הינוקא

כמה ימים לאחר הפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב בירושלים נכנסו לבית החולים "שערי צדק" שני חסידים. הם עלו למחלקת טיפול נמרץ, דיברו על לב אב מודאג מחוץ לחדר הניתוחים בו התאושש בנו מפציעתו הקשה ולאחר מכן הגיעו לחדריהם של פצועים נוספים מן הפיגוע, ישבו לצד מיטתם ושוחחו עמם ארוכות. עין בלתי מזוינת לא היתה מזהה כאן ענין מיוחד לענות בו, אך יודעי דבר ודאי הבחינו מיד בזהותם של השניים: רבי יששכר דב רוקח, האדמו"ר מבעלז (ובשפת העוילם: "הבעלזר", או "הבעלזר רוֹב"), ובנו אהרון מרדכי - מנהיגיה של חצר ענק חסידית, מהמבוססות והחזקות בעולם.

לבית החולים הגיע הבעלזר, הממעט ככלל להיראות בציבור, לאחר שנכח גם במסע ההלוויה של נרצחי הפיגוע. מקורות בחסידות סיפרו כי ביום שלאחר מסע הרצח בישיבה מיאן האדמו"ר לעלות לתיבה לתפילת הלל של ראש חודש, ולאחר התפילה הסתגר בחדרו למשך שעות וסירב לקבל קהל. עשרות רבות של חסידים, גם כאלו שהגיעו מחו"ל במיוחד - נותרו בחוץ, נבוכים ומתוסכלים.

אמת, הפיגוע במרכז-הרב שבר במידת מה את החומה הבצורה החוצצת בין עולם התורה החרדי לזה הציוני-דתי. על אף שמרכז-הרב היתה ועודנה ישיבת הדגל של הציונות הדתית, וקרויה על שמו של אחד מאויביה המושבעים של היהדות החרדית-קנאית, לא נמנעו גם הזרמים הקיצוניים ביותר בתחומיה - הבולטים שבהם, נטורי קרתא וסאטמר - מלפרסם לאחר הפיגוע מכתבי תנחומים כנים. אבל גם על רקע זה - הדהימה תגובתו הספונטנית ומלאת הכאב של הבעלזר רבים וטובים בשני המחנות, כמו גם את עבדכם הנאמן.

***

האמת שבמקור התכוונתי בכלל לכתוב כאן על הבעלזר, שדמותו מרתקת אותי כבר שנים רבות, ולא על רבי ישראל הגר , האדמו"ר החדש מויז'ניץ, אלא שפטירתו של אבי האחרון טרפה כמובן את קלפיי.

באופן טבעי, בהיותם מן המנהיגים החסידיים הבולטים והמשפיעים בעולם, עוברים בין השניים חוטים מקשרים רבים, שלא לדבר על כך שלגמרי לא במקרה הם גם גיסים (הרבנית מבעלז היא אחותו של הויז'ניצר, בתו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ, שבין שאר עיסוקיו ניהל עסק משגשג של אספקת כלות לאדמו"רים: שלוש מארבע בנותיו נשואות לכאלה). אבל במובן מרכזי אחד ההבדל בין האדמו"רים, החדש והותיק, הוא עצום. בעוד הויז'ניצר הגיע אל המלוכה בעשור השביעי לחייו ולאחר תלאובות נוראיות, הבעלזר נמשח אליה, תחזיקו טוב, בגיל המופלג של תשע שנים.

לאחר פטירת דודו, האדמו"ר הקודם מבעלז, בהיותו חשוך בנים, סומן אחיינו, העולל יששכר דב רוקח כממשיך דרכו. הילד הרך נמסר מיידית למשמרתם הקפדנית של זקני החסידות, ולמעשה טופח כמנהיג עוד בטרם הגיע למצוות. לא כל חסידי בעלז הסכימו להמליך על עצמם מלך שלכל הדעות לא ניתן היה להגדירו אלא כצוציק בעלמא, ומיעוטם פרשו, הכתירו על עצמם את בן דודו רבי יהושע רוקח, האדמו"ר ממחנובקא, וכינו את חצרם החדשה "בעלז מחנובקא" (אנחנו, כמאמר יהודה ברקן, עוד נשוב אליה).

בבר המצווה של העולל מבעלז השתתפו אלפי בני אדם, שבאו לחזות ב"ינוקא", כפי שכונה כבר אז. בגיל שמונה עשרה, מיד לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר מויז'ניץ (חתונה יחידאית בממדיה בישראל הצנועה של שנות השישים, בהשתתפות כשתי רבבות חוגגים) קיבל קוויטלאך מזקני החסידות והוכתר רשמית לאדמו"ר.

מאז ועד היום, מעל ארבעים וחמש שנים ברציפות, נושא הבעלזר בעול האדמו"רות של אימפריית בעלז ומנהיג עשרות אלפי חסידים. מתחילת דרכו כאדמו"ר גילה "הינוקא" עצמאות מנהיגותית נדירה, ודאי ביחס לגילו. הוא הצטרף לאגודת ישראל על אפה ועל חמתה של העדה החרדית (אליה השתייכה בעלז רעיונית עד לאותו זמן) ואם לא די שהפר בכך את האיסור שטבע רבי יואליש מסאטמר להצביע לכנסת המינים, הוסיף הבעלזר בדיצה עוד שומן אווזים למדורה כשהחליט להקים גם מערכות כשרות נפרדות תוך שהוא נוגס ביס עצבני במיוחד בעוגת הרווחים השמנה של 'בד"צ העדה החרדית'. רחובות ירושלים מלאו חיש מהר פשקווילים הזועקים מרה על "דוב המשתולל ברחובות ירושלים" (רמז דקיק כבול עץ לשמו של הינוקא) אבל הבעלזר לא התרשם במיוחד. גם החרם הרשמי שהכריז עליו יורשו של רבי יואליש, רבי משה טייטלבוים, לא הרתיע את המנהיג הצעיר, שאף לא היסס מצדו להכניס לסאטמר ההונגרית מתחת לחגורה ולהכריז כי "בעלז נופפה בדגל הקנאות לתורה ומצוות מקדמת דנא, עוד בשעה ש'אחרים' (אההמ אההמ) היו בכלל שקועים בזלילת שטאפ גענץ" (אווזים מפוטמים - מאכל תאווה הונגרי במיוחד). ואם חשבתם שהעובדה שהאדמו"ר הנוכחי מסאטמר והבעלזר הם גיסים (גם הסאטמרער נשוי - הפתעה הפתעה - לבתו של האדמו"ר המנוח מויז'ניץ) תפחית משהו מעוצמת האיבה בין החצרות - נו, שוין. אז חשבתם.

אגב כך, הכריז הבעלזר מלחמה גם על על קבוצת פורשי "בעלז-מחנובקא", על שהעזה לאוות לעצמה את שם חצרו. מספר בריונים נלהבים משוטי החסידות אף הטעימו בשל כך את האדמו"ר האומלל ממחנובקא מנחת ידם כי גברה. והדברים ידועים, ודי בזה למבין.

