והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 14 במאי 2014

הטיש של קספר

היהודי הבחין בהלך הצעיר בכניסה ליישובו. כבן עשרים, כובע קש, תיק גב עצום ממדים וגיטרה. הוא נראה מעט מבולבל. מפה לשם התברר כי בעודו צועד את שביל הגולן טעה בזיהוי היישוב בו אמור היה ללון ונתקע בלי מקום להעביר בו את הלילה.
שלוש צלחות של פסטה ומקלחת אחת מאוחר יותר, התיישב היהודי לשמוע את סיפורו.
שמי קספר, אמר ההלך. למען האמת קוראים לי מוריץ, אבל כולם מעדיפים לקרוא לי בשמי השני. לא, לא הקספר ממגרשי השדים, אלא קספר משלושת מלכי המזרח, קספר, בלתזר ומלכיאור, שבאו לבקר את אותו הרך במערה בבית לחם ולתת מתנות לאם הקדושה. קראו לי כך כי נולדתי בחג ההתגלות, בשישי לינואר.
קספר הגיע לארץ הקודש יחד עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה של שטוטגרט, שם הוא מנגן בקלרינט. עם תום סיבוב ההופעות, הפקיד את הקלרינט אצל חבריו הנגנים, נפרד מהם לשלום, העמיס על שכמו את תיק הגב הענק ואת הגיטרה והחל לצעוד לאורך ארץ הקודש ברגל, מצפון לדרום.
מעט קודם לכן, כשהופיעה התזמורת בזכרון יעקב, התארחו קספר ומוסיקאי נוסף לארוחת שבת אצל תושב המושבה, מוזיקאי חובב ונצר לחסידי חב"ד וקרלין, ששורר מניגוני בית אבא ואמא. החבר הקשיב בחצי אוזן והנהן בנימוס גרמני, אבל קספר נשבה בקסמי הלחנים הזרים. כשיצאה השבת שב אל בית מארחו וביקש להקליטם. לאחר מכן רשם בשקדנות את התווים בפנקסו וכתב להם ליווי לגיטרה. ואם אתה רוצה, גישש כעת בהיסוס, אשמח לנגן לך את המנגינות החדשות שלמדתי.
קספר הוציא את הגיטרה, התיישב על הרצפה והחל לנגן ולשיר בדבקות גדולה את ניגון "שֶׁרָלָה" של קרלין, ומיד לאחר מכן את ניגון יה אכסוף, ניגון י-ה ריבון, ניגון דבקות של הרמ"מ ה"צמח צדק" וחתם בארבעת שעריו של ניגון ארבע בבות לאדמו"ר הזקן. עיניו עצומות, פניו לוהבים, גופו מתנדנד מצד לצד לקצב הניגונים - ערך הנער הגרמני זהוב השיער משטוטגרט טיש חסידי בסלון ביתו של היהודי.
למחרת העניק קספר למארחו צנצנת קטנה של דבש שרדה בעצמו (הבחור גם כוורן, מסתבר, בנוסף לשאר מעלותיו). בהקפצה לתחילת המסלול שח היהודי לקספר על רבינר שחי לפני קצת יותר ממאתיים שנה באוקראינה בשם נחמן מברסלב, שכתב איך כל אדם צריך להרגיל את עצמו לאיזה ניגון, אפילו ניגון בודד, שבעזרתו יוכל להחיות את עצמו. כי מצד האמת הניגון הוא עיקר רפואתה של הנשמה. קספר, שעד לאותו רגע שרוי היה בפיזור דעת עולץ ופטפט בהתלהבות על תכניותיו להמשך המסע, הרצין והשתתק ואז הנהן ואמר בשקט גֶנָאוּ, גֶנָאוּ, כמה שהוא צודק.

יום שני, 12 במאי 2014

אמרסון

הסרט המופלא "מחפשים את שוגרמן" מספר את סיפורו הלא ייאמן של סיקסטו רודריגז (אין קשר משפחתי), זמר מקסיקני-אמריקאי שנחשב להבטחה גדולה בשנות השבעים, הוציא שני אלבומים ואז צלל אל תהום הנשייה ובילה את העשורים הבאים כפועל דחק בחברת שיפוצים. אלא, שבמקביל התגלגלו עותקים מאלבומיו לדרום אפריקה, שם הפכו לרבי מכר ונמצאו כמעט בכל בית. לא אספר כאן כיצד מתפתח הסיפור והאם רודריגז אמנם שב ונישא בערוב ימיו על גלי התהילה שחיכתה לו כל השנים הללו אלפי קילומטרים מביתו הדהוי במישיגן. פשוט צפו בסרט (שקיבל ב-2013 את פרס האוסקר לסרט התיעודי ולא בכדי).

אבל מה שיפה ומיוחד אפילו יותר מהאגדה-שהיתה-באמת המסופרת ב"מחפשים את שוגרמן" - הוא זהרם של האנשים הפשוטים המופיעים בו. ממש כמו רודריגז עצמו, האמן הנחבא אל הכלים בשיכוני העוני של דטרויט, גם האנשים הסובבים אותו - אם אלו חבריו לעבודה הסיזיפית בבנין; בנותיו המקסימות והאצילות, דוק של עצב משוך על עיניהן, או מעריציו הנאמנים בדרום אפריקה - כולם מתגלים כאנשים מאירים, מעמיקים; צנועים, ועם זאת בעלי הדר אמיתי. אחד מהם הוא ריק אמרסון, פועל בנין, חברו לעבודה של סיקסטו. כשהמראיין בסרט שואל אותו על חברותם ועל רודריגז עצמו - מפליא אמרסון לתאר בפשטות קולעת את מהותה של האמנות, את תרומתה לבני האדם ואת התהליך הנפשי העובר על האמן. מכאן ואילך, איפוא, רשות הדיבור נתונה לו:

"היתה לסיקסטו סוג של איכות קסומה, זו שיש לכל המשוררים והאמנים האמיתיים: היכולת לרומם את הדברים. להעלות אותם מעל ליומיומי, מעל לפרוזאי; מעל לכל הבולשיט, לבינוניות הזו שנמצאת בכל מקום. האמן, האמן הוא החלוץאבל יותר מזה, מה שרודריגז הראה בצורה מאוד ברורה, הוא שיש לך בחירה. הוא לקח את סאת ייסוריו, את הבלבול והכאב ושהיו נחלת חלקו, והפך אותם למשהו נשגב. הוא כמו תולעי המשי, אתה יודע, שלוקחות חומר גלם גס וגולמי ומעבדות אותו בגופן ויוצרות ממנו משהו חדש, משהו שלא היה שם קודם. משהו יפהפה. משהו, אולי, טמיר. משהו, אולי, נצחי, במובן הזה אני חושב שסיקסטו הוא נציגה של הרוח האנושית; של הפוטנציאל שלה, של היכולות שלה. זו בחירה שיש לכל אחד ואחד. ורודריגז בא, מציב אותה בפני כולנו ובעצם אומר לנו: הנה, זו הייתה הבחירה שלי, כדי לתת לך את "שוגר-מן" (אחד מלהיטיו, מתוך אלבומו הראשון Cold Fact). ואתה? האם עשית זאת גם כן? האם בחרת גם כן, כמוני? האם מימשת את מה שגלום בתוכך פנימה? שאל את עצמך".


יום חמישי, 8 במאי 2014

...


תשהה בתוך הכאב, היא אמרה ברוך, אוחזת בידי. עיניה, טובות ומבינות, מביטות לתוך עיניי, תרות אחר זיק של הפנמה. תשהה בו. אל תנסה להיחלץ ממנו מיד. לכאב יש תפקיד. הוא מצמיח את הנפש. הוא מניע אותנו קדימה.

אני פוחד לטבוע בו, אמרתי לה. האינסטינקט של אדם טובע הוא להיחלץ, לא?

לא תטבע בו, היא אמרה. תוכל לו, ואם תתן לעצמך לשהות בו הוא יבנה בך קומה חדשה, כמו גזע עץ שמתקלף מבחוץ אבל במקביל מתעצם מבפנים. כמו ילד שהחום מחזק את המערכת החיסונית שלו. אם לא תתן לילד לחלות הוא לא יתחסן. ככה זה גם בנפש. אתה עוד תראה.

איך את יודעת, תהיתי.

פשוט כי הייתי שם, היא אמרה. פעם ועוד פעם ועוד פעם. ומן הסתם אהיה שם גם בעתיד. ובכל פעם כזו צמחתי. נוסף בי רובד אחר, עומק מחודש.

ואיך אדע מתי לקום ממנו, שאלתי.

אתה תדע, היא אמרה. הנפש תאותת לך שהגיע הזמן. רק אל תברח לפני כן.

ותשמרי עלי? קולי רעד.

תמיד, היא אמרה, מצחה נושק למצחי. חום ידה בעורפי. תמיד.


רעד עבר בי. ההבנה התפשטה מעגלים מעגלים בנפש. כל החלקים נפלו במקום.

עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וצללתי פנימה.

הערוגה הסודית של צמח


צמח מכוסה מכף רגל ועד ראש. שרווליו ארוכים. כובע רחב שוליים על ראשו. משקפי שמש ענקיים לעיניו. הוא נושא עמו מעין ארגז כלים, אך תכולתו, אמנם מסודרת למופת, מתגלה כלא יותר מאשר גיבוב מתמיה של אי אלו תריסרי שמונצעס בלתי מזוהים. יש גם כלב שמשתרך אחריו בנאמנות, אבל צמח מבהיר שזה לא הכלב שלו: "הוא הצטרף אלי בראש פינה, אז מה אתה רוצה שאעשה? שאומר לו ללכת? בינתיים נתתי לו שם: חבקוק".
צמח תופס אותי בסוף העליה, ליד רחבת השוק העירוני של קצרין, אחרי רכיבה מאומצת מאפיק הזוויתן לעיירה (תמונות כאן).

צמח: סליחה, אדוני אולי יודע מה השעה?
אני (מתנשף כולי): לא... אין לי שעון.
צמח: זה באמת חבל מאד, גם לי אין, דרך אגב.
אני: רגע, יש לי פה טלפון נייד איפשהו במנשא. אדליק ואבדוק לך.
צמח: הו, לא, לא. בל יטרח אדוני. וכי מה זה חשוב בעצם? גמרתי לעבוד להיום והם מוזמנים לחפש אותי בג'יהנם
אני: מי מוזמן לחפש אותך בג'יהנם?
צמח: מי? מחלקת הגינון של המועצה, זה מי. עובדים שם אנשים שתסלח לי מאד, כן?
אני: בעייתיים?
צמח: תלוי מי. הפועלים דווקא בסדר. אבל מעלינו יש אנשים שלוש נקודות אם אדוני מבין למה אני מתכוון.
אני: שלוש נקודות?
צמח: כן, שלוש נקודות. וזה כי אני לא רוצה לומר יותר. ומאיפה אדוני בא אלינו רכוב על כנפי השכינה?
אני: אממממ... לא שכינה. רק ספשלייזד קרוס קאנטרי. עליתי כעת מהזויתן אבל אני גר בגולן.
צמח: אוווווו, אדוני צמח בגולן?
אני: לא. האמת שצמחתי בירושלים בכלל.
צמח: קודם כל זה יפה שאדוני אומר "צמחתי", כי הלוא ידוע שגם בני אדם צומחים, ובכלל, עצים ובני אדם דומים מאד, ואת זה לא אני המצאתי אלא התורה אמרה, בכבודה ובעצמה. יפתח אדוני ויקרא בעצמו.
אני: נכון, "כי האדם עץ השדה". אז זו הסיבה שהחלטת להיות גנן?
צמח: האמת היא שכשההורים שלך מחליטים לקרוא לך צמח האפשרויות שלך די מצטמצמות, אדוני לא חושב? אבל ירושלים דווקא יפה מאד. הלוואי שהייתי יכול לגור בירושלים. רק מה, המחירים שם זה מחירים שלוש נקודות וזה חבל מאד.
אני: כן, זה נכון, לגמרי שלוש נקודות. אבל לפחות אתה נוסע לבקר?
צמח: יאמר נא לי, יש לאדוני ילדים?
אני: כן. ארבעה, שיחיו.
צמח: נו, ואדוני היה משאיר אותם לבד? יש אמנם גננים כאלה, שלוש נקודות, כן? שנוסעים ונותנים לצמחים שלהם להסתדר לבד, ומצדם שיתפגרו. ואלה עוד קוראים לעצמם גננים, אדוני מאמין? (פניו של צמח מתעוותים בסלידה של אמת).
אני: תשמע, זה באמת מאד מסור מצדך, אבל הרי אי אפשר להישאר בקצרין כל החיים, הבנאדם יכול להתחרפן, לא?
צמח: הו, כן. בזה אדוני צודק מאד, אבל אני שתלתי לי רפואה למכה אם אדוני מבין למה אני מתכוון.
אני: אוווווו.
צמח: את מצוות פאה אדוני מכיר?
אני: בוודאי
צמח (צוהל): נו, זה הלוא כתוב בתורה, לא? שצריך להשאיר פאה לעניים. אז אני השארתי לי פאה נחמדה מאד של עשבי בשמים,  קטורת ולבונה, מור וקינמון. אדוני מבין?
אני: כן, נדמה לי שהבנתי.
צמח: נו, אז יאמר לי אדוני: למה צריך לנסוע אם אפשר לטוס?
אני: למה באמת? אני מודה שחשבתי יותר על דרומה וצפונה, פחות על למעלה.
צמח: מי שנוסע למעלה כבר לא צריך לנסוע דרומה. אולי אדוני רוצה מעשר עני? לקט? שכחה?
אני: הו, לא תודה. יש לי עוד רכיבה לפניי.
צמח: רכיבה זה מצוין. גם אני הולך לרכב תיכף, על כנפי השכינה הירוקה. אם אי פעם אדוני יזדמן לפה שוב, הוא מוזמן לרכב עליה יחד אתי. זה אפילו לא כואב בשרירים.
אני (מחייך):  אגב, איפה הערוגה שלך?
צמח: הו, ידעתי שאדוני ישאל. אבל זה סודי ביותר. אפילו חבקוק עוד לא עודכן. אני עוד לא יודע אם אפשר לסמוך עליו פשוט. בוא נאמר שהיא בתחום הגינון של המועצה, שלוש נקודות.  
אני: הבנתי. אז שתהיה לך טיסה נעימה, צמח. רק אל תשכח לנחות בסוף.
צמח: הו, לנחות זה החלק הקל. אני במקום אדוני הייתי מאחל לי בהצלחה בהמראה. אני: אז בהצלחה בהמראה, צמח. יהיה בסדר. תראה - אין אפילו ענן אחד בשמיים.
צמח מחייך חיוך רב משמעות, מסיר את משקפי השמש הענקיות וקורץ בשתי עיניו. הוא אוחז בארגז הכלים בידו האחת ובחבל המרופט שקשר לקולרו של חבקוק בשניה. אני עוקב אחריו במבטי. בחצי הדרך במורד הרחוב הוא שומט את החבל, פורש ידיו לצדדים ככנפי מטוס ומתחיל לרוץ.

