יום הזכרון תשע"ב - פסקול פנימי

עזרא עקירב. בשנת 1990 נפל בנו עמית ברמת הגולן. לאחר הלוויה השאיר עזרא ליד הקבר הטרי אסימון וכמה שקלים, שעמית יוכל להתקשר כשישוב ואבא יבוא לאסוף אותו מבית הקברות. משלא חזר, עבר עזרא לגור לידו. כל יום מימות השנה בא אצל קברו, הקדים ונשק לשיש הקר ואז רכן אל בנו ודיבר עמו. בקיץ שפך מים על המצבה, שלא יהיה לעמית חם. בחורף הדליק נרות, שלא יהיה לו קר וחשוך. בלילות פסח ערך את ליל הסדר על הקבר, עם מצות ויין, מזמין את החיילים המתים להצטרף.
פחות משנתיים לאחר מכן שמע באישון ליל דפיקה נוספת בדלת ביתו. מאז, כשהוא מסיים לדבר עם עמית, הוא קם ממקומו, פוסע כמה צעדים ובא לבקר את אביעד.

ניסים גיני. המשמרת של ניסים, קשר ותצפיתן במלחמת השחרור, הסתיימה זה מכבר, והוא ירד מן העמדה שלו ברובע היהודי ופנה לחזור אל ביתו. משבושש מחליפו להגיע שב אל עמדתו. תנועה חשודה בחוץ גרמה לו להוציא את ראשו לרגע מעבר לקיר המגונן. כדורו של הצלף הירדני פילח את לסתו ויצא מעורפו. בהעדר מנות דם ברובע הנצור - מת ניסים מפצעיו יום לאחר מכן. הוא נקבר עם אחיו לנשק בקבר אחים זמני, ולאחר מכן שבו ונטמנו שרידיו בחלקה הצבאית בהר הזיתים. גופתו זוהתה לפי שיני החלב שבפיו. בן עשר שנים היה בנופלו.

ביאנקה שחרור. בוקר קיצי בחצר הבנק הבינלאומי בקרית משה. אני זקוק לכמה ערֵבים כדי לקבל מהבנק הלוואה ממשלתית למימון לימודיי, וביאנקה, כמו תמיד, מתייצבת כמו שעון. מחייכת, עיניה טובות. שפת הגוף שלה מחווה מעין מבוכה, כאילו ביקשה היא ממני לסייע לה באיזה ענין ולא להיפך.

מקטנותי, נעדר דודים ביולוגיים משל עצמי - הפכה ביאנקה להיות דודתי בפועל. החיים לא תמיד חייכו אליה, אבל זה לא מנע מביאנקה להיות מעיין נובע של נתינה. לילדיה, למשפחתה, לחברותיה, לאחיי, לי, ומן הסתם לכל אחד אחר שביקש. אני משער, במידה רבה של בטחון, כי גם כשעלתה על קו 14 ההוא היתה ביאנקה בדרכה לעזור למישהו.

ירון אמיתי. ירון לא חשב לרגע להפסיק להתנדב כחובש בגדוד צנחני המילואים שלו גם לאחר שעבר את גיל ארבעים, ולא היסס לשניה כשנכנס לשדות הקרב בלבנון בגיל בו הפכו חברים בני דורו סבים לנכדים. עשרים וחמש שנים קודם לכן, בזמן שירותו הסדיר, כתב ירון ברשימותיו "אני ציוני בלי מרכאות". מאז התנוססה האמירה הכנה והישירה הזו מעל יריעת חייו, ולבסוף גם מעל מארת מותו. נפל בכפר קנטרה במלחמת לבנון השניה. בן ארבעים וחמש בנופלו.

יעקב אזולאי. "קובי, אתה איש יקר. באמת הראית רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל עכשיו סע הביתה, אנשים רוצים קצינים אורגניים", אמר המח"ט לסרן יעקב אזולאי בשטח ההתכנסות, לאחר שהאחרון, קצין משטרה הפטור ממילואים, הפך שולחנות בחטיבה ודרש להסתפח כמפקד לאחת מהיחידות הלוחמות. כמה ימים לאחר מכן, בעיצומו של מבצע חומת מגן, נתקל בו בג'נין. זרקת אותי דרך הדלת, חשבת שלא אחזור דרך החלון? אמר לו אזולאי בחיוך ממזרי, ואז יצא למשימת חילוץ פצועים ונפל בקרב.

דניאלה הילר, יושבת בקרון הרכבת מתל אביב לדימונה וחובקת בשקט בובה גדולה, מאלה שעומדות בחלונות ראווה של חנויות בגדים. הנוסעים בקרון מגניבים מבטיהם ומגחכים נכחה, אבל דניאלה מתעלמת. היא חייבת להביא את הבובה בשלום הביתה כדי להלביש אותה במדים של דניאל, שיהיה לה מה לחבק.

בארי חזק, נושא עיניו אל שמי סיני השחורים ותובע מאלוהיו במפגיע להתגלות ולהילחם לצדו.

ארז שטרק, חש במכה המטלטלת את היסעור ומבין מיד, ויודע כי חרף מאמציו לא עמד בהבטחתו.

עמי משולמי זוחל, שרוף ומרוסק, ממטע הזיתים בלבנון אל ביתו. עקב בצד אגודל, מטר אחרי מטר, במסע הארוך הביתה, אל רעייתו, ואל בתם הנובטת ברחמה.

שלמה שימל יושב אצל קבר בנו יניב ומבקש ממנו בשקט ובנעימות וביישוב הדעת, כאב היושב עם בנו בבית קפה ביום שמשי, להעניק לו מתנה לרגל יום נישואיו הארבעים וחמישה ולבוא לבקרו בחלום.