אולם השנים החולפות, יחד עם כובד עולה של ההנהגה הבלתי נגמרת, מיתנו את אופיה הסוער של הנהגת הינוקא (שכבר מזמן הלוא איננו עוד ינוקא) והבעלזר החל למצב את עצמו בעולם החסידות כאהרן הכהן רודף השלום. מתוך עמדת כוח שלא ניתן לפקפק בה, החל האדמו"ר לשלוח משלחות של פיוס ורצון טוב. כיאה ליושב על כס מלכות, נקט במדיניות מחושבת ומדורגת להפליא של חימום יחסים, שהגיעה לשיאה בפגישתו עם גיסו הסאטמרער לפני כמה שבועות, ומיד לאחר מכן - באירוח האדמו"ר ממחנובקא בביתו (האמתלא הרשמית: קבלת הזמנה לחתונת נכדת המחנובקר). לבעלזר, לפי השמועות, גם מניות נכבדות בתבשיל שנרקח בממלכת ויז'ניץ השכנה כדי להחזיר את גיסו, רבי ישראל בעל הייסורים, אל המסלול המהיר למלוכה על חשבון אחיו הצעיר, מה שלא הפריע לו לנסות ולפייס בין השניים בכל הזדמנות. בסרטון מרתק מתוך אחת החתונות בממלכת ויז'ניץ נראים החתן והבעלזר רוקדים מצווה טאנץ מול האדמו"ר המנוח מויז'ניץ, היושב תשוש ומנותק במרכז המעגל. יד נעלמה מכניסה למעגל את שני בניו הניצים ויד נעלמה אחרת מוציאה ממנו את החתן הצעיר (שמסתמא רצה ממילא לנוס על נפשו מהמעגל שהפך לפתע טעון כל כך). הבעלזר, אדם לא זעיר במיוחד, נראה חובק את ראשו של ר' ישראל הגר בימינו, ואת זה של ר' מנחם מנדל הגר בשמאלו ופשוט מכריח אותם להתחבק זה עם זה. בשלב מסוים הוא מוציא את עצמו מהמעגל, לוחש לשניים הוראה ברורה ותוך רגע הם כבר נופלים איש לזרועות אחיו, לראשונה מזה שנים ארוכות ומרות, כאשר הגיס מבעלז עומד מן הצד כמבוגר המוודא כי בני התשחורת שבאחריותו נשמעים להוראותיו.

נדמה כי השלום הטרי בין בעלז וסאטמר, כמו גם עלייתו של רבי ישראל הגר מויז'ניץ לכס האדמו"רות, מסמנים תור זהב, תקופה של שלום, יציבות וסינכרון משמעותי בין החצרות הגדולות והחזקות בעולם החסידות. על פניו של הבעלזר - שנתפס, ובצדק רב, כשושבינהּ של התקופה הזו - ניתן לראות בחוש ממש את כובד משא ארבעה וחצי עשורי מנהיגות סוערים הרובץ כעול על כתפיו. לעתים אני תוהה ביני לביני אם מי שבחגיגת בר המצווה שלו השתתפו אלפי בני אדם ובחתונתו חגגו רבבות ועוד בטרם מלאו לו עשרים נמשח למלוכה לא מהרהר מדי פעם הרהורים חסרי סיכוי או ממשות על פרישה לגמלאות; לא מתאווה מדי פעם לחיים נורמליים, פרטיים, נטולי המשא הבלתי נתפש הגלום בצרותיהם וצקון לבם של אלפים. לפחות, אני מתנחם עבורו, בענייני קרבות ירושה מרים ומלחמות בנים ממשיכים לא יצטרך להתעסק. בנו היחיד, אהרן מרדכי, שנולד לו לאחר עשר שנות ציפייה, גודל מינקותו, ממש כאביו לפניו, כיורש העצר המובהק בממלכת בעלז.

לבן עצמו, אגב, אם במקרה תהיתם, יהיו כבר חיים הרבה פחות קלים בגיזרה הזו. עם לא פחות מאחד עשר ילדים משל עצמו, לא מן הנמנע כי שנתו של ר' אהרן מרדכי רוקח נודדת כבר כעת.

בעל הייסורים

חתונת בנו של הרב זאב ארנסטר היתה אירוע של ממש בחסידות ויז'ניץ, מן הגדולות שבחצרות החסידיות בישראל ובעולם. הרב ארנסטר, ראש הישיבה של החצר בבני ברק, הוא היחיד מבין חתניו של האדמו"ר מויז'ניץ שאיננו אדמו"ר בעצמו, ומכאן רום מעלתו. בחתונת הענק הסתופפו כל נגידי ושועי החצר, יחד עם בני משפחת המלוכה. רק אורח חד עין יכול היה לשים לב לאיש היושב אצל אחד השולחנות, מושפל ומבוזה עד עפר, סלטים שהושלכו לעברו מטפטפים על פניו ועל זקנו.

בשבת האחרונה הוכתר האיש ההוא ברוב עם והדר כמנהיגם הבלתי מעורער של אלפי בני אדם.

***

סיפורו המדהים של רבי ישראל הגר, החל משבוע שעבר - האדמו"ר מויז'ניץ, מתחיל למעשה בעשור החמישי לחייו, בשנת תשמ"ד. בצעד חריג ויוצא דופן מחליט אביו - האדמו"ר דאז, רבי משה יהושע הגר - להרחיק באחת משיכון ויז'ניץ וממוסדותיה את בנו בכורו ומי שנחשב ליורשו המובהק. הסיבה להרחקה היתה ונותרה עלומה. היו שדיברו על הסתבכויות כלכליות של הבן, שלווה כספים רבים לטובת מפעלי הצדקה שלו, התקשה להחזירם והכניס את אביו האדמו"ר לברוך כספי. אחרים דברו על מהלך שיזמה אמו, הרבנית מויז'ניץ, כתוצאה מיחסיה העכורים עם אשתו-כלתה מחד, ונטיית לבה לצד בנה הצעיר, מנחם מנדל, מאידך.

כך או כך, הגזירה יצאה מאת המלך, ור' ישראל, יורש העצר עד לאותו רגע, נזרק באישון ליל מביתו ומכל תפקידיו. במקביל, החל האדמו"ר להאציל עוד ועוד סמכויות על בנו הצעיר, שנתמנה לרב ואב בית הדין של שיכון ויז'ניץ ודרכו למלוכה הפכה סלולה.

ר' ישראל החל לנוד ולנוע בבני ברק כקין. לא רק שלא הורשה להתקרב לקריית החסידות ולבית מדרשה, אלא אף הפך מטרה מועדפת לחיציהם של אי אלו פוחזים וריקים מחסידי אביו, שארבו לו ומיררו את חייו בכל הזדמנות שנקרתה בפניהם. מי שנולד וגדל כנסיך עבר השפלות נוראיות שאוזן תצילנה לשמען. קראו לו בשמות גנאי בבתי הכנסת, זרקו עליו ביצים ברחובה של עיר, גנבו שוב ושוב את מגבעתו וקפוטתו במקווה, נידו את משפחתו וניסו לפגוע גם בשידוכי ילדיו. ככה ייעשה לאיש אשר הרב'ה אינו חפץ עוד ביקרו. בצר לו ניסה ר' ישראל לסלול נתיבה חזרה אל לב אביו, אך נכשל פעם אחר פעם. באחד ממפחי הנפש הגדולים שידע המתין לו ללא ידיעתו במקום הנופש שלו בשווייץ. משנכנס האדמו"ר אל החדר והבחין בבנו - סב על עקביו ויצא, מותיר את האחרון המום ומרוסק.

השנים הלכו ונקפו, ור' ישראל פתח לעצמו בית מדרש קטן ברחוב רש"י, בתוך מעין מרתף מתחת לבית חב"ד. בן האדמו"ר, מי שבעבר הלא רחוק סרו אלפים למרותו, היה מקושש לו עשירי למנין בימות החול, ובשבת היה עורך "באטע" ("שולחן") לכשני תריסרי חסידים. את מי מחסידיו שהעז למתוח ביקורת על אביו האדמו"ר היסה באחת. בחסיד אחד שניסה לחמוד לצון על אמו, הרבנית מויז'ניץ, לאחר פטירתה, גער קשות. "אם לא נזדמן לי לכבדה בחייה, הנח לי לכל הפחות לכבדה אחרי מותה", ביקש ממנו.

גלותו של ר' ישראל התארכה לכדי משך זמן בלתי נתפס: שמונה עשרה שנים ארוכות של ייסורי גוף ונפש קשים כצור. בינתיים, בשנת תשנ"ג, הלכה הרבנית לעולמה, והרבי, בעצת חסידיו, התחתן בשנית. הרחק מעין החסידים ובצוותא עם בכיר נגידי החסידות, יהודי בעל ממון מלונדון, החלה המלכה החדשה לרקום את הפיכת החצר השניה בממלכת ויז'ניץ.

האות הראשון ניתן לאחר פציעתו של ר' ישראל בתאונת דרכים קשה, שדומה כי גדשה את סאת ייסוריו. לתדהמת אלפי חסידיו הגיע האדמו"ר לבקר את בנו על מיטת חוליו לאחר שנים ארוכות של נתק מוחלט. "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותיי", פנה ר' ישראל בבכי לאביו, שחיבקו ונשקו על ראשו. הופעתו השניה של האב בבית בנו, הפעם לרגל סעודת ההודיה שערך האחרון לאחר החלמתו, כבר סללה רשמית את הדרך להפיכה. בשנת תשס"ב הוחזר ר' ישראל רשמית לחצר החסידות ולתפקידיו המקוריים כמעט באותה פתאומיות בה סולק ממנה. ר' מנחם מנדל, האח הצעיר, שראה בכיליון עיניים את מלכותו הקרבה הולכת וחומקת ממנו, עוד ניסה לשנות את רוע הגזירה, אולם ר' ישראל כבר נישא על גלי האהבה וההערצה של מרבית חסידי אביו, אשר במשך כל תקופת הגלות לא העזו להמרות בגלוי את פי מלכם וכאבו את סילוקו בלבם פנימה.

בשנים האחרונות, בשל מחלת אביו, כבר היה ר' ישראל המוציא והמביא בחסידות הענק ובמוסדותיה (אחיו הצעיר, שסירב להשלים עם אובדן מלכותו, פתח לעצמו מוסדות משלו) אולם רק בשבת האחרונה, בשבתו לראשונה על כסא האדמו"ר, פנה בבכיה אל אלפי החסידים שהתקבצו ובאו מהארץ ומהעולם לרגל הכתרתו, ואמר: "לדאבון לבי מה' יצא הדבר שנגזר עלי לשבת כעת על מקומו של אבי. יודע צדיק נפש בהמתו, שאיני ראוי לזה כלל וכלל. אבי הקדוש העביר את שנותיו בקדושה ובטהרה והתמדה בתורה, ואני יודע איך העברתי את שנות נעוריי. רחוק אני ממנו ומכל אבותיי הקדושים מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב.

ומצד האמת איני ראוי שיקראו לי רבי, והייתי מבקש מהציבור שלא יקראו לי רבי, אבל זו גזירת הקהל. ובכל אופן, ברצוני לבקש מאוד מכל הציבור, הגם שאני יודע שאי אפשר לי להסתתר מזה, וקוראים לי "רבי" אף שאיני ראוי לכך, אולם לא לכתוב או לקרוא לי במילים "כבוד קדושת". אני מכיר את עצמי, ואיני רוצה שיקראו לי "כבוד קדושת". לדאבוני, רחוק אני מאוד מכך.

ועוד מכיר אני את עצמי ויודע את קוטן ערכי, שאיני יודע ואיני ראוי לקרוא קוויטלאך (פתקי בקשה), אבל הציבור בא ונותן קוויטלאך, אזי עלי לקבל את זה אף שאיני ראוי לזה, ואי"ה את כל הקוויטלאך אקח איתי לציון הקדוש של אבי, והוא בוודאי יפעל לכם ישועה כפי שעשה כך בחייו".

***

ברכת שמים על ראשך, רבי ישראל בן משה יהושע הגר, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ, בשבתך על כס המלוכה, וברכת מזל טוב לאלפי חסידיך, התולים בך את יהבם ותקוותם ולא בכדי, באשר שמים וארץ מעידים עליך כי לעולם לא תהדר פני דל ולא תשיב מר-נפש ריקם. ונאמן הוא בעל הייסורים להיות דורש טוב לכל חסידיו. "ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור".

החסידים של פנסילבניה

ALL GAVE SOME - SOME GAVE ALL, היה כתוב על לוח המודעות הגדול של כנסיה מקומית באינטרקורס, פנסילבניה. גם כמה עסקים בעיירה הקפידו לציין איכשהו את ה'ממוריאל דיי', יום הזכרון האמריקאי, לפני שהתפנו לעניינים החשובים באמת. כי באמריקה הממוריאל דיי הוא - הפתעה הפתעה - יום שופינג אימתני, עם מס השפתיים או בלעדיו.

פנסילבניה, לשעבר שכנתנו מצפון, היא מדינת ענק עם זכויות היסטוריות, הנחשבת ערש הולדתה של ארצות הברית. בפנסילבניה הוכרזה העצמאות וכן נחתמה בה החוקה, אבל את מקומה במועדון המדינות המאגניבות שלי היא הרוויחה דווקא בזכות השמות היצירתיים של עריה: רידינג, פּוֹץ-וויל ופּוֹץ-טאון; לבנון ובית לחם, אפרתה ואמאוס, וכמובן, איך אפשר בלי וירג'ינוויל ואינטרקורס. שתי האחרונות, אגב, גרמו לי להגות מוכנית במאמר החז"לי הידוע "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" (אלא כל המנבל פיו וכו'). מעתה, חשבתי לעצמי, פשוט אמור בלשון נקיה "עברה דירה בפנסילבניה" ונגמר הסיפור.

פנסילבניה מפורסמת גם בזכות הקהילות האולטרא-שמרניות שמצאו בה מקלט סובלני, ירוק ורחב ידיים, ובייחוד בזכות המפורסמת שבהן - הלוא היא כת האַמיש.
האמיש הגיעו לארצות הברית מגרמניה לפני שנים רבות, וחיו להם ברבות ממדינותיה בהשקט ובשלווה, בלי חשמל, מים זורמים, מכוניות או כל סממן אחר של מודרנה, ומבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. אבל אז הופיע הריסון פורד, השוטר המסוקס והפצוע מ"העד", שיחד עם קלי מקגיליס החסודה הפך את האמיש לדבר הכי לוהט בחוף המזרחי, וכל זאת רק שעתיים נסיעה מפייקסוויל עיירתי.

התאים לי לחקור את ארץ האמיש באופניים דוקא, גם כדי להתחבר עם דרך האנטי-מודרנה שאימצו לעצמם חברי הכת כדרך חיים, וגם כי מצאתי שזו אחלה דרך לחמוק באלגנטיות מההיפופוטמים האמריקאים עם רכבי השטח המעצבנים שלהם, המציפים את מרכזי העיירות בארץ האמיש ושואלים אותך בלהיטות של ציידי חוגלות: "תגיד, אתה במקרה אמיש? יש פה אמיש? ראית כבר אמיש? אפשר להצטלם עם אמיש? איפה קונים אמיש? איפה שוכרים עגלה של אמיש? מתי אפשר לפגוש אמיש? רגע, מז'תומרת היום סאנדיי והם נחים? אוווף, סטיב, סובב ת'הגה וחפש לנו איזה מקדונלד'ס. לפחות נאכל צהריים".

כך הפך הטיול שלי בארץ האמיש כטיול החניכה הרשמי של האופניים החדשות שרכשתי בארה"ב. ביום נפלא במיוחד שפירגן לי מזג האויר המקומי מצאתי עצמי מדווש בעקבות גללי הסוסים עמוק אל תוך השדות סביב אינטרקורס. הנוף יפהפה. מרבדים ירוקים-ירוקים מתערבבים עם צהוב הקמה. חוות בזוקות על הגבעות בנדיבות הטריטוריאלית האופיינית למדינות הענק של אמריקה. מכל אחת מהן בולט למרחוק מגדל תבואה גדול, שבאחד מתאומיו הטביע הריסון פורד ב"העד" קצין משטרה מושחת תחת מפל אימתני של גרעיני חיטה.

בני האמיש, מסתבר, מאד חביבים. כולם מחייכים ומנופפים לי לשלום. המבוגרים אמנם ספונים ברובם בבתיהם לכבוד יום א', אבל צעירים רבים משתרכים בצדי הדרכים, הבנות תמיד במרחק מה אחרי הבנים, וזוגות צעירים חולפים על פניי בעגלותיהם. אולי כבר עייפו מסקרנים, כי רובם ככולם לא ששים אלי שיחה. נער שרכב מולי על מין הכלאה נטולת שרשרת של קורקינט ואופניים (בתחילה סברתי למראם כי ההתנזרות של בני האמיש מכל סממן של מודרניות חלה ככל הנראה גם על המנגנון הבסיסי למדי של שרשרת וגלגל שיניים, אבל לאחר מכן ראיתי בני אמיש אחרים רוכבים על אופניים תקניות. טוב, אין צורך להגזים. בלי הילוכים, כמובן) אמנם הקדיש עשר דקות תמימות כדי להסביר לי באנגלית מהוקצעת ומנומסת היכן טעיתי בניווט, אך התחמק בעדינות כשניסיתי לשאול אותו לפשר הכלי המוזר עליו רכב בעמל רב.

הסתגרותם של בני האמיש בתוך עצמם, דומה, הותירה לי בעיקר את הצפייה השקטה בהם ובהליכותיהם, פעולה שהזכירה לי מאד את אורחי ורבעי בעת שהייתי פוקד בצעירותי את הטישים של החסידויות הגדולות בירושלים ובבני ברק - עומד על היציע, מוקף מאות חסידים מקפצים, וממקד את מבטי בחסיד בודד על היציע שממול. אחד מתוך מאות רבות. כלפי חוץ נראה בדיוק כמו כל אחד משכניו ל"פראנצ'עס" - קורות העץ הארוכות של הטריבונה - אולם מה מתחולל בתוכו פנימה? מבטי מלווה אותו לדקות ארוכות ובלבי אני שואל: האם טוב לו? האם הוא מאושר, או שאולי הריקוד המונוטוני מחפה על תחושות אחרות? האם החממה אליה נולד ובתחומיה חי עד יום מותו מגנה עליו או שמא חונקת אותו? מיטיבה עמו או שמא מאמללתו מרה?

בראייה שטחית לפחות נראה כי במובנים רבים בני האמיש קיצונים אף יותר מהחסידים שלנו. האם באמת אפשר לחיות בעשור השני לאלף השלישי בתנאים של המאה השמונה עשרה? האם זו ציפייה ריאלית? להגנת שיטתה הנוקשה מנופפת הכת במוסד ה"רומשפרינגה", במסגרתו מקבלים כל נער ונערה מבניה הזדמנות תחומה בזמן לתהות על קנקן "החיים שבחוץ". בזכות הרומשפרינגה, סבורים בקהילה, מוכיחים בני האמיש שחזרו אל חיקה כי בחרו לעשות כן מרצונם, וכי הברית שהם כורתים עם אורח חייה יוצא הדופן היא אמיתית ונטולת פניות. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק ולתהות ביני לביני עד כמה ההזדמנות הזו היא אמיתית. ככלות הכל, מהם הסיכויים של נער או נערה שגדלו בקהילה אולטרא-שמרנית ואנטי-מודרנית כזו לשרוד לבד בחוץ? איכשהו נדמה לי כי מרבית נערי ונערות האמיש חוזרים אל הסביבה הבטוחה היחידה שהם מכירים, ולא בהכרח מרצון. האם באמת היתה להם ברירה אחרת?

עוד ועוד זוגות צעירים חולפים על פני בעגלות האפורות, הפשוטות. האישה תמיד ישובה על הספסל, לרוב חובקת תינוק, הבעל אוחז במושכות. כולם מחייכים אלי בנעימות, אבל בעיני כמה וכמה מהם, כך נדמה לי, אני מזהה תסכול ומחנק ודוק של עצב - אולי על המרחב החברתי והגיאוגרפי הצר כל כך הסוגר ככלוב על סעור נפשם הצעירה; אולי בשל חוסר הפשר הגלום בשימור העקשני של העולם הישן - בועה אטומה המשייטת לה ללא כיוון בחללה של המאה העשרים ואחת.

ואולי, תהיתי ביני לביני, אולי כל הענין הזה של האיסור הגורף לנוע בכל מה שאיננו כרכרות וסוסים, נועד להשאיר אותם קרוב. קרוב למשפחה ולשבט ולעין ההנהגה, סמוך לסינר הרעיוני המגן כחומה, עמוק בתחומי תא השטח הסגור והמצומצם של הקהילה.
בינינו, כמה רחוק אפשר להגיע עם סוס ועגלה?

נ.ב. קצת תמונות מהטיול לחבל האמיש תוכלו לראות כאן.

זוטות מחיינו 2: מיסטר סידר, דוקטור לפיד וקרן של אור

הערה על הערת שוליים:אין, פשוט אין מספיק מילים כדי לתאר את ההישג המדהים של "הערת שוליים", שלאחר שכבש בסערה את קאן ואת פרסי "אופיר" – הביא אותה גם במועמדות מרשימה במיוחד לאוסקר.

העובדה שסרט המתאר את המתרחש בין כתליו של חוג זעיר באוניברסיטה העברית ומבוסס כולו על מושגים וניואנסים פנים-ישראליים, פנים-אקדמיים ואף פנים-חוגיים סופר-אזוטריים, מצליח לחלחל דרך אינספור מעגלים תרבותיים המתקיימים מחוץ לעולם הסגור המתואר בו - ודאי נזקפת לזכותו של האמן שיצר אותו ולזכות כשרונו יוצא הדופן. אבל אף יותר מכך, נדמה לי שיש בה כדי להעיד כאלף עדים על עוצמתה המופלאה של השפה הקולנועית כשפה פורצת גבולות. כבוד.

דוקטור יאיר ומיסטר לפיד:
ספיקינג אוף שחיטת פרות אקדמיות קדושות (מתחביביו העיקריים של "הערת שוליים") - כל מי שהתמזל מזלו להסתובב קצת בקמפוסים של האוניברסיטאות בישראל ודאי החניק בשבוע שעבר צחוק כבוש בשעה שהחבר'ה הטובים מהמועצה להשכלה גבוהה לבשו כאחד את החליפה של האיומים ועשו לבר-אילן נו-נו-נו גדול על התכנית המקוצררת שלהם ללימודי דוקטורט.

אז כן, לא נעים שדבר כזה יוצא פתאום החוצה הודות לסטודנט מפורסם אחד, אבל דחילק, מכובדיי, בגדר מה בדיוק היתה התכנית הזאת עד היום? סוד מוחלט בהחלט? מידע בטחוני מסווג? הרי התכנית ללימודי פרשנות ותרבות על מסלולי הבזק שלה לתארים מתקדמים קיימת בבר-אילן כבר שנים וכולם יודעים את זה, וממש לא אפול מהכיסא אם יתברר ששכפולים כאלה ואחרים שלה קיימים גם באוניברסיטאות אחרות. אפשר ורצוי בהחלט להתווכח האם הרעיון הגלום בבסיסה ראוי או לא, אבל אם חושבים חבריה הכבודים של המל"ג שעלה בידם למרוח אותנו בזעזוע המדומה הפתטי שלהם - ובכן, על כגון דא הלוא כבר נטבע הניב ההרמנויטי שמקורו (להשערת רוב החוקרים, למעט שטולמן ופריצברג) בקאנון של האסכולה הפוסט-דטרמיניסטית משלהי תקופת הניאו-רנסנס הפסאודו-קלאסי בצפון-מזרח פרובנס במחצית השניה של המאה החמש עשרה, "יאללה יאללה".

"מעט מן האור...":
חמישי שעבר, בנייני האומה. יומולדת שלושים לאחותי היפה, ואנחנו חוגגים בהופעה של עידן רייכל. לא בהכרח מוסיקאי פורץ דרך, רייכל. המלודיות שלו רכות, מחניפות לאוזן. האמת, רבות מהן די דומות זו לזו. ובכל זאת, רייכל הוא אחד המוסיקאים המצליחים בישראל, וגם מחוצה לה, ונדמה לי שהסוד שלו נעוץ ביכולתו הכנה לצאת מן הספוט ולחלוק את הבמה שווה בשווה עם חבריו לפרויקט. הפסנתר שלו ממוקם תמיד בצד - ממש ליד האגו, כנראה. לא ענין נפוץ אצל מוסיקאים, האופי הזה, אבל רייכל מוכיח עד כמה הוא עשוי להשתלם.

ממש לפני ההופעה נעמדים אלף איש על רגליהם ומוחאים כפיים בהתלהבות. מן היציע אנחנו מבחינים בראש שיבה חוצה את האולם המלא, כמשה בים סוף. נשיא המדינה הגיע במיוחד לראות את עידן רייכל מבצע שיר שכתב. כמה ימים קודם לכן ביקר הנשיא במרכז קליטה, וילדה אתיופית ששרה בטקס לכבודו שבתה את לבו. כל הלילה ישב וכתב ולמחרת שלח את התוצאה לרייכל, שהלחין.

לאחר שרייכל שר את שירו של הנשיא, עוזב האחרון עם פמלייתו וההופעה מעבירה הילוך. על הבמה תערובת מופלאה של עדות. אני מביט סביבי. מאות מאות של אנשים יפים, יודעים את כל המילים בעל פה, שרים ומתנועעים ועיניהם נוצצות. בינתיים, על הבמה, אבי וואסה האתיופי מעלה לקדמתה ילדה קטנה, בלונדינית. הם אוחזים ידיים ורוקדים יחד, קופצים בהתלהבות. קודם לכן באותו שבוע שבה הגזענות וחשפה את פניה המחליאים בקריית מלאכי ובמבשרת ציון, וקצת קודם לכן גם בבית שמש ובפתח תקווה - מציפה בי תחושה עמוקה של בושה וגם קצת ייאוש. אבל קרן של אור בקעה מבנייני האומה בלילה ההוא, והחושך, נדמה, שב לרגע ונדחק אל פינתו, אבל וחפוי ראש.

זוטות מחיינו 1: חרדים, חרד"לים והתרגיל של מוישה

בקרוב במכון מאיר? (נשים כחיות היער, מודעה בבני ברק).

חרדים:
קצת מופרעים מבית שמש, קצת חוק טל, קצת קריטריונים לדיור מוזל - זרוק הכל לסיר מבעבע (להלן: המציאות הישראלית) הניצב תחת אש תמיד לוהבת ומתלהבת (להלן: התקשורת הישראלית) והנה לנו סיבוב חוזר של ההצגה הכי טובה בעיר כבר ארבעים שנה. אלה בכה (החרדים עלוקות/סחטנים/פרזיטים/אוכלי חינם/משתמטים/כל התשובות נכונות) ואלה בכה ("אבן מקיר תזעק", רדיפות, שמד, "פרעה גזר רק על הזכרים", געוואלד, שיקסע, וכמובן - מרהיבה כל פעם מחדש במורכבותה ובחדשנותה הנועזת - פסגת האוונגרד "תסתלקו מפההה!!") ועולם כמנהגו נוהג עד לסיבוב הבא.

אבל האמת היא שכל משתתפי הקרנבל הזה הם בעלי אינטרס מובהקים משני הצדדים, אשר בראש מעייניהם ניצבת הדאגה הכנה למנוע את היעלמותו מנוף חיינו. המציאות, נראה, דווקא פשוטה הרבה יותר. ממש כמו הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון, גם כאן - יותר מדי אנשים רימו יותר מדי אנשים אחרים במשך יותר מדי זמן. זה עבד לתקופה ועבד לא רע בכלל - אבל זה נגמר, ועכשיו הגיע זמנן של התרמיות הללו להתנפץ אל סלעי המציאות המפוכחת. המצב הנוכחי, במסגרתו מפעילה ההנהגה החרדית כבר כשישה עשורים מערכת מתוחכמת ועניפה של גלגלי שיניים ומנופים שמאפשרים לציבור שולחיה לחיות (גם אם בעוני מחפיר) בלי לעבוד - לא יוכל להתקיים עוד. החרדים שעיניהם בראשם כבר מבינים זאת (ממש כשם שהמתנחלים שעיניהם בראשם כבר מבינים את מה שרוב חבריהם טרם הפנימו). כעת נותר רק לקוות שמדינת ישראל תשכיל להתעשת ולנווט את הציבור הזה למסגרת חיים בריאה ונורמלית בפרק זמן סביר, תוך שימוש אחראי ונבון במערכת המקלות והגזרים העומדת לרשותה.

העסקנים החרדיים מנסים לפמפם לציבורם ולנו השכם והערב שמקדמי השינוי ומאפשרי הקדמה הם הם אויבי המגזר. באופן לחלוטין לא מפתיע - אין שקר גדול מזה. האמת בסיפור הזה, חברים, זוהרת למרחוק למי שרק חפץ לראותה: התעשתות המדינה כאן היא לפני הכל אינטרס מובהק של הציבור החרדי עצמו, זה המובל בידי מנהיגיו אלי בורוּת, נחשלוּת ועוני מנַוול, כמו גם של אלו המכבדים ומעריכים אותו בשל איכויותיו הסגוליות, ורוצים בטובתו ובשגשוגו. הרגע בו מספיק אנשים יבינו זאת יהיה רגע תחילתו של תהליך היסטורי מכונן.

חרד"לים:
התמונה המטושטשת של רותי פוגל ז"ל בעלון השבת של מכון מאיר אכן היתה קרוב לודאי תוצאה של טעות מביכה. המכון גם השכיל למהר ולהתנצל עליה בכנות מרשימה. ועדין, גם הטעות הזו היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והכלל הוא עצוב ומקומם, בה במידה שהוא מופרך ונלעג. הפסק שמחייב את העלון לטשטש את פניהן של נשים המופיעות בתמונותיו זועק לשמיים בהתחסדות החלולה המקופלת בעצם קיומו. אמנם לא מן הנמנע כי אי אלו רבנים עובדים גם על הענין הזה, אבל לפחות בינתיים, וככל הידוע לי, נשים פוקדות את בתי הכנסת לא בתמונות אלא - תסמרנה שערות ראש!! – במציאות ממש. ואם בהיכל פנימה עוד מוסתרות בנות לילית הפתייניות הללו מאחורי מחיצה - הרי שבתום התפילה כבר לא ניתן עוד להחביאן. ולפקסל את פניהן של מתפללות בשר ודם, תסכימו אתי, זו כבר משימה מעט מורכבת - בטח ובטח בשבת קודש.

אין דרך יפה לומר זאת, חברים: טשטוש פניהן של נשים באשר הן נשים מעיד על מחסור מדאיג במשאב לא שולי במיוחד העונה לשם "בריאות נפשית". אגב, בעיתונים החרדיים, אלו שהחרד"לים מנסים באדיקות ראויה לציון להדביק את צעדיהם, כבר מטשטשים את פניהן של ילדות בנות ארבע בפרסומות לתחפושות פורים. מה נאמר, תמיד טוב שיש לאן לשאוף.

פייגלינים:
הכל כבר נאמר על התרגיל השפל של פייגלין, שזיהה סוס מנצח ובלי להתבלבל החליט להפיל את רוכבו ולהשתלט עליו. הכל כבר נאמר על חייליו, "מתפקדי הליכוד", שביום פקודה מצביעים בהמוניהם לאיחוד הלאומי ולישראל ביתנו.

ועדין, לו היה הניצול הציני הזה של באג מובנה בשיטה הדמוקרטית מנוצל על מנת להקים מסגרת דמוקרטית חדשה, אולי אף משופרת - החרשנו. אבל בדיוק בנקודה הזו מתגלה פייגלין במלוא שפלותו. "המנהיג היהודי" מטעם עצמו משתמש בפרצה הזו לטובת קידום אג'נדת-עתיד בלתי דמוקרטית בעליל, והוא אף איננו מנסה להסתיר זאת לרגע. האם במדינת ההלכה הנרקמת בדמיונו הקודח יכול היה פייגלין לפלס את דרכו לשלטון באופן בו הוא עושה זאת כעת? בחיים לא. האם הכשל המוסרי המובנה הזה מטריד אותו כהוא זה? הצחקתם את קצה זקנו.

לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה כדי להכיר אי אלו מנהיגים שניצלו את השלטון הדמוקרטי בארצם כדי להשתלט עליה ולהפוך אותה למשהו אחר לגמרי. איני בא לטעון לרגע שפייגלין חולק אתם את אותן כוונות זדון, אבל הזיקה המתודולוגית בין שיטתו לשיטתם אינה ניתנת להכחשה.
יאללה, לך הביתה, מוישה.

הפח הגדול

כשגרתי בארה"ב לא היה לי חיבור כלשהו לטלוויזיה. לא היה לי כל צורך בכך. יש באמריקה המצאה נפלאה, נטפליקס שמה, והיא מאפשרת לראות אינספור תכנים איכותיים דרך סטרימר, ישירות לטלוויזיה, עבור סכום מגוחך של כשמונה דולר בחודש.

אבל בלי שום קשר, אני דווקא מכיר את הטלוויזיה האמריקאית לא רע, על תכניה האיכותיים (תוצאה של תקציבי עתק ומאגר בלתי נדלה של כשרונות בימוי ומשחק) ועל תכניה הפחות איכותיים (שלעתים רבות גם הם תוצאה של תקציבי עתק ומאגר כשרונות בלתי נדלה, רק שהם נעדרים את מרכיב הצלחה החמקמק ההוא - תערובת של כשרון מיוחד, קסם והרבה מאד מזל).

בהדיוטה התחתונה שלה, לעומת זאת, ניתן למצוא מגוון אינסופי של טראש טהור ומזוקק שכולו בעל ערך תרבותי זהה לחלוטין, זה המשתרע על פני הצד הלא נכון של האפס - החל בתכניות ריאליטי שאין להן אלוהים וכלה בתכניות אירוח (בעיקר מז'אנר ה- day talk show) אשר לו הייתם מספרים לחייזר שהרגע צפה בהן כי משתתפיהן הם אזרחי המעצמה החזקה בתבל, הוא היה מקיא עליכם פלסמה בצבע סגול-זרחן מרוב צחוק.

אבל יש מכנה משותף מובהק, שמתי לב, לכל התכניות הטראש באמריקה, שקל מאד לשים לב אליו. אין בהן יהודים. פשוט אין.

כידוע, יהודי אמריקה לא בדיוק מתבדלים מהסצנה הטלוויזיונית האמריקאית. אולי נכון יותר יהיה לומר כי הם מהווים את אחת מאושיותיה המרכזיות. ובכל זאת, כמעט ולא תמצאו יהודים בקרב משתתפי התכניות הללו (אלא אולי כמנחים שלהן, כמו ריקי לייק או ג'רי ספרינגר). במילים אחרות, קצת פחות פוליטיקלי-קורקטיות: ישנן הרבה תת-קבוצות אתניות המרכיבות את מה שמכונה בארה"ב "ווייט טראש", זבל לבן. יהודים אינם נמנים עליהן. אפילו לא טיפה. אפילו לא קרוב.

כעת, אל תטעו - יש לי הרבה ביקורת על אחינו שבגולת אמריקה, מכמה וכמה טעמים, אבל את התכונה הזו אי אפשר לקחת מהם. לעולם לא תמצאו אותם שוחים במיץ של הזבל של התרבות האמריקאית. על פי רוב הם ישקיעו את מיטב כספם במתן חינוך מעולה והשכלה גבוהה מן השורה הראשונה לילדיהם - הרבה לפני הגשמת חלומות חומריים כאלה ואחרים. לא סתם הם התברגו גבוה כל כך בקרב האליטה המשכילה של ארה"ב. במילים אחרות, "עם סגולה" הוא אולי ביטוי מאד מחמיא גם עבורם, אבל הם לעולם לא סברו כי הוא פוטר אותם מחובת ההוכחה והעבודה הקשה.

***

מעל מיליון ושלוש מאות אלף איש (!!!) מקרב משקי הבית היהודיים רותקו אל המסך בפרק הפתיחה של האח הגדול - מספר פשוט בלתי נתפס, איך שלא תסתכלו עליו. ברשת רצו סיפורים על מרצים באוניברסיטאות שהתבקשו (ולעתים אף הסכימו) לשחרר את הסטודנטים מוקדם יותר לרגל השקת אירוע התרבות של השנה. קרוב לפריקינג מיליון וחצי צופים עזבו את כל עיסוקיהם ורצו לצפות במה שכל אדם הגון לא יוכל לכנותו אלא המיץ-של-הזבל, מופע קרקס חסר גבולות ומתבהם, אשר יוצריו הזחוחים אספו כלאחר יד מקבץ טיפוסים תאבי פרסום, גסי רוח, או סתם אנשים בלתי מודעים לעצמם באופן קיצוני, כדי שיצרחו זה על זה וישוסו זה בזה כחיות בקולוסיאום לנגד עיניהם הרעבתניות של בני העם הנבחר בציון - אלו שככל הנראה ממשיכים להשלות את עצמם כי הנם חסיני טמטום קטגורית ולו מתוקף תוארם זה.

ואנא בטובכם, חסכו ממני כבר מעכשיו את כל האבחנות והתובנות הפסאודו-אקדמיות בדבר האיכויות האינטלקטואליות-בואכה-ליריות של הניסוי הציני הזה בבני אדם. חברים, להכריז "אני אשכרה מכור לערוץ שמונה" ואז לצפות כל ערב בערוץ שתיים זה עוד סביר - סתם שקר לבן ובלתי מזיק שחלקנו אנוסים ככל הנראה לספק כדי לתחזק פוזה מסוימת. אבל היומרה שבעצם ההכרזה על צפיה ב"אח הגדול" כחלק אינטגרלי מביבליוגרפיית החובה ב"יסודות הסוציולוגיה במשנתו של פוקו", הינה, כך נדמה לי, כבר בלתי נסבלת בעליל.

ובכל זאת, איכשהו כל מי שרק מנסה לצרוח "המלך הוא עירום" מושתק מיד בתואנות מופרכות של ניתוק, התחסדות או התנשאות, שמעניינות לי כמובן את קצה הזרת השמאלית. אינני מוצא שום סיבה לשתוק בשעה שאנשים ציניים, תאבי ממון וקלי דעת עושים בחברה הישראלית מעשה סדום תרבותי בלתי פוסק ובלתי הפיך, הופכים במודע בלוני אויר חם אנושיים לגיבורי תרבות ולאלילי נוער. פלא שמשאלת לבם של רוב ילדי ונערי עם הסגולה היא "להיות מפורסם", מעט לפני "להיות דוגמנית" או פשוט "להיות בטלוויזיה"?

יצא לי לראות או לקרוא ראיון עם הזוכה של העונה שעברה. כבודו כאדם ודאי במקומו מונח, אך מדובר בבחור - אין דרך יפה לומר זאת - מעט רפה שכל, שלפני הכתרתו כגיבור תרבות מקומי וכמושא להערצתם של אלפי ילדים ובני נוער עבד כמלצר במסעדה. בכתבת חדשות בטלוויזיה ראיתי דייר אחר, ערס מצוי שהוכנס אל הבית בכוונה תחילה כדי להתעמת בין כתליו עם ארוסתו לשעבר (פרחה מצויה, יש להניח) להנאת הצופים, וצולם בכתבה לאחר צאתו מן הבית, כשבא לאסוף את אחייניתו מבית הספר. מאות ילדים, צפיתי כנדהם, צבאו על אושיית התרבות החדשה מכל הכיוונים וביקשו להצטלם אתה ולקבל ממנה חתימה. לא פחות ולא יותר. אז תגידו לי אתם: למה, למה בדיוק נראה למישהו כאן שמועד הפירעון של היופי-חי הזה לא יגיע יום אחד ויגבה מאתנו כעם וכחברה וואחד צ'ק מהגהינום?

עשרה ימים לפני שידור פרק הבכורה של האח הגדול עמד פרופ' דן שכטמן בשטוקהולם וקיבל פרס נובל, וכולנו עשינו לעצמנו מסאג' מפנק בשריר הכבוד הלאומי ודיברנו בגאווה גלויה על האחוז הבלתי נתפש של בני עמנו בקרב מקבלי הפרס לדורותיהם, כאילו מדובר במתנה מסיני. מישהו כנראה שכח לעדכן אותנו שלמרבה הצער לא מדובר בסגולה גנטית בלתי-תלויה. למעשה, את התוצאות ההרסניות של תרבות הטמטום ע"ש קשת-רשת ניתן לראות ברחובות כבר היום, ולמראן - מי בכלל רוצה לחשוב על מה שיהיה כאן מחר?

ההיסטוריה הישראלית ככל הנראה כבר לא תשפוט את ארז טל או את אבי ניר באשמת אינוס תרבותי ומעשה סדום חברתי, ומה רב הצער על כך. אבל את עונשם הם יקבלו בכל מקרה, יחד עם כולנו, על הכבישים ובתור בסופרמרקט ובבתי העסק ובמתחמי הבילוי ובבתי הספר ובצבא ובמקומות העבודה וברחובות. ככלות הכל, המציאות הרי איננה פרק הדחה, ולפועלים בה אין שום סיבה "להתנהג בהתאם".

אריק ויפה

שבועיים לאחר מותה של יפה ירקוני ז"ל, פרסם השבת מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות סדרת תמונות אשר צולמה בהופעה מאולתרת שלה בחזית סיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. את התמונות צילם איציק שוקל, ששהה בכלל ביפן עם פרוץ המלחמה, חש מיד ארצה והצטרף ל"כוח פצי" - יחידת בוגרי סיירות מאולתרת בפיקודו של אל"מ אמציה חן שהיתה כפופה ישירות לאוגדונר אריק שרון.

חיילי "כוח פצי" היו רגילים לראות את הזלדה של שרון מגיעה אליהם מפעם לפעם, אך כשהגיחה מתוכה ירקוני, "יפה וזוהרת", נעמדה על כבש הנגמ"ש והחלה לשיר, לבבות נתמלאו ועיניים נתלחלחו. הגעתה של זמרת מפורסמת כל כך לחזית-של-החזית היתה אירוע נדיר ומפעים, ובמידה רבה אף מעורר השתאות מצד הנועזות הגלומה בו. ואמנם, שוקל מספר כי תוך כדי ההופעה הגיח לפתע מיג מצרי ביעף נמוך מאד והחל לירות בתותחיו לעבר הקהל שהתאסף סביב ירקוני. שרון הדף את הזמרת אל רצפת הזלדה שלו, ותוך שהוא מגונן עליה בגופו ירה עם שאר חיילי הכוח לעבר המיג, שהחל בצלילה חוזרת לכיוונם. המיג נפגע מן הירי, טייסו נטש, צנח, ומיד נלקח בשבי ותושאל (תמונתו, פרוע שיער ומפוחד, מופיעה גם כן במוסף).

בתמונה נראה שרון קרב ונושק לירקוני בתום הופעתה, המיקרופון עודנו אצל פיה. עיני שניהם עצומות, ראשיהם צמודים. אדם שאינו מכיר את הנפשות הפועלות יכול היה להסיק בוודאות רבה שמדובר בזוג נאהבים, באשר קרבתם נראית אקסטטית ממש, כמעט אירוטית. אולם מאחר וכולנו מכירים את הנפשות הפועלות המסוימות הללו ויודעים כי מעולם לא היו זוג נאהבים - נדמה כי קליפה זו נופלת מאליה, חושפת לעיני המתבונן רגע טמיר, נדיר ביופיו, של אהבה והערכה והוקרה והכרת-תודה בהופעתן השלמה והטהורה ביותר, שנצרפה בלהט עוצמתו של המעמד ההוא, על כבש הנגמ"ש בחולות סיני.

(שוקל מספר כי עשרים ושתים שנה לאחר מכן, כשנשלח במסגרת עבודתו לצלם את שרון בחוותו, הביא עמו את התמונות ההן שצילם כחייל. שרון הביט בתמונות ועיניו מלאו דמעות. בו במקום ביקש לקנותן משוקל, שכמובן סירב והעניק לו אותן במתנה).

יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה שלישית)

תחנה שלישית: האזור האפור
הקריאה בספרו של זלמן גרדובסקי (ראה רשומה קודמת) גרמה לי לשוב ולצפות באחד מסרטי השואה הקשים שצולמו אי פעם (ותאמינו לי, ראיתי כמעט את כולם): "האזור האפור" של טים בלייק נלסון.

"האזור האפור" עוסק גם הוא במרד אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ. כמה שנים קודם לצילומיו יצא לאקרנים "החיים יפים" של בניני, שרבים ראו בו - במידת מה של צדק - בנאליזציה (בואכה קייטניזציה) של השואה. אינני יודע אם נלסון החליט במובהק ליצור את סרטו כתגובת נגד לסרט של בניני, אבל דבר אחד ברור: הבמאי היהודי-אמריקאי הצעיר בחר במודע ובכוונה תחילה בשיקוף מציאות האימים של תעשיית ההשמדה באושוויץ-בירקנאו כהווייתה, ללא כחל וסרק, בלי לטשטש אותה ובלי לרכך אותה.
כשמדובר בלב הגהינום, זוהי החלטה מאד לא פשוטה. ואמנם, כשהוקרן הסרט בבכורה עולמית בפסטיבל חיפה (הרווי קייטל, כוכב הסרט והמפיק שלו, אף הגיע במיוחד לארץ לכבוד המאורע) תיארו כתבות בעיתונים כיצד אנשים בקהל יצאו בתדהמה ובזעם מאולמות ההקרנה נוכח המראות הקשים.

גם אני לא ידעתי בתחילה כיצד לבלוע סרט שואה ישיר ובוטה כל כך. לתלמידיי בגילאי התיכון המלצתי חד משמעית שלא לצפות בו (וחטפתי הלם אמיתי כשגיליתי שקולגה שלי במחלקה להיסטוריה יהודית בבית הספר בו לימדתי בארה"ב מראה את הסרט לשביעיסטים שלו מדי שנה בשנה). המלצתי זו בעינה עומדת, אבל צפייה חוזרת בסרט, ממקום מוכן יותר נפשית, הוכיחה לי שמדובר בסרט עוצמתי וחשוב, אשר מכל פריים שלו עולה תחושת שליחות שאין לטעות בה.

"האזור האפור" (הווייס-אובר בסוף הסרט מספק הסבר לשמו, ולפיו אזור המשרפות נקרא "האזור האפור" בשל האפר שמילא בדחיסות את האויר בחללו, אבל אין לי ספק שנלסון כיוון כאן לפני הכל לביטוי המפורסם שטבע פרימו לוי בהתייחסו לשאלה המוסרית שבבסיס פעילות הזונדרקומנדו [פרימו לוי, השוקעים והניצולים, סביב עמ' 31]) מבוסס על עדותו של ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא יהודי-הונגרי שהיה עוזרו של ד"ר יוזף מנגלה, ובוחן את הוייתם הקיומית והמוסרית של אסירי הזונדרקומנדו דרך שני אירועים מרכזיים: המרד וההכנות לו, ומאמציה של קבוצת אסירים מצומצמת להסתיר ולהציל נערה צעירה ששרדה באורח פלא את תא הגזים.

הסרט מביט בשגרת יומם של האסירים הללו ולא עושה הנחות. באחת הסצנות הקשות והטעונות בו מטיח יהודי ההולך אל מותו באחד מגיבורי העלילה כי הוא מרמה ביודעין אותו ואת חבריו למשלוח בשעה שהוא מורה להם לשנן את מספרי הווים עליהם תלו את בגדיהם, כדי שיוכלו למצוא אותם בקלות לאחר שיתקלחו. המתח בין השניים הולך וגואה עד שהוא נפרק בזוועה של ממש. בסצנה אחרת טוען אחד ממארגני המרד כי הנערה שניצלה מהגז מהווה סיכון גבוה מדי בעיתוי רגיש כל כך, וכי על קבוצת האסירים שהצילוה והחביאוה להיפטר ממנה (כלומר, לחסלה בעצמם). האסיר שמולו צועק לעומתו "אנחנו לא רוצחים" ונענה "האמנם? אנחנו מכניסים את האנשים לתאי הגזים תוך כדי שאנו מרגיעים אותם ומפיגים את חששותיהם, ואז נועלים את הדלתות אחריהם. מה זה בדיוק?". "אנחנו לא לוחצים על ההדק", שב האסיר הראשון וקובל. "אנחנו נועלים אותם בפנים" מתעקש השני, "ועכשיו כשאחת מהם שרדה במקרה את תאי הגזים אליהם הכנסת אותה בעצמך - אתה מנסה להיות גיבור?". "אני לא מנסה להיות גיבור", לוחש הראשון. "אז מה אתה?", עונה השני, "אתה לא רוצח, אתה לא גיבור - מה אתה?". השאלה הזו נותרת חסרת מענה, במה שמצטייר בעיניי כאחד משיאיו של הסרט.

בפועל, האסירים שהחביאו את הנערה דבקים במשימתם להצילה בכל מחיר, ממש במקביל לפרוץ המרד, באשר הם מוצאים בכך משום זיכוך וגאולה לייסורי נפשם. כולם, מלבד הרופא ניסלי, מוצאים במרד את מותם, מי בהשלמה ומי מרצון של ממש שלא להישאר בחיים אחרי השירות בזונדרקומנדו.

ניכר בשחקנים - רובם יהודים וצאצאים לניצולי שואה בעצמם: הרווי קייטל (שמשחק את איש הס"ס אריק מוּספלד, הקצין האחראי על הזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו), דייויד ארקט, דייויד צ'נדלר (בתפקיד חייו), אלן קורדונר, נטאשה ליון ודניאל בנזאלי - כי עשו עבודת הכנה יוצאת מן הרגיל ובאו לסט חדורי מוטיבציה אמיתית ועמוקה. גם השחקנים הלא יהודים, ובראשם סטיב בושמי ומירה סורבינו הנפלאים, נותנים כאן תצוגת משחק מעוררת הערכה (סורבינו רזתה לצורך התפקיד באופן קיצוני כל כך עד שהתקשיתי בתחילה לזהות אותה).

בסיכומו של דבר אני סבור כי "האזור האפור" הוא מסרטי השואה החשובים שנעשו בכלל, ובעשור האחרון בפרט. נכון, לו היו כל סרטי השואה דבקים כמותו בהבטה חסרת פשרות אל ליבת התופת - לא היינו יכולים לעמוד בכך. אולם נוכח היעלמותו הצפויה של דור העדים; נוכח נסיונות ההכחשה, הגימוד או הבנאליזציה של השואה, שאינם פוסקים לרגע; נוכח סרטים כמו "החיים יפים" (ובמידה רבה גם "הזייפנים" האוסטרי, שגנב ל"בופור" את האוסקר שלא בצדק) - אני מלא הערכה לטים בלייק נלסון, לצוותו ולסרטם, שהעז להביט נכחו אל לב המאפליה מבלי למצמץ אפלו פעם אחת.

האזור האפור, The Grey Zone, ארה"ב 2001, תסריט ובימוי: טים בלייק נלסון. אנגלית, 108 דקות.

יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה שניה)

בתמונה: חלק מן האנדרטה לזכר חללי השואה בלב הדאונטאון של בולטימור, מרילנד.

תחנה שניה: בלב הגיהינום
כשסבא של אביחי צור חזר הביתה אחרי המלחמה, ניגש אליו שכן פולני ומכר לו קופסת פח שבתוכה כתב יד. עד מהרה התברר כי זה מקפל בתוכו עדות של אסיר אושוויץ שעבד בזונדרקומנדו, אליה מצורפת גם צוואתו האחרונה - להוציא לאור את כתביו. צור, רתום כולו לשליחות החדשה שנקרתה לפניו, ערך, תרגם והוציא לאור את אחד המסמכים הקשים והמצמררים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם.

"בוא הנה אלי, אתה, איש העולם החופשי, שאינו כבול בסורגים, ואספר לך איך נכבל עמי בסורגים, ובשרשראות חישל...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח בר-מזל של העולם, החי בארץ ההיא היכן שעוד קיימים שמחה, אושר והנאה, ואספר לך כיצד הפכו הופשעים המודרניים, הרשעים, את שמחתו של עם לאסון, את אושרו הפכו ליגון נצחי, את ששונו הרסו לנצח...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח חופשי של העולם, שחייך בטוחים על ידי מוסר אנושי וקיומך על ידי אחריות החוק, ואספר לך כיצד רמסו הפושעים המודרניים והשודדים הרשעים את מוסר החיים, ואת חוקי הקיום כילו...".

במילים אלו פותח זלמן גרדובסקי את חיבורו "בלב הגיהינום", שנכתב במחתרת, ביידיש, במהלך שירותו הארוך של כותבו בזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו. לפני המלחמה היה גרדובסקי בחור ישיבה וחבר בית"ר, שהיה לפקיד ממשלתי בעיירה קטנה בפולין. הוא אחז בעט משחר נעוריו, והדבר ניכר בכתיבתו. סגנונו של גרדובסקי מלא פאתוס, אולם בד בבד הוא איננו מגביל עצמו לניתוח רעיוני-הגותי של מציאות חייו. גרדובסקי אוחז בידו של הקורא ההמום ומוליך אותו אל לב המאפליה. יחד עמו הוא יורד אל בונקר ההשמדה ומציג בפניו את אסירי הזונדרקומנדו, המלווים באלם את הקרבנות אל סופם, נפשם נבוכה ונדהמת אל מול המציאות הבלתי נתפסת שהפכה להיות לחם חוקם. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הפושטים בבושה את בגדיהם, גברים עם נשים, זקנים עם טף. יחד עמו הוא אוסף אל זרועותיו בחורות צעירות, שהמוות הקרב ממלא אותן תשוקת חיים בוערת והן מבקשות מן האסירים לחבקן ולנשקן עוד פעם אחת בטרם תהפוכנה לאפר. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הניגשים אל קציני הס"ס שבצידי מסלול המוות ומטיחים בהם את מררתם ויורקים להם בפרצופם. יחד עמו הוא מאזין אל השירה הבוקעת מתוך תאי הגזים, דקות ספורות טרם ההשמדה. שיר אחרי שיר אחרי שיר, ושירת התקווה חותמת את הכל.

"בלב הגיהינום" מציף מחדש את השאלות המוסריות כבדות המשקל הנשאלות בהקשרם של אסירי הזונדרקומנדו, אשר בראייה פשטנית שיתפו פעולה לכאורה עם המנגנון שהשמיד את בני עמם. נקל כמובן לשער כי זו היתה כוונתה הצינית של החיה הנאצית, אולם האם האסירים עצמם חשו תחושות דומות? עדויות חיצוניות מתארות כי גרדובסקי התעטף בטלית ותפילין לאחר כל משלוח, אמר קדיש על הקרבנות וזעק כי הוא כולו "מגואל בחטא" מחמת מעשיו. ואולם ספרו מתאר תמונה מורכבת יותר, של גזר דין מוות בעינויים שנגזר מיידית על כל מי שהעז להתנגד, של אסירים המומים ותשושי נפש, שהוכנסו לשגרת העבודה עוד לפני שהצליחו להבין להיכן הגיעו, ובעיקר של אופיה המפלצתי של עבודתם, שחשפה אותם באחת לנוראות שבזוועות, והפכה אותם תוך זמן קצר מאד למעין אוטומטים פאסיביים, מתים מהלכים.

אמנם בחלוף הזמן, משהחלו האסירים לעמוד על מהות עבודתם, על מקומם בשרשרת המוות ועל חוסר התקווה שנשקף גם להם - המיוחסים מבין אסירי המחנה, כביכול - היתה זו רק שאלה של זמן עד שיפרוץ המרד. בראשית אוקטובר 1944, התקוממו אסירי הזונדרקומנדו ופוצצו את אחד ממבני הקרמטוריום הגדולים של אושוויץ-בירקנאו, באמצעות חומר נפץ שהוברח אליהם בידי אסירות אמיצות ממחנה הנשים, עובדות כפיה במפעל תחמושת סמוך.
התנורים שפוצצו, כמחצית מסך כל התנורים שפעלו במחנה, לא שבו לפעול עוד. גרדובסקי, כמרבית חבריו, נהרג במהלך המרד.

ששים ושבע שנים לאחר מותו התמלאה צוואתו של זלמן גרדובסקי. "אני כותב את השורות הללו ברגעי הסכנה וההתרגשות הגדולים ביותר", כתב בסוף רשימותיו, שהוחבאו תוך סיכון חיים בקופסאות פח מתפוררות וכעת נחקקו בדברי ימי שואת יהודי אירופה, "לו יראה בהם העולם טיפה, מעט מזעיר, מעולם המוות בו חיינו"...

"בלב הגיהינום", מאת זלמן גרדובסקי. תרגם וערך: אביחי צור. הוצאת "ידיעות ספרים", נדפס בת"א 2012.