יום שני, 5 במאי 2014

יום הזכרון תשע"ד: על יואב יקיר ז"ל


בין יום הזכרון ליום העצמאות, אולי מן הזמנים המיוחדים ביותר בהווייה הישראלית.
אני מביט בילדיי רוקדים בחזרה הגנרלית במושב פורח בגולן. עשרות עשרות ילדים בכחול ולבן, מניפים דגלים, עיניהם נוצצות, שרים במלוא גרונם. מביט וחושב על יואב יקיר.

ארבעים וחצי שנים קודם. הגולן מופגז ומפויח. שרידי חטיבה 188 אומצים לעצור את הנחילים הסוריים בניסיון הירואי, חסר סיכוי. למחלקה של סגן יואב יקיר, מ"מ בגדוד "סער" של החטיבה, לא נשארה עוד תחמושת כבדה בטנקים, לאחר שהשמידה עשרות טנקי אויב. יואב מביט בטורי השריון בירוק-צהוב שוטפים את הרמה ולא יודע מה עוד ביכולתו לעשות. בצר לו הוא עולה על אחד הטנקים ופותח בירי מקלע לעבר הטור הסורי. ירי לא אפקטיבי, כמובן. מקלעים לא עוצרים טנקים. אבל יואב לא יכול היה לשבת תחתיו. ירי הנותבים חושף את יואב לכוונות ראיית הלילה הסוריות. מקלען של משחית טנקים SU-100 מאכן אותו, חשוף בצריח, ויורה צרור מדויק. יואב נהרג במקום.

מי יגלה עפר מעיניך, יואב יקיר? לו רק היית קם ורואה את הגולן עליו הגנת בחירוף נפש, עד הכדור האחרון, כפשוטו - אז שחור ומעשן, היום ירוק ומשגשג ומלא שחוק ילדים.

הן במותך ציווית לו חיים.

יום רביעי, 30 באפריל 2014

יום השואה תשע"ד: "האנשים"



כשדעאל, אחי הצעיר, כותב על האנשים הנעלמים מהבתים, אני יודע שהוא כותב על סבא שלנו, אורי.

כשהוא כותב על האנשים הנעלמים מהחשמליות, אני יודע שהוא כותב על סבתא שלנו, שרה.

כשהוא כותב על האנשים שהוחבאו, האנשים הדגים שהוצאו מהמים ונשמטו חזרה, אני יודע שהוא כותב על אבינו, שמשקל קברם הבלתי נראה של הוריו השרופים מרסק את עצמות כתפיו במשך כל חייו.

יום השואה תשע"ד: הרהורים


תחושה של מחנק. משהו כאן טיפה יורד מהפסים.
גם שעבוד מצרים היה סוג של שואה, אבל התורה מעגנת את זכרו לא בהנצחה נצחית של הסבל והקרבּנוּת, אלא בתיקון - בהנחלת מצוות כמו שבת המרבה חירות, כי בחושך לא נלחמים במקלות אלא באור.

האדם הסביר היה מצפה לתהליך הפוך. ה"לעולם לא עוד" והמטסים מעל שמי אושוויץ היו אולי הגיוניים בשנות החמישים או השישים. בשנות האלפיים, כאשר מדינת היהודים היא מעצמה אזורית שכל אויביה יחדיו אינם מגרדים את יכולותיה הצבאיות ואת עוצמות ההרס שהיא מחזיקה במחסניה - ניתן היה לצפות להתפתחות, להתבגרות, לשינוי פאזה. להבנה כי חלקה הראשון של מורשת השואה הושג מזמן, והגיע הזמן לחלקה השני, לחלק התיקון, במסגרתו ישראל תהפוך להיות אבוקה בוערת של זכויות אדם ושל עמידה לימין הנרדפים והנטבחים בכל מקום שהם.

זה לא קורה. רחוק מכך. באופן פרדוקסלי ככל שישראל מבססת את מעמדה כמעצמה אזורית - השיח הקרבני שהיא פועלת לאורו רק הולך ומתחזק. אתמול עמד ראש ממשלת ישראל 
ודיבר על סכנת שואה שניה מידי ארגון של ערסים נטולי מטוס או טנק אחד לרפואה שלוחמיו אינם מסוגלים להוציא לפועל התקפה פלוגתית. יש לנו את זה ביותר מטורף?

השואה הפכה כלי ניגוח בידי חברה הסובלת מסוג של הפרעה נפשית, בידי שטעטל עם פצצת אטום, ומורשתה האמיתית מאידך הולכת והופכת חלולה ומעוקרת מיום ליום. מרחק קילומטרים ספורים מאיתנו מתרחש רצח עם כבר שלוש וחצי שנים, אבל מחנות פליטים יש רק בירדן ובטורקיה. ניצולי שואה נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות אבל חיל האויר עורך מטסי אביונה לאומיים מעל אושוויץ וקונה עוד הרקולסים במאות מיליונים כדי "לחלץ יהודים מכל מקום בעולם". התמכרות לאתוסים לא רלוונטיים שלוקחת את לקחי השואה האמיתיים, עוקרת אותם והופכת אותם על פניהם. בשנות השבעים והשמונים עמדו בימי השואה מנהיגים ישראליים אחרים על אותם פודיומים עצמם, נאמו את אותם נאומים רוויי פאתוס ועיזוז ואז חתמו על הסכמים לשת"פ נרחב ועתיר מזומנים עם מדינה שהנהיגה בתחומה חוקי גזע. עברו שלושים וארבעים שנה. משהו השתנה?

אבוי למצמצמים את לקחי השואה לחבורה של אייתולות. השואה היא תזכורת לרוע האנושי החבוי בכל אחד - כן, גם בנו - והצורך להילחם בו בכל מקום ובכל עת, ללא משוא פנים. אם יש לקח אחד מאירוע כזה, חד פעמי בטירופו, הוא תיקון עולם - לא הנצחה אינסופית ואנכרוניסטית של קרבּנוּת. העשור השני של המאה ה-21, כמעט שבעים שנה מסיום מלחה"ע השניה, ונראה שהלקח הזה רק הולך ומתרחק מאיתנו.

יום שני, 11 בנובמבר 2013

עַנְוֵי עוֹלָם


את הסיפור הקטן והיפה הזה שלח לי חבר אמריקאי (לא יהודי). הוא סופר ממקור ראשון בפוסט באתר reddit, אתר פורומים גדול בארה"ב.

כל מי שביקר בארה"ב, לא כל שכן חי בה תקופה כעבדכם, יודע עד כמה קדושת המרחב האישי היא בדמם של האמריקאים. אבל כשבחור אפרו-אמריקאי צעיר נרדם על שכנו לספסל (יהודי דתי, במקרה) ברכבת התחתית של ניו יורק - המשיך האחרון לשבת ללא תנועה. כששאל אותו המספר, אמון על הקדושה ההיא, האם ברצונו שיעיר את המתעפץ הפולש - נענה בשלילה. "עזוב", אמר האיש ברכות, "תן לו להמשיך לישון. סביר להניח שהיה לו יום קשה. כולנו היינו במצבים האלה, לא?".

כשירד המספר מהרכבת, עשרים דקות לאחר שלכד את התמונה הזו במצלמת הסלולרי שלו, עדיין היה הבחור ישן בשלווה על כתפו של היהודי, שמצדו המשיך לשבת ללא תנועה. "ראיתי בכך מחווה קטנה, אך אנושית מאד. מיוחדת", הסביר בפוסט ההוא שכתב לאחר מעשה.

"יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם".

טור אורח: להיות מילואימניק בשריון/ גדי מלמד

                                                                                                                         (תפילת מנחה בתרג"ד האחרון)

לקבל טלפון מהמ"פ לוודא שאני מגיע לאימון לפני שקבלתי צו
לקבל דואר רשום, להרגיש טיפה חשוב
לגלות שזה הצו
לדסקס עם האישה אם להשאיר לה את האוטו או לקחת אותו כי "ממש צריך"
ללבוש את מדי הבי"ת שהיו פעם חדשים שקיבלת בקומבינה מצחי שאח שלו היה בבה"ד 1 לפני 5 שנים
לתאם ולאסוף ארבעה חברים עם צ'ימידן בגודל חבית
להגיד לחמישי שאתה מלא
לקבל בדרך טלפון מהבית שהילד התעורר עם 39 מעלות
להשאיר את האוטו במגרש החניה של צאלים עד חמישי אחרי הצהריים ולקוות שיישארו כל הגלגלים
להגיע עד תשע בבוקר כי המ"פ אמר שהפעם מתחילים להתאמן ממש מוקדם
להתעכב בש"ג כי לא הבאת את הצו ולמרות זאת להתעקש להיכנס
לראות את המ"פ מנסה להכניס את האוטו שלו בש"ג
לראות את המ"פ עצבני נכנס ברגל
לראות את המ"פ עם חיוך יוצא ברגל
לראות את המ"פ נכנס עם הרכב
לחתום גם על מעיל (אוגוסט. צאלים)
לחתום על מסכת אב"כ כי המ"פ ביקש
לחתום על חמש מחסניות ולא לראות אף כדור 5.56 כל השבוע
לחתום על שני זוגות מדים שנראים כמו הצרות שלך
להיות מרוצה מעצמך שהבאת שני זוגות מדים מהבית למרות שאסור להחזיק ציוד צבאי בבית
לחפש שכפ"צ עם סקוטש
לחפש שכפ"צ עם סקוטש שגם עולה עליך
למדוד עשרה קפלס"טים עד שאתה מוצא אחד שמתאים
לנסות להחליף נעליים. החנות סגורה
לנסות להחליף נעליים. הם לא בלאי מספיק
לנסות להחליף נעליים. אין במידה שלך
לנסות להישפט על חוסר בנעליים. הסא"ל היחידי בצה"ל שמוסמך לעניין לא נמצא השבוע בבסיס
לאכול מלאווח פיצה
להסביר מה זה מלוואח פיצה ואם זה כל כך טעים למה מוכרים את זה רק בשק"ם
להתייצב במשטח בתשע וחצי ולגלות שהנשקית עם המפתח לא הגיעה
להשתעמם ולהתקשר למשקר שימלאו את המכונה ליד המשטח
להתלבט אם לאכול בחדר אוכל או ללכת ל"מרכז הרווחה לחייל"
לשכוח את הנשק בחדר אוכל
לתדלק את הטנקים כי הגדוד הקודם לא תדלק בסוף האימון
לנסות להיזכר מה בטנק נכנס לאיזה תא
לוותר ולזרוק הכל לאן שנכנס
לחפש את איש הצוות הכי שמן שידרוך על התא זיווד שייסגר
לגלות שהטנק שזיוודת מושבת וצריך להעביר הכל לטנק אחר
לסחוב טון תחמושת כי הנגד עם המלגזה נעלם. להתבאס שלא הלכת לגולני
לקחת שני ארגזי מא"ג מהמערום הפלוגתי יותר ממה שאמרו לקחת
לתחמן את פלוגה מ' ולהעלות טנק על מוביל שאמור להיות שלהם
לשמוע תדריך בטיחות במשטח מחונך שנולד כשאתה התגייסת
להזהיר את כולם בוואטסאפ מהמשטרה הצבאית ביציאה מצאלים
להתקשר למג"ד לאשר נסיעה אחרי חמש בערב כדי לא לחטוף דו"ח משטרה צבאית
לגלות שכל הנורות בשטח הן 24V והגנרטור 220V
להתבאס שאין מפצל לגנרטור ולנתק מהטעינה את הטלפון של החבר הכי טוב שלך
לקבל טלפון מהבית שהתפוצץ צינור באמבטיה
להתפלא כמה טונה אפשר להכניס במנת קרב אחת
להתבאס בשביל מיכאל ששונא טונה
להכין טונה על האש
לשמן את המא"גים עם השמן של הטונה
להנהן שאתה מזהה גבול גזרה ימני בתדריך בטיחות
לשמור סטיקלייט אחד לילדים
להתעצבן שלא סימנו את המעבר עם מספיק סטיקלייטים
להתחרט שהחלטת לתרגל פריסת זחל בפודרה
להתעקש שאתה לא צריך עזרה
לא להגיד כלום לצוות אחר שהולך להתחיל תרגולת פריסה בפודרה. פשוט להסתכל
להצליח להקים אוהל תצפית שעה לפני שמקפלים את השטח
לדפוק את הבזנ"טים של אוהל התצפית המפורק עד הסוף כי אי אפשר להוציא
להוציא את כל מארזי הפגזים כדי שכמה חי"רניקים ייסעו בבטן בתרפ"ל
לירות פגז מיד אחרי שהם פורקים להסתערות ולחייך מזה שהם נבהלים
לראות דרך האפיסקופים את החי"רניקים מסתערים
להפעיל מיסוך
לספר את האגדה האורבנית על זה מגולני שהאמין שאפשר לקשר אותו הביתה מהטלפון האחורי. לשמוח שלא הלכת לגולני
לירות באוטומט במקלע 0.5. בטעות, בטח שבטעות
לאבד עוקב בזיכויים
ללכת ברגל עם הקיטבג מהמשטח לש"ג להזדכות
לפגוש את האיש של משקר ממלא את המכונה
לקבל ממנו פחית בחינם
לשמוע את השקט שמשתרר בצאלים ביום חמישי בארבע אחרי הצהריים
לנהוג הביתה אחרי שבוע שטח ולילה לבן
לעצור בכל תחנת דלק להתרעננות
לקלל את הצבא שלא מצא פתרון לעייפות בנהיגה חזרה מאימון
להתפלל שכולם יגיעו הביתה בשלום
להגיע הביתה
למצוא בתיבת הדואר את הצו
להתקלח שעה במים רותחים (אוגוסט. תל אביב)
לכבס את המדים פעמיים
להתעורר בשישי בשמונה בבוקר מנשיקות של הילדים
להתקלח ועדיין יוצא ג'יפה מהעיניים והאוזניים
לחכות שבוע לטופס 3010
להתקשר לקצינת קישור שעדיין לא קיבלת את ה-3010
לבקש בעבודה שלא יורידו לך 5 ימי חופש כי אוטוטו תביא את ה-3010
לדעת שיש כ"כ הרבה מילואימניקים שמבינים כל מה שכתוב פה למרות שלא פגשת בהם מעולם
לקבל טלפון מהמ"פ לוודא שאני מגיע ל... (גלול מעלה)


גדי, חבר ותיק, המ"פ שלי בדימוס וקצין אג"מ בגדוד שלנו, "מגן הארץ"
הגרסה המלאה, למיטיבי לכת/טנקיסטים בלבד: