לין הנם ללא כל ספק מהירים, דייקנים ותכליתיים לאין ערוך מאשר מושא תקוותיהם, המתבושש הנצחי, וכי ביקום מקביל, בו המשיח הוא טייוואני ושתדלניו יהודים, כל העסק ודאי יעיל הרבה יותר. אולם פיו אמר "בהצלחה, אנשים טובים. אל תאבדו תקווה".

בסרטון: קים, גלוריה וחברים, ירושלים 2013.

החברותא

ירושלים. באוטובוס בדרך לאמא בשערי צדק, מתיישב אקראית ליד יהודי חרדי מזוקן אוחז גמרא גדולה. שתי דקות לאחר מכן הוא פונה אלי ותוהה אם אני מדבר אנגלית. כשאני עונה בחיוב הוא שואל בטבעיות גמורה את עבדכם הנאמן, יהודי גלוי ראש לכל הדעות, מה לדעתי הפשט ב"מנא אמינא לה? דקתני: ילדה - תאכל; היכי דמי? אילימא דדיימא מעלמא, ילדה אמאי תאכל? אלא לאו מיניה דיימא ולא דיימא מעלמא, ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא - בתרא דידיה שדינן ליה, הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא - לא כל שכן".

ומפה לשם בטל האוטובוס ובטלו נוסעיו ובטלו התחנות ובטלה העיר ושאונה וסאונה. רק שני יהודים אומצים בכל מאודם לרדת לפשרה של סוגיה במסכת יבמות.

ולא היתה לי שמחה גדולה כהתרת ספקותיה.

ויא אללה כמה שאני אוהב את העיר הזו.

אושפיזא דדוד

בייחוד קשה על היהודי השינה בגפו. ולא בדין תקשה עליו? הן כבר נכתב בריש בראשית "זכר ונקבה ברא אותם", דהיינו מחוברים ממש עד לנסירתם. ואף אם מחוברים היו מגבם, מכל מקום לאחר שנוסרו ודאי שבו ונתחברו מלפנים. ולא זו אף זו שמהון להון כבר נמנו וגמרו העולם כי יתחברו האיש והאישה בשנתם פנים אל גב, הנקרא ספונינ"ג בשפת לעז, ותיקון גדול הוא להנסירה ודי בזה למבין.

ובעבור שלעתים יוצאת מלפניו יתברך הגזירה שינום היהודי בגפו, התקין לו בצדי מיטתו רמקולין זעירין לנגן בהם מיני ניגונים מדי עלותו על יצועו, למען יפנה היום ויניסו הצלילים מחשבותיו והרהוריו ועקת לבו. ומן הרמקולין נישאים ועולים הצלילים אל חלל חדרו, ומשם אל חדרי נשמתו, ואם זכה - נפרשת עליהם רשת חלומו. ובכמה הופעות כבר ביקר היהודי בחלומותיו בגין זה? אין לדעת. וכל הופעה מיוחדת מחברתה בכמה וכמה דרכים (ודי אם ניזכר בהטיש של ר' צבי יהודה הטפילד דמטאליקה עליו כבר כתבנו כאן פעם) ומרחיבה נפשו בכמה וכמה אופנים.

ואמנם חסד גדול גמל לו העליון לפני כמה לילות, בשעה שניגן בהרמקולין הנזכרים את י' ניגוני הצד האפל של הירח טרם שנפלה עליו תרדמה. כי לא זו בלבד שזכה להופעה מלאה של פינק פלויד מתחת למרפסת ביתו בעצם חג הסוכות, אלא שלאחריה אף נענה גיבור נעוריו ה"ה דייויד גילמור להתארח בסוכתו, ועוד בליל אושפיזא דדוד! ("הלוא בסופו של דבר כולנו הדייוידים שבכל העולם קרויים על שמו, הלא כן?", ישוח למארחו מאוחר יותר ואז יתוודה בפניו בבדיחות הדעת כי על אף שמנגן הוא בכמה וכמה כלים, אל הפריטה עלי נבל טרם הגיע).

 ואין צורך לומר שנזדרז היהודי לכבד את אורחו והושיבו בראש השולחן, ואילו הלה מצדו חייך והאיר פניו לכל סובביו וכחלוף כמה רגעים כבר היה משוחח עמם בנחת ובהרחבת הדעת ובמבטא היותר משובב. ומדי פעם היה האורח מביט סביבו בהתפעלות על הסוכה ועל נויה ועל ענפי הסכך הרעננים ודורש בשבח הארעיות והחזרה אל הטבע היקרות ללבו עד מאד ("הכי לחינם קבעתי את אולפני בסירה ואת משכני בכפרים?") ותוהה באזני היהודי כיצד זה לא שמע מימיו על החג המופלא הזה. והיהודי מצדו ננער והשיב כי אמנם אין חביב עליו מחג הסוכות, אולם האורח הביט בו בעיניים טובות ואמר "ובכל זאת דוק של עצב משוך עליך". והיהודי נתוודה בפני אורחו כי היטיב ראות, שכן יום הולדתו יחול יום אחר צאת החג, ומהו יום הולדתו של אדם אם לא יום של חשבון נפש ובחינת מערכי לב?

 או אז אחז האורח ביד היהודי והביט אל תוך עיניו ואמר "ברשותך אומר לך כמה דברים, תובנות מאיש לא צעיר כשי ליום הולדתך". היהודי הנהן והאורח סיפר לו כיצד זה חמישים שנה שהוא מנגן על במות ענק ועדיין לפני כל הופעה והופעה מתברקים הפחדים בבטנו. וכיצד מצד האמת העיקר אינו לברוח מן הפחד כי אם להכיר בו ואז לגבור עליו.
ועוד אמר לו, העולם שיניים רבות וחדות לו, וכל אחד צריך למצוא לו שפה משלו לנהם בה לעומתן בשעה שהן נחשפות למולו.
ועוד הוסיף ואמר, כי כל כמה שאנו סבורים כי נוכל לגעגוע ליקירינו בזמן שלא יהיו עוד עמנו, למעשה איננו יודעים דבר וחצי דבר על עומקו ועל גליו ועל משבריו. וכמה חשוב לנצור בלבנו כל רגע ורגע מהווייתם ומקרבתם, כי בבוא היום נזדקק לרגעים הללו כאוויר לנשימה.
ולבסוף חתם וסיפר על שמונת ילדיו ועד כמה כל הפרסום והתהילה והתקליטים וההופעות שבעולם לא הסבו ולא יסבו לו את האושר כמו אחר צהריים אחד בחיק טבע מוקף בילדיי. שים אותם לפני הכל, הפציר, אל תתן ליום בודד לעבור מבלי לחקוק את פלאיותם על כתלי נשמתך ובלי להרעיף עליהם מעומקי אהבתך.

היהודי הנהן אל אורחו הטוב ועיניו אמרו תודה. לרגע נדדו מחשבותיו ובמשנהו ננער ואמר, ספק לעצמו ספק לאורחיו, "ובכל זאת ממצוות ושמחת בחגך אין אנו פטורים" והלך אל ביתו ונטל את ביאנקה, גיטרת הבית, והפקיד אותה בידי האושפיז האמונות. והנה כבר היו מסבים הוא ואורחיו כל הלילה ושרים ומשיחים בנעימות ובלב שוקק ובמתיקות נפלאה. 

וכשעלתה השמש בחלונו הקיץ היהודי משנתו. המחשב שעל השידה, שחצב מאליו את דרכו במחוזות הרביעיה, ניגן כעת את "comfortably numbed" בהופעה חיה בפומפיי והיהודי נזכר מיד בחלומו, לבו מתרחב ונמלא. מצג המחשב ניבט אליו האושפיז מסוכתו, הגיטרה שבידיו מנהמת ומייללת, מעזה פניה כנגד שיניים נעלמות.
היהודי חייך. "א גיט מועד, דייויד", אמר לדמות המרצדת על המסך, ואז מחה את קורי השינה מעיניו וקם לעמל יומו.