גיורא פישר, אכול געגועים לבנו מרום, מבקש משיטיון הזקנה להקדים ולהכות בו כבר כעת.

אחיו ואחיותיו של גבריאל חוטר שרים מחובקים על קברו הפתוח "אל תשמחי, אויבתי לי, כי נפלתי - קמתי".

פתילי ציצית לבנים משתלשלים מארבע כנפות ארונו של גדי.

החיוך של אודי.

החלום של וִים

וים (וילהלמוס) לוננברג הוא קרוב משפחה. הוא לא נמנה על חברי הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם או על קהילת יהודי מילאנו ולמעשה גם יהודי איננו, אבל קשר עמוק קושר בינינו ובינו. סבו וסבתו, אנדריאנוס ומריה ואן דר ברג, היו זוג האיכרים האמיצים ורחבי הלב שהחביאו את אבי בזמן השואה והצילו את חייו.

את וים פגשתי כבר לפני כמה שנים, כשבא יחד עם משפחתו המורחבת לטקס הסרת הלוט מעל הלוח שהוקדש לסבו וסבתו במוזיאון יד ושם. אבל בערב שביעי של פסח האחרון ישב בסלון בית הוריי וים אחר. בקושי זיהיתי אותו בהתחלה. שזוף, חסון, עטוי בנדנה אדומה וזיק אישציפורי ממזרי בעיניו.

וים, מסתבר, נפרד מאשתו לקראת סוף העשור השישי לחייו. את הכסף שנשאר בחלקו לא השקיע בבנק או בנדל"ן אלא במשאית מרצדס שנת 82' מעודפי הצבא הגרמני ובאופנוע כבד של BMW. במשך שנה תמימה צייד וזיווד את הבייבי שרכש, התקין בה מערכת חשמל שניזונה מפאנל סולארי על הגג, מיטה מתקפלת, מקרר ומיקרוגל, כיריים חשמליות, מערכת ניווט משוכללת, רמפה חשמלית מגניבה בטירוף עבור האופנוע שלו, סככה שנגללת מחוץ לדופן המרכב ואפילו טוש נשלף למקלחת תחת כיפת השמיים. את המשאית צבע בצבעים מתרוננים של תכלת וצהוב. על דלת הנהג כתב "התיבה של וים". על דופן אחת צייר את מפת הגלובוס, כדי שיוכל לסמן עליה את מסעותיו. על הדופן השניה צייר פורטרטים של שלושת ילדיו. לבסוף, מעל הדלת האחורית, כתב באותיות גדולות "MY DREAMS COME TRUE", ואז יצא אל הדרך מבלי להביט לאחור לשניה.

נכון לעכשיו צלחה התיבה של וים את מרוקו, אירופה (בלופ מרהיב שכלל את סקנדינביה ומרכז היבשת) קפריסין, מצרים וישראל. בקפריסין רץ את המרתון הלאומי של האי כשהוא יחף. במדבר סהרה עצר לשלושה חודשים כדי להקשיב לשקט. כעת מתכוון הבן-דוד ההולנדי ההיפי שלי להפליג בתיבה שלו עד להודו, סין ונפאל בנסיעת דוך דרך ירדן, עיראק, איראן ואפגניסטן. אתה לא מפחד? אני שואל אותו. מה פתאום, הוא מכריז בעליצות, אני מאמין באלוהים ולכן יודע בידיעה גמורה שיש חיים אחרי המוות. גם הודעתי לילדים שלי (אני מדמיין את שלושת צאצאיו פעורי הפה מנסים לעכל את התכניות החדשות של אבא) שביום מותי הם מוזמנים לפתוח שמפניה על חשבון הירושה ולחגוג כמו שצריך. אני לא חושש משום דבר ומאף אחד. היה לי אויב אחד - השגרה שהובילה אותי בדרך הארוכה והמשמימה ישר לזרועותיה המקומטות של הזיקנה - אבל ניצחתי אותו בנוק אאוט. אני צעיר כפי שמעולם לא הייתי וחופשי כפי שמעולם לא הייתי וחיוני כפי שמעולם לא הייתי. אין לי יומן, וגם לו היה לי - היו דפיו ריקים. אין לי תכניות לא למחר ולא לעוד חודש ולא לעוד שנה. אני חי את הרגע, את הכאן והעכשיו.

לפני שאנחנו נפרדים אני מפציר בו לכתוב לנו על המסע המופלא שלו - בלוג, יומן, עדכונים בפייסבוק, משהו. אבל וים לא בקטע של תיעוד ואנחנו מסכמים חגיגית שכאשר אתעדכן ממנו אשתדל להעלות את מקצת רשמיו כאן. 

בשעה שהשורות הללו נכתבות נוסע לו איש חולם ומאושר במשאית צהובה ועליזה. עיניו בולעות את מראות הדרך, ריאותיו נושמות מלוא עומקן, ידיו מתופפות על ההגה הגדול. המרצדס המזדקנת אולי משרכת דרכיה בכבדות בכבישים הפתלתלים של הסהר הפורה, אבל נפשו המתרוננת של הנהג שלה טסה אל-על במהירות האור.

דרך צלחה, אישציפור הולנדי מתוק. מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור, אל תסטה - כדי שתוכל לחזור.

ספיישל מפי עוללים II

והפעם - פנים חדשות במדור: ינון אורי (הרגע בן ארבע)

ללא מילים (תכתובת סלולרית ביני ובין נעמה בת השמונה)

"אחחחחח, אלה החיים!" (יונתן, כל אימת שהוא מבסוט חלאס)

"אני עוד חי חי חי, כן אני עוד חי!" (יונתן מדברר את הבלון שלו מעט אחרי שהבלונים של נעמה וינון שבקו חיים לכל חי)

יונתן: אמא, נגני את השיר הזה שוב!

נעמה: אבל יוני, לפני שניה אמרת שאתה לא אוהב אותו!

יונתן: אז מה? אני בן אדם משתנה...

אבא: נעמלי, גשי רגע למטבח. צריך כאן עזרה עם הבישולים לשבת.

נעמה (עמוק באייפון): מה אתה רוצה? אני חותכת פירות לסלט!

אבא: מצטער, גבירתי, אבל פרוט נינג'ה לא נחשב...

(אחרי מפגש עם סופרת הילדים גלילה רון פדר)

אבא: נעמלי, שמתי את הדף עם ההקדשה והחתימה של גלילה בכיס שלך.

נעמה: מה פתאום בכיס שלי? אבא, אתה חייב לשמור עליו אצלך, או אולי בכלל בבנק. הוא שווה הון תועפות!!

יונתן: אבא, גמרתי לשתות. הנה, קח את הבקבוק

אבא: מיד, מתוקי

יונתן: אבא, נו!

אבא: רגע, אני מחפש את הכובע שלך

יונתן: אז קדימה, אני לא נעשה יותר צעיר בינתיים

ינון: אבא, בשבת נאכל חלה?

אבא: לא, עדין נאכל מצה

ינון: אוף, נמאס לי כבר מצות. אני רוצה חלה!

אבא: מצטער, מתוקי.

ינון: טוב, אז בוא נעשה אנ-דנ-דינו...

אבא: ינון, אל תיגע בשקע! חשמל!
ינון: אתה חשמל בעצמך

אבא: הנה, ינוני, קשרתי לך את הנעל

ינון: תודה, אבא!

אבא: בבקשה! אוח, אתה מתוק...

ינון: (מחייך) והנה המשקפי שמש שלך שחיפשת מקודם

אבא: תודה, ינוני!

ינון: בבקשה! אוח, אתה מתוק...

מאֵרת המכפלה

לפני ארבעים וארבע שנים בדיוק, ערב פסח תשכ"ח, שכרה קבוצת רבנים ואנשי רוח בראשות משה לוינגר את מלון פארק בחברון "רק לפסח". בליל בסדר שערכו בעיר התארחו קציני צבא ואנשי המנהל האזרחי, ומפה לשם שב לו ריח הגאולה המשכר של 1967 ונישא באויר הקריר. כשנגמר החג והחברים (הו, ההפתעה) רצו להישאר עוד קצת, נעתרה להם הממשלה והסכימה לבחון הקמת יישוב יהודי מעל לעיר. ובעוד קוי המתאר של קרית ארבע הולכים ומשורטטים, נטו שריה - ובראשם יגאל אלון, שהפך לוביסט נלהב של החברונאים החדשים - לאפשר לאחרונים להישאר בבנין המושל עד לבניית השכונה הראשונה בתחומי העיר החדשה.

אבל המתנחלים רצו כמובן גם וגם, וכדרכם בקודש קבעו בינתיים עוד עובדה ועוד עובדה בלב חברון. ראש הממשלה אשכול צוטט אז במין אבחנה נבואית שכוחה יפה עד היום: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים וכך העמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין, קטן כגדול, תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה", קבע. "אם לא למעלה מזה". אינני יודע אם אשכול בחר במתכוון בניסוח מעודן או שפשוט היה נאיבי כמו רוב השרים שלו.

לעתים די קרובות, כמו אחרי השבוע האחרון למשל, אני תוהה מה עבר בראשו של יגאל אלון, איש תנועת העבודה, כשאיפשר לחבורה ההיא של לוינגר, עם המבט הזורח בעיניים, להקים דה-פקטו יישוב יהודי בלב העיר הפלסטינית השניה בגודלה ביהודה ושומרון. היו שאמרו כי היתה זו תוצאה של תחרות סמויה בינו לבין משה דיין סביב מינוף פירות הנצחון של מלחמת ששת הימים. אני עצמי סבור כי אלון נפל, כמו רבים וטובים סביבו, בקסמי האשליה המשכרת והמשקרת של תוצאות המלחמה. כך או כך, אין לי ספק כי לו היה קם לתחיה ורואה את פירות מעשיו - היה רץ חזרה לקברו, מתחפר בו עמוק עמוק, ואז מתהפך בתוכו בקצב סל"דים של מנוע סילון.

ארבעים וארבע שנים אחרי, ערב פסח תשע"ב, ובחברון עולם כמנהגו נוהג. מאה אלף דולר קיבל רק המתווך בעסקת "בית המכפלה", לפי הפרסומים בתקשורת, ולנו נותר רק לנחש כמה שמו המתנחלים על הבית עצמו. מאיפה הכסף? אין לי מושג, אבל איכשהו יש לי תחושה שבכתובת ממנה נשלח הצ'ק לא נחתו מעולם מעטפות חומות עם משולש אדום. אני מביט בעיני המתנחלים המפונים אחרי שסיימו לקלל את אמותיהם, נשותיהם ובתיהם של קציני ושוטרי המדינה שלהם, ומזהה בהן כאב אמיתי. לשיטתם, הם אשכרה הפסידו בית במערכה הגדולה על העיר. ונניח לרגע, אני תוהה ביני לביני, שהיו מצליחים להחזיק את הבנין הספציפי הזה (כפי שודאי יקרה ממילא בעתיד הקרוב) - מה השלב הבא בתכנית? לקנות את כל העיר, בית אחרי בית? לייהד עיר של מאתיים אלף פלסטינים? האם זהו החזון שמוביל את האנשים הללו?

ב"ארץ המתנחלים" עוכרת השלווה של חיים יבין מצולמים בניה של משפחה פלסטינית מתל רומידה, שאיתרע מזלם להגריל את המרזל-בויז בתור שכנים ומאז הם חיים בכלוב פשוטו כמשמעו. רשתות ברזל סוגרות על ביתם מכל הכיוונים כדי לנסות ולסכל (בהצלחה חלקית מאד) את מדיניות העינוי-פינוי של שכניהם. על רקע המכלאה האנושית הזו מראיין יבין תושבת נינוחה מן השכונה היהודית שעל התל. "יודע איך אנחנו קוראים לחלונות שמשקיפים על העיר הערבית?", היא שואלת ומיד עונה, "חלונות מוטיבציה. הנוף שנשקף מהם מזכיר לנו את המלאכה שעלינו לגמור". על פניה נשמעת הפנינה הזו כבבואה של הדמות ההזויה שהנפיקה אותה ותו לא, אבל אם בוחנים את המגמה העקבית של אנשי היישוב היהודי בחברון בענייני נדל"ן - כלל לא מן הנמנע כי יש בקרבם לא מעטים שהחזון הזה מדריך את צעדיהם באופן מעשי מאד.

קניית בתים בשטח H2 בעיר (זה הסובב את היישוב היהודי בה, על שלוחותיו השונות והמתרבות) היא משימה פשוטה בהרבה ממה שנראה, אגב. אף משפחה פלסטינית לא צריכה להזמין חברת הובלה בתום המכירה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהבתים הללו עומדים ריקים כבר שנים. איש כמובן לא העלה את יושביהם על משאיות או משהו כזה. חלילה. זה הלוא צעד לא מוסרי ולא יהודי. הפלסטינים פשוט נושלו מהם בשיטת הסלאמי הישנה והטובה של מתנחלי חברון, שעובדת יופי כבר שנים רבות על עשרות אלפי תושבי העיר שנשברו ועזבו את בתיהם נוכח הפעילות הצבאית התמידית, סגירת צירי התנועה הראשיים לתנועה פלסטינית, סגירתם דה-פקטו של השוק העירוני המרכזי ושל מרכז העיר על מאות החנויות שפעלו בו, תפיסת בתיהם לצורך מיקום עמדות שולטות ועוד כהנה וכהנה תופעות שוליות על זה הדרך. נו ביגי. כל אלו הן אמנם פעולות הכרחיות לשמירה על בטחון יהודי העיר, אין חולק. וכל כך למה? כי למרבה התדהמה התברר, שהפלסטינים לא נפלו מאוהבים על כתפי שכניהם החדשים, והרצחניים שבהם אף ניסו ומנסים לפגוע בהם ובילדיהם בכל הזדמנות. מי למען השם יכול היה לשער דבר כזה מראש? אולי באמת צריך להקים שכונות יהודיות נוספות, בלב, נניח, קלקיליה, טולכרם או ג'נין, כדי לבדוק אם זהו אשכרה המצב בכללי או שחברון היא סתם סרבנית דו-קיום לא מייצגת.

ארבעים וארבע שנים, ואיש לא חושב אפילו לעצור את האיוולת וחוסר התוחלת הגלומות בעצם הרעיון של התיישבות יהודית דווקאית בלב עיר פלסטינית צפופה. מספרים שרבין שקל לפנות את המתנחלים מן העיר אחרי טבח גולדשטיין, אבל חזר בו ברגע האחרון ובכך הותיר את הקללה הרובצת על עיר האבות על כנה. קללה, כי כל ההשתטחויות והמערות שבעולם לא שוות את המחיר המוסרי שהעיר הזו גובה מאתנו; את העוול היומיומי שנעשה בתחומיה לאנשים חיים מאד בשמם של מצבות וקברים; את המתיישבים הללו, שממיטים עלינו, כעם וכחברה, חרפה נוראה. ומערת המכפלה? היא יכלה להישאר שטח מקודש ומפורז, וכל החפץ בכך יכול היה להגיע אליה גם מבלי לקפח את ביתם ופרנסתם וחרותם וכבודם של עשרות אלפים על הדרך.

בשעה שקנה את המערה השתחווה אברהם אבינו פעמיים אפיים ארצה בפני עם הארץ, וזאת בשעה שהיה נשיא אלהים בקרבם. מעניין מה היה אומר לו היה קם לתחיה ורואה כיצד מתנהגים אלו שרוממות זכרו וקברו על שפתיהם כלפי עם הארץ שבקרבו הם חיים; מעניין כיצד היה חש המונותיאיסט הראשון נוכח התפיסה הפרימיטיבית, הסמי-אלילית, שלפיה "זיקה היסטורית-תרבותית = כמה שיותר נדל"ן" ואשר בשמה מכשירים ממשיכי-דרכו-בעיני-עצמם כל עוולה וכל שרץ.

***

לפני חמש עשרה שנה, בהיותי חייל בסדיר, הצטרפתי לישיבת ההסדר שלי לשבת 'חיי שרה' בחברון - "שבת של התרוממות הרוח בעיר האבות". מאז, למעט שבת חתן של חבר טוב ממנה פשוט לא יכולתי להבריז, לא שבתי עוד אל העיר הזו.

את רישומיי מהשבת ההיא ביטאתי בשיר שכתבתי מיד לאחר מכן. בוסרי ככל שיהיה - הוא נכתב בלב דואב. המציאות שהוא מתאר, למרבה חוסר ההפתעה - לא רק שלא שככה, אלא אף הלכה והחריפה מאז.

אוֹרְחִים לָכֶם, יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן
לְחוֹנֵן עֲפַרְכֶם בָּאוּ
רוֹמְמוֹת זִכְרְכֶם בִּגְרוֹנָם
תְּחַדּוּ בְּשִׂמְחָה אֶת פְּנֵיהֶם!
הֲלֹא תָּגֵל אַבְרָהָם
בְּאוּשְׁפִּיזִין שֶׁלְּךָ, מַכֵּי אֲחֵיהֶם
הֵלֹא תָּרֹנוּ, יִצְחָק, יַעֲקֹב
בַּמְּקַלְּלִים, בַּיּוֹרְקִים לְלֹא מִצְמוּץ
בְּפַרְצוּפֵי הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם
קוּמִי, שָׂרָה, שׁוּרִי וּרְאִי
הֲבְּנוֹתַיִךְ הֵן אֵלֶּה, הַנּוֹאֲצוֹת, הַשּׂוֹטְמוֹת?
שְׁמֵךְ רָהוּט עַל שִׂפְתֵיהֶן, מְחֻלָּל
הַבֵּטְנָה רִבְקָה, לֵאָה
בַּמְּנַכְּסוֹת זִכְרְכֶן, כָּל כְּבוֹדָן בְּנוֹת מֶלֶך חוּצָה
בַּשְּׁבִיסִים, בַּשְּׂמָלוֹת הָאֲרֻכּוֹת
שֶׁאֵינָן אֲרֻכּוֹת מַסְפִּיק לְכַסּוֹת אֶת
הַחֶרְפָּה.
**
וּמִבַּעַד לְהֶנֶף אֶגְרוֹפִים
וּבֵינוֹת לְהֵדֵי הַצְּוָחוֹת
קִינָה דַּקָּה עוֹלָה, בּוֹקַעַת
מִסְּגוֹר כָּתְלֵי כּוּכִים קַדְמוֹנִים
קִינָה עֲמֻקָּה, עֲתִיקָה
מַרְעִידָה נִימֵי נֶפֶשׁ
נוֹקֶבֶת עַד הַשִּׁתִּין
תּוֹבַעַת עֶלְבּוֹן, כּוֹאֶבֶת, נִדְהֶמֶת
'מִי בִּקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?
רְמֹס חֲצֵרַי...'

הינוקא

כמה ימים לאחר הפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב בירושלים נכנסו לבית החולים "שערי צדק" שני חסידים. הם עלו למחלקת טיפול נמרץ, דיברו על לב אב מודאג מחוץ לחדר הניתוחים בו התאושש בנו מפציעתו הקשה ולאחר מכן הגיעו לחדריהם של פצועים נוספים מן הפיגוע, ישבו לצד מיטתם ושוחחו עמם ארוכות. עין בלתי מזוינת לא היתה מזהה כאן ענין מיוחד לענות בו, אך יודעי דבר ודאי הבחינו מיד בזהותם של השניים: רבי יששכר דב רוקח, האדמו"ר מבעלז (ובשפת העוילם: "הבעלזר", או "הבעלזר רוֹב"), ובנו אהרון מרדכי - מנהיגיה של חצר ענק חסידית, מהמבוססות והחזקות בעולם.

לבית החולים הגיע הבעלזר, הממעט ככלל להיראות בציבור, לאחר שנכח גם במסע ההלוויה של נרצחי הפיגוע. מקורות בחסידות סיפרו כי ביום שלאחר מסע הרצח בישיבה מיאן האדמו"ר לעלות לתיבה לתפילת הלל של ראש חודש, ולאחר התפילה הסתגר בחדרו למשך שעות וסירב לקבל קהל. עשרות רבות של חסידים, גם כאלו שהגיעו מחו"ל במיוחד - נותרו בחוץ, נבוכים ומתוסכלים.

אמת, הפיגוע במרכז-הרב שבר במידת מה את החומה הבצורה החוצצת בין עולם התורה החרדי לזה הציוני-דתי. על אף שמרכז-הרב היתה ועודנה ישיבת הדגל של הציונות הדתית, וקרויה על שמו של אחד מאויביה המושבעים של היהדות החרדית-קנאית, לא נמנעו גם הזרמים הקיצוניים ביותר בתחומיה - הבולטים שבהם, נטורי קרתא וסאטמר - מלפרסם לאחר הפיגוע מכתבי תנחומים כנים. אבל גם על רקע זה - הדהימה תגובתו הספונטנית ומלאת הכאב של הבעלזר רבים וטובים בשני המחנות, כמו גם את עבדכם הנאמן.

***

האמת שבמקור התכוונתי בכלל לכתוב כאן על הבעלזר, שדמותו מרתקת אותי כבר שנים רבות, ולא על רבי ישראל הגר , האדמו"ר החדש מויז'ניץ, אלא שפטירתו של אבי האחרון טרפה כמובן את קלפיי.

באופן טבעי, בהיותם מן המנהיגים החסידיים הבולטים והמשפיעים בעולם, עוברים בין השניים חוטים מקשרים רבים, שלא לדבר על כך שלגמרי לא במקרה הם גם גיסים (הרבנית מבעלז היא אחותו של הויז'ניצר, בתו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ, שבין שאר עיסוקיו ניהל עסק משגשג של אספקת כלות לאדמו"רים: שלוש מארבע בנותיו נשואות לכאלה). אבל במובן מרכזי אחד ההבדל בין האדמו"רים, החדש והותיק, הוא עצום. בעוד הויז'ניצר הגיע אל המלוכה בעשור השביעי לחייו ולאחר תלאובות נוראיות, הבעלזר נמשח אליה, תחזיקו טוב, בגיל המופלג של תשע שנים.

לאחר פטירת דודו, האדמו"ר הקודם מבעלז, בהיותו חשוך בנים, סומן אחיינו, העולל יששכר דב רוקח כממשיך דרכו. הילד הרך נמסר מיידית למשמרתם הקפדנית של זקני החסידות, ולמעשה טופח כמנהיג עוד בטרם הגיע למצוות. לא כל חסידי בעלז הסכימו להמליך על עצמם מלך שלכל הדעות לא ניתן היה להגדירו אלא כצוציק בעלמא, ומיעוטם פרשו, הכתירו על עצמם את בן דודו רבי יהושע רוקח, האדמו"ר ממחנובקא, וכינו את חצרם החדשה "בעלז מחנובקא" (אנחנו, כמאמר יהודה ברקן, עוד נשוב אליה).

בבר המצווה של העולל מבעלז השתתפו אלפי בני אדם, שבאו לחזות ב"ינוקא", כפי שכונה כבר אז. בגיל שמונה עשרה, מיד לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר מויז'ניץ (חתונה יחידאית בממדיה בישראל הצנועה של שנות השישים, בהשתתפות כשתי רבבות חוגגים) קיבל קוויטלאך מזקני החסידות והוכתר רשמית לאדמו"ר.

מאז ועד היום, מעל ארבעים וחמש שנים ברציפות, נושא הבעלזר בעול האדמו"רות של אימפריית בעלז ומנהיג עשרות אלפי חסידים. מתחילת דרכו כאדמו"ר גילה "הינוקא" עצמאות מנהיגותית נדירה, ודאי ביחס לגילו. הוא הצטרף לאגודת ישראל על אפה ועל חמתה של העדה החרדית (אליה השתייכה בעלז רעיונית עד לאותו זמן) ואם לא די שהפר בכך את האיסור שטבע רבי יואליש מסאטמר להצביע לכנסת המינים, הוסיף הבעלזר בדיצה עוד שומן אווזים למדורה כשהחליט להקים גם מערכות כשרות נפרדות תוך שהוא נוגס ביס עצבני במיוחד בעוגת הרווחים השמנה של 'בד"צ העדה החרדית'. רחובות ירושלים מלאו חיש מהר פשקווילים הזועקים מרה על "דוב המשתולל ברחובות ירושלים" (רמז דקיק כבול עץ לשמו של הינוקא) אבל הבעלזר לא התרשם במיוחד. גם החרם הרשמי שהכריז עליו יורשו של רבי יואליש, רבי משה טייטלבוים, לא הרתיע את המנהיג הצעיר, שאף לא היסס מצדו להכניס לסאטמר ההונגרית מתחת לחגורה ולהכריז כי "בעלז נופפה בדגל הקנאות לתורה ומצוות מקדמת דנא, עוד בשעה ש'אחרים' (אההמ אההמ) היו בכלל שקועים בזלילת שטאפ גענץ" (אווזים מפוטמים - מאכל תאווה הונגרי במיוחד). ואם חשבתם שהעובדה שהאדמו"ר הנוכחי מסאטמר והבעלזר הם גיסים (גם הסאטמרער נשוי - הפתעה הפתעה - לבתו של האדמו"ר המנוח מויז'ניץ) תפחית משהו מעוצמת האיבה בין החצרות - נו, שוין. אז חשבתם.

אגב כך, הכריז הבעלזר מלחמה גם על על קבוצת פורשי "בעלז-מחנובקא", על שהעזה לאוות לעצמה את שם חצרו. מספר בריונים נלהבים משוטי החסידות אף הטעימו בשל כך את האדמו"ר האומלל ממחנובקא מנחת ידם כי גברה. והדברים ידועים, ודי בזה למבין.

אולם השנים החולפות, יחד עם כובד עולה של ההנהגה הבלתי נגמרת, מיתנו את אופיה הסוער של הנהגת הינוקא (שכבר מזמן הלוא איננו עוד ינוקא) והבעלזר החל למצב את עצמו בעולם החסידות כאהרן הכהן רודף השלום. מתוך עמדת כוח שלא ניתן לפקפק בה, החל האדמו"ר לשלוח משלחות של פיוס ורצון טוב. כיאה ליושב על כס מלכות, נקט במדיניות מחושבת ומדורגת להפליא של חימום יחסים, שהגיעה לשיאה בפגישתו עם גיסו הסאטמרער לפני כמה שבועות, ומיד לאחר מכן - באירוח האדמו"ר ממחנובקא בביתו (האמתלא הרשמית: קבלת הזמנה לחתונת נכדת המחנובקר). לבעלזר, לפי השמועות, גם מניות נכבדות בתבשיל שנרקח בממלכת ויז'ניץ השכנה כדי להחזיר את גיסו, רבי ישראל בעל הייסורים, אל המסלול המהיר למלוכה על חשבון אחיו הצעיר, מה שלא הפריע לו לנסות ולפייס בין השניים בכל הזדמנות. בסרטון מרתק מתוך אחת החתונות בממלכת ויז'ניץ נראים החתן והבעלזר רוקדים מצווה טאנץ מול האדמו"ר המנוח מויז'ניץ, היושב תשוש ומנותק במרכז המעגל. יד נעלמה מכניסה למעגל את שני בניו הניצים ויד נעלמה אחרת מוציאה ממנו את החתן הצעיר (שמסתמא רצה ממילא לנוס על נפשו מהמעגל שהפך לפתע טעון כל כך). הבעלזר, אדם לא זעיר במיוחד, נראה חובק את ראשו של ר' ישראל הגר בימינו, ואת זה של ר' מנחם מנדל הגר בשמאלו ופשוט מכריח אותם להתחבק זה עם זה. בשלב מסוים הוא מוציא את עצמו מהמעגל, לוחש לשניים הוראה ברורה ותוך רגע הם כבר נופלים איש לזרועות אחיו, לראשונה מזה שנים ארוכות ומרות, כאשר הגיס מבעלז עומד מן הצד כמבוגר המוודא כי בני התשחורת שבאחריותו נשמעים להוראותיו.

נדמה כי השלום הטרי בין בעלז וסאטמר, כמו גם עלייתו של רבי ישראל הגר מויז'ניץ לכס האדמו"רות, מסמנים תור זהב, תקופה של שלום, יציבות וסינכרון משמעותי בין החצרות הגדולות והחזקות בעולם החסידות. על פניו של הבעלזר - שנתפס, ובצדק רב, כשושבינהּ של התקופה הזו - ניתן לראות בחוש ממש את כובד משא ארבעה וחצי עשורי מנהיגות סוערים הרובץ כעול על כתפיו. לעתים אני תוהה ביני לביני אם מי שבחגיגת בר המצווה שלו השתתפו אלפי בני אדם ובחתונתו חגגו רבבות ועוד בטרם מלאו לו עשרים נמשח למלוכה לא מהרהר מדי פעם הרהורים חסרי סיכוי או ממשות על פרישה לגמלאות; לא מתאווה מדי פעם לחיים נורמליים, פרטיים, נטולי המשא הבלתי נתפש הגלום בצרותיהם וצקון לבם של אלפים. לפחות, אני מתנחם עבורו, בענייני קרבות ירושה מרים ומלחמות בנים ממשיכים לא יצטרך להתעסק. בנו היחיד, אהרן מרדכי, שנולד לו לאחר עשר שנות ציפייה, גודל מינקותו, ממש כאביו לפניו, כיורש העצר המובהק בממלכת בעלז.

לבן עצמו, אגב, אם במקרה תהיתם, יהיו כבר חיים הרבה פחות קלים בגיזרה הזו. עם לא פחות מאחד עשר ילדים משל עצמו, לא מן הנמנע כי שנתו של ר' אהרן מרדכי רוקח נודדת כבר כעת.

בעל הייסורים

חתונת בנו של הרב זאב ארנסטר היתה אירוע של ממש בחסידות ויז'ניץ, מן הגדולות שבחצרות החסידיות בישראל ובעולם. הרב ארנסטר, ראש הישיבה של החצר בבני ברק, הוא היחיד מבין חתניו של האדמו"ר מויז'ניץ שאיננו אדמו"ר בעצמו, ומכאן רום מעלתו. בחתונת הענק הסתופפו כל נגידי ושועי החצר, יחד עם בני משפחת המלוכה. רק אורח חד עין יכול היה לשים לב לאיש היושב אצל אחד השולחנות, מושפל ומבוזה עד עפר, סלטים שהושלכו לעברו מטפטפים על פניו ועל זקנו.

בשבת האחרונה הוכתר האיש ההוא ברוב עם והדר כמנהיגם הבלתי מעורער של אלפי בני אדם.

***

סיפורו המדהים של רבי ישראל הגר, החל משבוע שעבר - האדמו"ר מויז'ניץ, מתחיל למעשה בעשור החמישי לחייו, בשנת תשמ"ד. בצעד חריג ויוצא דופן מחליט אביו - האדמו"ר דאז, רבי משה יהושע הגר - להרחיק באחת משיכון ויז'ניץ וממוסדותיה את בנו בכורו ומי שנחשב ליורשו המובהק. הסיבה להרחקה היתה ונותרה עלומה. היו שדיברו על הסתבכויות כלכליות של הבן, שלווה כספים רבים לטובת מפעלי הצדקה שלו, התקשה להחזירם והכניס את אביו האדמו"ר לברוך כספי. אחרים דברו על מהלך שיזמה אמו, הרבנית מויז'ניץ, כתוצאה מיחסיה העכורים עם אשתו-כלתה מחד, ונטיית לבה לצד בנה הצעיר, מנחם מנדל, מאידך.

כך או כך, הגזירה יצאה מאת המלך, ור' ישראל, יורש העצר עד לאותו רגע, נזרק באישון ליל מביתו ומכל תפקידיו. במקביל, החל האדמו"ר להאציל עוד ועוד סמכויות על בנו הצעיר, שנתמנה לרב ואב בית הדין של שיכון ויז'ניץ ודרכו למלוכה הפכה סלולה.

ר' ישראל החל לנוד ולנוע בבני ברק כקין. לא רק שלא הורשה להתקרב לקריית החסידות ולבית מדרשה, אלא אף הפך מטרה מועדפת לחיציהם של אי אלו פוחזים וריקים מחסידי אביו, שארבו לו ומיררו את חייו בכל הזדמנות שנקרתה בפניהם. מי שנולד וגדל כנסיך עבר השפלות נוראיות שאוזן תצילנה לשמען. קראו לו בשמות גנאי בבתי הכנסת, זרקו עליו ביצים ברחובה של עיר, גנבו שוב ושוב את מגבעתו וקפוטתו במקווה, נידו את משפחתו וניסו לפגוע גם בשידוכי ילדיו. ככה ייעשה לאיש אשר הרב'ה אינו חפץ עוד ביקרו. בצר לו ניסה ר' ישראל לסלול נתיבה חזרה אל לב אביו, אך נכשל פעם אחר פעם. באחד ממפחי הנפש הגדולים שידע המתין לו ללא ידיעתו במקום הנופש שלו בשווייץ. משנכנס האדמו"ר אל החדר והבחין בבנו - סב על עקביו ויצא, מותיר את האחרון המום ומרוסק.

השנים הלכו ונקפו, ור' ישראל פתח לעצמו בית מדרש קטן ברחוב רש"י, בתוך מעין מרתף מתחת לבית חב"ד. בן האדמו"ר, מי שבעבר הלא רחוק סרו אלפים למרותו, היה מקושש לו עשירי למנין בימות החול, ובשבת היה עורך "באטע" ("שולחן") לכשני תריסרי חסידים. את מי מחסידיו שהעז למתוח ביקורת על אביו האדמו"ר היסה באחת. בחסיד אחד שניסה לחמוד לצון על אמו, הרבנית מויז'ניץ, לאחר פטירתה, גער קשות. "אם לא נזדמן לי לכבדה בחייה, הנח לי לכל הפחות לכבדה אחרי מותה", ביקש ממנו.

גלותו של ר' ישראל התארכה לכדי משך זמן בלתי נתפס: שמונה עשרה שנים ארוכות של ייסורי גוף ונפש קשים כצור. בינתיים, בשנת תשנ"ג, הלכה הרבנית לעולמה, והרבי, בעצת חסידיו, התחתן בשנית. הרחק מעין החסידים ובצוותא עם בכיר נגידי החסידות, יהודי בעל ממון מלונדון, החלה המלכה החדשה לרקום את הפיכת החצר השניה בממלכת ויז'ניץ.

האות הראשון ניתן לאחר פציעתו של ר' ישראל בתאונת דרכים קשה, שדומה כי גדשה את סאת ייסוריו. לתדהמת אלפי חסידיו הגיע האדמו"ר לבקר את בנו על מיטת חוליו לאחר שנים ארוכות של נתק מוחלט. "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותיי", פנה ר' ישראל בבכי לאביו, שחיבקו ונשקו על ראשו. הופעתו השניה של האב בבית בנו, הפעם לרגל סעודת ההודיה שערך האחרון לאחר החלמתו, כבר סללה רשמית את הדרך להפיכה. בשנת תשס"ב הוחזר ר' ישראל רשמית לחצר החסידות ולתפקידיו המקוריים כמעט באותה פתאומיות בה סולק ממנה. ר' מנחם מנדל, האח הצעיר, שראה בכיליון עיניים את מלכותו הקרבה הולכת וחומקת ממנו, עוד ניסה לשנות את רוע הגזירה, אולם ר' ישראל כבר נישא על גלי האהבה וההערצה של מרבית חסידי אביו, אשר במשך כל תקופת הגלות לא העזו להמרות בגלוי את פי מלכם וכאבו את סילוקו בלבם פנימה.

בשנים האחרונות, בשל מחלת אביו, כבר היה ר' ישראל המוציא והמביא בחסידות הענק ובמוסדותיה (אחיו הצעיר, שסירב להשלים עם אובדן מלכותו, פתח לעצמו מוסדות משלו) אולם רק בשבת האחרונה, בשבתו לראשונה על כסא האדמו"ר, פנה בבכיה אל אלפי החסידים שהתקבצו ובאו מהארץ ומהעולם לרגל הכתרתו, ואמר: "לדאבון לבי מה' יצא הדבר שנגזר עלי לשבת כעת על מקומו של אבי. יודע צדיק נפש בהמתו, שאיני ראוי לזה כלל וכלל. אבי הקדוש העביר את שנותיו בקדושה ובטהרה והתמדה בתורה, ואני יודע איך העברתי את שנות נעוריי. רחוק אני ממנו ומכל אבותיי הקדושים מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב.

ומצד האמת איני ראוי שיקראו לי רבי, והייתי מבקש מהציבור שלא יקראו לי רבי, אבל זו גזירת הקהל. ובכל אופן, ברצוני לבקש מאוד מכל הציבור, הגם שאני יודע שאי אפשר לי להסתתר מזה, וקוראים לי "רבי" אף שאיני ראוי לכך, אולם לא לכתוב או לקרוא לי במילים "כבוד קדושת". אני מכיר את עצמי, ואיני רוצה שיקראו לי "כבוד קדושת". לדאבוני, רחוק אני מאוד מכך.

ועוד מכיר אני את עצמי ויודע את קוטן ערכי, שאיני יודע ואיני ראוי לקרוא קוויטלאך (פתקי בקשה), אבל הציבור בא ונותן קוויטלאך, אזי עלי לקבל את זה אף שאיני ראוי לזה, ואי"ה את כל הקוויטלאך אקח איתי לציון הקדוש של אבי, והוא בוודאי יפעל לכם ישועה כפי שעשה כך בחייו".

***

ברכת שמים על ראשך, רבי ישראל בן משה יהושע הגר, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ, בשבתך על כס המלוכה, וברכת מזל טוב לאלפי חסידיך, התולים בך את יהבם ותקוותם ולא בכדי, באשר שמים וארץ מעידים עליך כי לעולם לא תהדר פני דל ולא תשיב מר-נפש ריקם. ונאמן הוא בעל הייסורים להיות דורש טוב לכל חסידיו. "ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור".