פה ושם בארץ ישראל - חלק ראשון: חיפה, ירושלים, שדרות רוטשילד.

1. חיפה, הכניסה למתחם הוי.איי.פי של גמר כוכב נולד.
זוג שעומד לפנינו בתור דורש במפגיע להיכנס למתחם הסגור. הנה, פונה הגברת שולה בעיזוז למאבטח. הנה, תראה, יש לנו כרטיסי וי.איי.פי. המאבטח בודק את הכרטיסים. לא וי.איי.פי ולא נעליים. לפנינו, אם כן, עוד מקרה קלאסי של "שיטת מצליח" הישראלית, אבל לא מישהי כגברת שולה תשלים עם כשלון השיטה. כאשר היא מתבקשת אחר כבוד לעזוב את התור, היא מתחילה לזעוק חמס קבל עם ועולם, שהיא קיבלה את הכרטיסים מאיזה שלומי, ושזה מה שקובע, ושמה זה בכלל וִי.אָיי.פִּי-שְמִי.אָיי.פִּי ושזו שערוריה שאין כדוגמתה, ושחכו-חכו-תראו-מה-זה, ושהיא תתבע את המאבטח, את צדי צרפתי ואת אמא שלו גם.

2. לקראת החזרה ארצה פחדתי לפני הכל מהשוק התרבותי. מהשׁוּלוֹת, מהערסים, מהצפירות בכביש, מהדחיפות בתור, מהעצבים המהבילים. התבדיתי. אולי זה כי אני גר כרגע באזור מבודד נטול ערסים. אולי פשוט חששתי לחינם. למעשה, אפילו תצוגת התכלית של שולה בחיפה נראתה לי בסך הכל חיננית בדרכה שלה.
היה זה הפחד השני שלי - החזרה אל מירוץ החיים הישראלי המוטרף, אל העבודה שלא נגמרת בכמה עבודות במקביל, אל המושג האולטרא-ישראלי "לגמור/לא לגמור את החודש" - שהתגלה כפחד המוצדק.
אבל שבוע אחרי הנחיתה צצים יותר ויותר סימנים לכך שבענין הזה אני ואתם כבר לא ממש לבד. פה קוטג', שם דלק. הרופאים ששובתים כבר עשרות ימים ולא מוכנים להתקפל. בבלוג אני כותב "הקוטג' הוא רק קצה הקרחון". האם הקרחון כולו יגיע בעקבותיו? האם אלו הרעידות הקטנות שלפני רעידת האדמה הגדולה?

3. שעת ערב. כיכר ציון, ירושלים.
תחילת יולי. הרכבת הקלה טרם הושקה, אבל היא חולפת מדי פעם בנסיעת ניסיון. היא נוסעת בשקט רב, מסתבר, והנהגים נאלצים לצפור לעוברים ושבים שיזוזו מהמסילה, כי בינתיים הפך רחוב יפו למדרחוב לכל דבר. מאות אנשים צועדים לאורכו בלילה הירושלמי הנעים. אוירה של פסטיבל קיץ. מישהו מפריח בועות סבון ענקיות באויר ומבוגרים כילדים רודפים אחריהם בעליצות. רק עכשיו,כשחזרתי מאמריקה, אני מתחיל להבין למה ירושלים מסובבת לצעירים היהודים-אמריקאים את הראש. אם משווים את עוצמות הקסם שיש לה להציע אל מול השיממון הטוטאלי של הפרברים האמריקאיים הדשנים מהם הגיעו, מקבלים מתכון בטוח להיפר-ונטילציה מנטלית.
בכיכר ציון עצמה פרושים כחמישה עשר אוהלים. מישהו, או כמה, צועקים מנפיסטים חברתיים לתוך מגאפונים, אבל עבור הקהל המקומי כל זה נראה כמו עוד אטרקציה בפסטיבל הלילי הספונטני של מרכז העיר. שכניי לבית הקפה מבטלים את המוחים בבוז. הם ייעלמו מהר יותר מבועות הסבון האלה, אומר אחד מהם.

4. שבועיים וחצי אחר כך. שדרות רוטשילד בתל אביב. מאות מאות של אוהלים, דבוקים זה לזה, לכל אורך השדרה. פולשים גם לנורדאו ולשדרות חן. אני פוסע לאורך המתחם. אמצע הלילה, אבל כאן אלו הן שעות השיא. החום והלחות בלתי נסבלים. האוירה נפלאה. ססמאות שנדמה היה כי כבר נשכחו מלב קמות לתחייה במאותיהן. הויכוחים לאורך השדרה מזכירים לא אחת אסיפות חברים סוערות מסג'רה או מדגניה של שנות העשרים.
על האוהלים עצמם כבר אין מקום, לכן נתלים כעת השלטים והסלוגנים על חבלים שנמתחים לרוחב השדרה, בין העצים. "המחאה לא תְּפוּיְסְבָּק", וגם "ביבי, אינך יכול עוד" (על משקל האמירה ההיא של בגין) וגם "חזון? כיוון? אידיאלים? אחרי הפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת" וגם "מתחם שידוכי המהפכה - כי קל יותר למחות ביחד" וגם "ביבי, תעשה לי בית" וגם "כל ישראל אוהלים זה לזה" וגם "נ-נח-נחמ-נחמ-נחמן מאומן" (אף פעם לא מזיק, כנראה). מפגין יצירתי כתב "אם כבר - לפחות שיהיה פנטהאוס" ובנה אוהל נוסף על מסגרת עץ מעל האוהל שהביא. סביב האזור הוותיק במתחם יש מטבח שמגיש אוכל לכל דכפין לאורך כל היום והלילה, מרכז תקשורת וערימות קח-תן של בגדים ונעליים.

5. פסיפס אנושי נפלא מתנחשל בשדרה המהבילה. שאנטי-באנטים, סטודנטים, ברסלברים, יאפים, פעילים חברתיים עם עיניים רושפות, סטלנים עם עיניים דלוקות, ערסים סקרנים, תיירים משתאים. לכל אחד יש מה לומר וכולם מנסים להקשיב. אם לא מדברים או מתווכחים, מתחילים לשיר ולנגן. כלי נגינה נשלפים (הכוכבים, באורח לא מפתיע: גיטרות חליליות ודרבוקות) וחבורות חבורות נושאות קולן בשיר. השירים השולטים הם שירי ארץ ישראל היפה, והם מושרים בלהט, מתוך כמיהה אמיתית לתקופות אחרות, של פעם.
מה יותר יפה מאלפי צעירים הדורשים צדק חברתי? מה יותר מעודד ומלא תקווה מזה? לאורך השבועות האחרונים מואשמים החבר'ה האלה בשמאלנות, באנרכיסטיות, בסטלנות. אפילו הסושי הותיק נשלף מארון הקלישאות של הניינטיז כטיעון ללא-ברור-בדיוק-מה. כאילו שהמחאה אינה מכוונת לדברים שידועים לכולנו מזה שנים: דריסת מעמד הביניים; התעצמות הטייקונים; חזירותם של בעלי הנכסים והקבלנים; המשכורות המעליבות, המשפילות של עובדי הציבור. ממש סודות מדינה.

6. ראש הממשלה, מצדו, בפליפ-פלופ וירטואוזי אחורה, קדימה ושוב אחורה הכריז ש"אני זיהיתי את מצוקת הדיור עוד לפני שהייתי ראש ממשלה". מה בדיוק אנחנו אמורים להבין מן האוקסימורון המרהיב הזה? לביבי פתרונים. הלוא גם לבעיה הזו נדרש רק לאחר שנגרר אליה בעל כורחו, כמו תמיד. הלוא גם במענה לה הוא יצא כהרגלו בסדרת תירוצים עילגים, תנועות ידיים מוגזמות וכמובן - איך אפשר בלי - מטאפורות גדולות מהחיים. עכשיו זה "הסופר-טאנקר של הבניה". כל פעם שאני שומע את הביטוי המופרך הזה אני אשכרה משפשף אוזניים. נכון, מדובר בביבי, אבל בכל זאת - "הסופר-טאנקר של הבניה"?? איזה מנהיג קורא לתכניותיו העתידיות על שם פאשלות מביכות שלו עצמו מהעבר הקרוב? על מה נשמע ממנו בהמשך? על "מנהרת הכותל של הרפואה הציבורית"? או אולי על ה"הם-שכחו-מה-זה-להיות-יהודים של מערך הרווחה"?
האם האתגר הזה יוציא מנתניהו סוף סוף את המנהיג שמעולם לא היה? אני מסופק. מאד מסופק. אבל בארץ הזו כבר קרו נס או שניים, לא?

7. הערה אחרונה: הנה, איכשהו שוב הצליח הציבור הציוני-דתי-מתנחל לצאת אכבר טוּנה. האם יש משהו יהודי יותר מזעקה נגד עוול? מדרישה אל הצדק? כרגיל, ניסו הרבנים בני לאו (בעצרת בת"א) ויובל שרלו (בעצרת בירושלים) להיות עלה תאנה לערוותו של הציבור הזה, שיכול להוציא מאות אלפים להפגין על מאבקי העבר, ולא אלפים בודדים על מאבקי העתיד. כרגיל, זה כל כך לא הספיק.
אז בפעם הבאה שחלוצי המחנה, ראשי החץ ונושאי הלפיד מטעם עצמם יביטו בעת משבר אל מעבר לכתפם ולא יראו שם איש מלבד גייסותיהם שלהם – שלא יבואו בטענות לאיש. רק לעצמם.

8. אה, ועוד קטנטנה לסיום. חבר מהצד הימני של הקשת שלח הצעה מעניינת מאד נוכח משבר הדיור. למה, הוא שואל, שלא נעשה שימוש בפתרון שנמצא ממש מתחת לאפינו? למה שלא נכריז על ראוואבי, העיר הפלסטינית החדשה, כעיר יהודית? לא צריך לגזול כלום, הוא כותב. יש לשלם את עלויות הבניה למשקיעים. אבל מעבר לכך? זהו פשוט צעד מתבקש לאור הנסיבות.
ואני אומר, למה לעצור שם? הדלק יקר? הבה נכריז על הדלק הפלסטיני כדלק יהודי. מחיר הקוטג' מאמיר? בואו ניקח את כל החלב הפלסטיני, נטביל אותו במקווה, נהפוך אותו לחלב יהודי כשר ונשבור את השוק! נכון, עוד לא ברור לי כרגע כיצד אפשר וצריך למנף את העם הפלסטיני כדי לפתור גם את משבר הרפואה הציבורית ומערך הרווחה, אבל אני בטוח שהחבר'ה הטובים בוועדת טרכטנברג כבר יבואו עם הרעיונות. מה נאמר, חברים, עוד לא אבדה תקוותנו.

דברים שרואים מכאן - 2

3. הקוטג' הוא זיז קטן בשטח מת בגזרה הצפון מערבית של חלקה 32/ג' של קצה הקרחון. שנתיים בלבד נעדרנו ממסדרונות הסופרמרקטים בישראל רק כדי לשוב ולגלות שמחירי הסל הבסיסי קפצו בעשרות אחוזים. בפועל, המחירים שווים או מעט יותר יקרים לאלו שבסופּר השכונתי שלנו בארה"ב, שזה נחמד מאד רק אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשכר הממוצע בפרברים המבוססים של הערים הגדולות באמריקה גבוה משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

שמתם לב לכך שבכל פעם שמחירי הדלק בעולם עולים, התעריף כאן מזנק מיידית בהתאמה, אבל כשהללו יורדים הוא עושה קולות של שטיח ונותר במקום, או למצער יורד באופן שולי עד לא מורגש? התופעה הזו היא לדעתי לא יותר מאשר סימפטום מובהק של המדיניות הכלכלית שהתוו ממשלות ישראל בשנים האחרונות. כשזה מגיע למדיניות השוק החופשי, נוקטת הממשלה קו קפיטליסטי דורסני, יורדת על ברכיה בפני בעלי ההון ומאפשרת להם למקסם רווחים ככל העולה על רוחם, ללא כל הלימה לנתונים זניחים כמו גובה השכר הממוצע במשק. יותר ויותר מוצרים בסיסיים מוסרים מרשימת הפיקוח רק כדי לאפשר לטייקוני המזון לקבל עוד ועוד דיבידנדים שמנים מבעלי המניות שלהם, שעה שמדינת ישראל הגדולה שרועה על הקרקע בתנוחת דרוס-אותי וממלמלת בבעתה "אהוי, רק שלא יברחו מפה".
אבל כשזה מגיע לזכויות העובדים במגזר הציבורי? אוווו, כאן מחליפה האחרונה תנוחה למצב "רגליים אחוריות" ומנהלת קרב מאסף על כל שקל, על כל בדל זכות. פקידי האוצר מנערים את הבלייזרים מאבק סוליותיהם של דנקנר, פישמן, עופר, ורטהיים ואריסון, מסתערים בעפרונות מושחזים על תלושי העובדים ולא מותירים ממאבקם לשכר הוגן אבן על אבן.

אין לקחת מהאוצר את הישגיו נוכח המשבר הכלכלי העולמי. הם אינם מובנים מאליהם. אבל כאשר במקביל הופכת ישראל להיות המדינה המפוערת ביותר בעולם המערבי - משהו בהישגים הללו מרגיש רע מאד. קפיטליזם נכון מבוסס על איזונים ובלמים, כאשר ההגה והדוושות נתונים בידי הממשלה. זו, כפי שהדברים נראים כרגע, לא עוברת טסט.

4. פרסומות בערוץ 2 הן משהו שהתגעגעתי אליו בערך כמו לתרגיל אינפוזיית לילה עם כפפות אב"כ בקורס חובשים, אבל לעתים פשוט אין לאן לברוח מפניהן. כך זכיתי ללמוד השבוע על "בֶּלָה לוּגָאנוֹ", הרובע האיטלקי ביהוד מונוסון. בפרסומת אף מציעה דיירת ברת-מזל לבעלה לצאת לשתות איתה משהו בבָּלְקוֹנֶה. לא פחות.
אם כן, דיירים יקרים, כשירות חינמי לציבור - קבלו עוד כמה חוויות איטלקיות בניחוח רנסאנס הצפויות לכם בשבתכם על הבלקונה שלכם בבלה-לוגאנו, אשר ביהוד המעטירה.

בצהריים תוכלו להתבשם מארומת הקַבָּאבּוֹ והשִׁיפּוּדוֹ דֶה לַה פָּרְגִיוֹטִי, אשר יתבשלו מעדנות בליווי עשן סמיך בסגנון הוותיקאן על מַנְגָאלִיסִימוֹ איטלקי מסורתי שיציב שכנכם מוֹשִׁיקוֹ דָאדוֹנֶה בדיוק מתחת לבלקונה שלכם.

בשעת בין ערביים, ממש עם השקיעה הסיציליאנית, תוכלו להאזין בנינוחות לאופרה הקלאסית "שַׁפָּכְתְּ לִי אֵת הַפֶּסְטוֹ, יַא גּוֹנְדוֹלָה" מאת האלט-טנור הנודע גָ'אקוֹבֶה פֶּרֶצוֹ, אשר תנוגן לאוזניכם בעוצמה השמורה לאולם הקונצרטים סֶזָארוֹ פּוֹלִינִי שבפאדובה.

ובשתים עשרה וחצי בלילה תוכלו להתענג על שיחה בסגנון פרלמנט רומאי על ברזלים בעיצוב מילאנזי בין חברי קבוצת האבסורד הוונציאני בניצוחו של ג'וּזֶפֶּה אַלְפֶּרוֹנֶה.

Divertiti!

דברים שרואים מכאן - 1

1. הימין הקיצוני ממשיך לאבד את הצפון, והמדינה, מצדה, ממשיכה להתמכר בשמחה לממטרי הרוק שפעיליו מעתירים עליה, משל היו גשמי ברכה בעצם הקיץ. השבוע, למקרה שפספסתם, השתעשעו מטורללי הגבעות בטלטול רכבו של מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניצן אלון, ככה בשביל הכיף. האוגדונר, שיודע דבר או שניים על מה שהחבר'ה האלה מרשים לעצמם, נמלט מהמקום ברגל. בזמן שצעד, אני משער, ודאי הרהר תא"ל אלון היכן בדיוק נמצא ראש הממשלה שלו נוכח הסיטואציה הזו ומה הוא מתכוון לעשות בענין החווייה המעצבת שעבר הרגע (בדומה לקצינים רבים לפניו, אגב). אבל נתניהו, אתם יודעים, לא אוהב להרגיז ציבורים שעושים לו נעימים בגב וקוראים לו "מלך ישראל" ושרים לו "לבנימין אמר". ככלות הכל, חוגי מרכז הרב והחבר'ה הטובים מקבר יוסף אולי לא אוכלים בהכרח בדיוק מאותו מסטינג, אבל הם ודאי סועדים באותו חדר אוכל. תוקפיו של ניצן אלון, אם תשאלו אותי, יכולים להמשיך לישון בשקט.

מעצרי הצעצוע של הרב ליאור והרב יעקב יוסף בשבוע שעבר, לעומת זאת, נראו לרגע כמו סוג של התעשתות. סיבת המעצר, ככלות הכל, היתה ברורה למדי. הלוא כל בר דעת יכול היה להבין שאין כאן קייס פלילי אמיתי ומוצק, ודאי וודאי כאשר מחבר רב-העֶכֶר עצמו מסתובב לו חופשי ומאושר. מה שקרה כאן, לכן, היה ככל הנראה ניסיון של המדינה לגרום לרבנים ליאור ויוסף להזיע קצת, לחשוב קצת יותר לפני שישחררו לאויר העולם את הפנינים הבאות. הכוונה היתה טובה, אבל בפועל זה הרגיש מעט מדי ומאוחר מדי. המעצרים הללו נראו לרגע כמו החלשלוש שמרהיב עוז לתת קטנה לבריון הכיתתי ואז נמלט על נפשו מרוב פחד.

למוסדות המדינה יש דרכים שקטות ואפקטיביות הרבה יותר לרסן את המיעוטים פורעי החוק בקרבה מאשר מעצרי סרק שרק משדרגים את המככבים בהם לכדי פי עשרה מכוחם האמיתי. כבר עמדנו כאן בעבר על אחד מהם. בנוסף, אפשר למשל להוציא את הישיבה של הרב ליאור אל מחוץ לישיבות ההסדר, וכך להפוך אותה ללא רלוונטית אף יותר מפי שהיא היום (משימה לא פשוטה כשלעצמה, יש להודות). צאו וראו את גזעני עמנואל הגיבורים שמחזרים כעת על הפתחים ונלחמים על חיי בית-הספר-ללבנים-בלבד שלהם, הקורס בהיעדר תמיכה ממלכתית, ואפילו אזיקי פלסטיק וסרטים אדומים לא נותרו להם כדי להתנאות בהם. כך צריך לעבוד. שקט. נחרץ. ממלכתי. החלטי. או בקיצור, כל מה שראש הממשלה שלכם כבר לא יהיה בגלגול הזה.

2. בישראל, וצריך אולי לתפוס פרספקטיבה מעט מרוחקת לכמה זמן כדי להבין את זה באמת, קיים שילוב הרסני בין תקשורת היסטרית ומלבה לבין הנהגה לחיצה וחלשה. בחו"ל אפשר לכל הפחות להבחין בין הצהוב-סנסציה לבין הקולות המקצועיים הן בתקשורת הכתובה והן באלקטרונית. אבל כאן אף אמצעי תקשורת לא ייתן לעצמו לצאת פחות הזוי ממתחרהו.

לכאורה זה נראה שולי, סוג של אנקדוטה משעשעת לכל היותר. בפועל, ההשפעה של ההתנהלות התקשורתית כאן על מקבלי ההחלטות ועל פני המדינה היא עצומה. כל קוקו מזדמן נהיה כאן גורם מעצב. כל התארגנות של עשרה מרוּפפי ברגים מקבלת כאן סיקור ראשי משל היתה הפגנת אלפים. הכל פה כל כך תזזיתי, כל כך מנופח, כל כך מבעבע. ואם חלילה יורד לרגע גובה הלהבות מתחת לצ'ולנט המפעפע שהוא תבנית נוף חיינו כאן, תסמכו על מאות כלבלבי התקשורת הכתובה והמשודרת שידאגו להחזיר אותן מהר ככל הניתן לגובהן המקורי או, מוטב, אף למעלה מכך.

הנהגה אחראית היתה מתייחסת לחרחור המלחמה התמידי הזה בביטול הראוי לו, עד שהיה נגוז מאליו, או לפחות חוזר לממדיו הטבעיים. אבל בישראל 2011 הנהגה כזו היא לא יותר ממשאלת לב רחוקה.

בוא הביתה, איש ציפור (חלק שלישי ואחרון)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק שלישי (ואחרון).

יודעים למה היהודים אף פעם לא הצביעו בוש? כי בפעם האחרונה ששיח אמר ליהודים מה לעשות זה נגמר בלהתבחבש ארבעים שנה במדבר (הרב יוסי, שליח חב"ד בנוקסוויל, טנסי, ליל הסדר תשע"א).

כומר רב ושייח נקלעו חורף אחד לאיזה ג'ונגל בדרום אמריקה. מפה לשם תפסה אותם חבורה של מורדים שהחליטה להוציא את שלושתם להורג. בנוהל הרגיל, קיבל כל נידון אומלל הזדמנות לבקש משאלה אחרונה לפני גזר הדין.
הכומר מבקש בקבוק יין, ומקבל.
השייח מבקש כמה סיגריות טובות, ומקבל.
הרב מבקש תותים.
תותים?!, אומרים לו, אבל עכשיו חורף. אין תותים.
טוב, אמר הרב, אז אני אחכה. (הרב יוסי, שם, שם).

אנשים יקרים, תעשו טובה. הוציאו את הארנק שלכם ושלפו שניים שלושה דולרים. הוצאתם? יופי. עכשיו שימו אותם בצד, שיהיה לכם לקפה או משהו, ואז קחו את כל שאר הכסף שנמצא שם ושימו אותו בדלי שלנו (הסקסופוניסט מלהקת כלי הנשיפה בג'קסון סקוור, ניו אורלינס).

"מה אני אגיד לך, מאן... הטיאנה הזאת דפקה אותי עד העצם, מאן" (מבקר אפרו-אמריקאי שעמד מאחוריי בתור בדיסניוורלד מבכה מרה באוזניי את בריאתה של חלוצת הנסיכות השחורות בסרטי דיסני, הנסיכה טיאנה מ"הנסיכה והצפרדע", שלראשונה בהיסטוריה פתחה גם בפני בתו וחברותיה את האופציה הקסומה "בואי להיראות כמו נסיכה מהאגדות בעזרת צוות האיפור והטיפוח ה-מ-א-מ-ם שלנו תמורת 400 דולר בלבד!").

סליחהההההה????? תסלח לי מאד, אדוני, אבל פה זה קנדה, אם במקרה לא אכפת לך (הזבנית הפגועה-עד-עמקי-נשמתה בסֶבֶן אִילֶבֶן, ניאגרה פולז, קנדה, לאחר שכותב שורות אלה בא להתלונן על כך שהכספומט המקומי התחכם להוציא לו דולרים קנדיים במקום אמריקאיים).

רבי וכומר יושבים לפני כנסיית ענק במקסיקו-סיטי ואוספים נדבות. כשיוצאים אלפי המאמינים מהכנסיה חולפים כולם על פני הרבי ומזעיפים פנים, ואז מוציאים את הארנק ומעניקים במופגן נדבה נאה לכומר שלידו. תשמע, אמר בסוף איש נחמד אחד לרבי, זו ארץ נוצרית פה, ולידך יושב כומר. אין לך הרי צ'אנס לקבל פה אפילו סנט אחד. למה שלא תנסה את מזלך במקום עם קצת יותר סיכוי? ראית מה זה, מוישה? אומר הרב לכומר, הערל היימחשמויניק הזה מנסה ללמד אותנו איך לעשות עסקים (יהודי שישב לידנו, מסעדת בשרים במנהטן).

רב, חזן ונשיא של בית כנסת גדול בניו יורק נחטפים בידי ארגון פשע, שדורש מהקהילה שלושה מיליון דולר עבור שחרורם. הקהילה מכנסת את הבּוֹרְד, מקדישה לזה קצת מחשבה ואז מחליטה שסורי, זה יותר מדי כסף. טוב, אומרים החוטפים לשלושת האומללים, נצטרך להוציא אתכם להורג. אבל בנוהל, כל אחד מכם זכאי למשאלה אחרונה.
אתם יודעים, אמר החזן, כל חיי רציתי לעשות איזה קטע חזנות מקורי שהלחנתי לסוף של "השכיבנו", ממש לפני הקדיש, אבל אף פעם לא נתנו לי. תמיד אמרו שאין זמן ושהאנשים כבר רעבים ורוצים ללכת הביתה לסעודת השבת. אם לא אכפת לכם, אני ארצה לבצע אותו לפני מותי.
אתם יודעים, אמר הרב, כל חיי רציתי לדרוש איזו דרשה נפלאה שחיברתי בעצמי. נכון, היא קצת ארוכה, ובגלל זה אף פעם לא נתנו לי לומר אותה בבית הכנסת. גם הרעיון שבבסיסה הוא קצת מורכב, ולא ממש התאים למתפללים אצלנו. אבל עכשיו, לפני שאני מוצא להורג, אשמח אם תתנו לי לדרוש אותה.
ואתה? שאל מנהיג הכנופיה את הנשיא, מה אתה מבקש? הו, ענה הנשיא, זה מאד פשוט. אני מבקש שתהרגו אותי ראשון... (היהודי, שם, שם).

ילדים, ראיתם את מה שעשיתי כאן? שלא תעזו לעשות את זה בבית. מה שכן, אתם בהחלט יכולים לנסות לעשות את זה בבית הספר (ג'ו יורק האש, מאלורי סקוור, קי ווסט).

שמעתי שהכנסיה החליטה להפוך את יוחנן פאולוס לקדוש. הם אומרים שיש להם הוכחות שהוא חולל ניסים. עכשיו תבינו, חברים, זה לא שיש לי כוונה לזלזל או משהו, כן? אבל ניסים? ניסים??? הבנאדם מת מדלקת בדרכי השתן, מאן! היו לו פחות כוחות פלא מלמיץ חמוציות!" (גרג ג'יראלדו הגדול ז"ל, יורק, פנסילבניה).

עיראק? למה בכלל פלשנו לעיראק? סיפרו לנו על נשק להשמדה המונית ובסוף כל מה שהצליחו למצוא שם היה שני חמורים רתומים לעגלה של זיקוקים תוצרת בית. אבל בינתיים איראן מפתחת נשק גרעיני על אמת. את זה כולם יודעים, לא? אז למה לא פלשנו לאיראן קודם? אז בוא אני אגיד לכם למה עוד לא פלשנו לאיראן. כי אנחנו הולכים לפי סדר האל"ף-בי"ת וג'ורג' בוש לא יודע לאיית (ג'יראלדו, שם, שם).

יהודי עבדקן בתור אצל הספר בפייקסוויל: תגיד, אתה מירושלים?
אני: אפשר לומר, כן. במקור אני משם.
יהודי: אז רגע, אתה מכיר את רפי?
אני (מחליט לזרום): בטח. איזו שאלה. מי בירושלים לא מכיר את רפי?
יהודי: הו, מצוין. אז תמסור לו בבקשה שקלרה אמרה לי אתמול בערב שהיא לא תגיע בסוף לחתונה.

אני רואה שיש כאן הרבה חבר'ה מקנדה. אהלן חברים, מה שלומכם? קחו צעד קדימה, שנראה אתכם. קחו אפילו כוסית על חשבון הבית. האמת? קחו מה שאתם רוצים. רק בדרך חזרה קחו אתכם כבר את סלין פריקינג דיוֹן, למען השם! (ניק, סולן להקת הבלוז מ"היכל התהילה של הג'אז", בֶּרְבֶּן סטריט, ניו אורלינס).

עזוב, אחי. יש לי עכשיו כיוון חדש להשיג חומר לא רע במאה שערים (לא-חשוב-שמות, ירושלים, לפני שבוע. זהו, אפשר לומר סופית שחזרנו).

בוא הביתה, איש ציפור (חלק שני)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק שני.

ההומלסים. בכל מקום. שוכבים בצדי המדרכות כמו גוזלים שלא הצליחו לעוף. עומדים בצדי הרמזורים עם שלטים מקרטון שאיש לא באמת טורח לקרוא. נלחמים את מלחמת ההישרדות שלהם יום יום, בתוך אומה שמקדשת למעלה ראש את ההצלחה החומרית ובחלקה הגדול בזה מעומק לבה לחסרי המזל האומללים הללו, שנותרו, נדהמים ונטושים, הרחק מאחור.

הצעיר הענק, גלוח הראש ועתיר הפירסינגים שעצר ביַארְד סֵייל שערכנו על הדשא בקדמת הבית, בחן ארוכות שני סכיני סטייקים אימתניות, תוך כדי הפגנת מיני תנועות השחזה, נעיצה ושיסוף שלא הותירו מקום רב לדימיון, ואז - בדיוק שכבר התחלתי לדמיין לעצמי כיצד אני הולך לככב בהרצאות של קב"ט הסוכנות על השליח מבולטימור ששבר כל שיא אפשרי של שלומיאליות ואשכרה מכר לרוצח הניאו-נאצי שלו את כלי הרצח בטרם שוסף כאגג ברחובה של עיר (קריאות תדהמה בקהל) - פתח את פיו ואמר: "אז תגידי, כמה עולות הסכינימים?".

אריק ומליסה, זוג הנוודים הצעירים שפגשתי על הבר בהומסטד, דרום פלורידה. היא מפורטלנד, אורגון. הוא ממילווקי. יחד הם חורשים את ארצות הברית. אין להם גרוש על העכוז, פשוטו כמשמעו, והם מתקיימים מאויר ואהבה. נוסעים בטרמפים, ישנים בשקי שינה על גגות של חנויות כל-בו, ניזונים מירקות ומוצרי מזון אחרים שבעלי חנויות מוציאים החוצה בסוף היום. לפני כמה ימים מישהו גנב להם את השק"שים והאוהל - פחות או יותר רכושם היחיד - כשהלכו בוקר אחד לחפש ברז מים, אבל הם לא מתלוננים. הם בדרך לאיזה פסטיבל ריינבו ושם כבר יעזרו להם להתארגן על חדשים. ולא, לא תודה. הם לא רוצים לקחת ממני אפילו דולר. רק לתת לי חיבוק, אם אפשר. אפשר. בטח שאפשר.

בוב, החוקר האדיב מהרשות לאינווסטיגיישן של המשהו שדפק על דלתי ותיחקר אותי במשך שעה תמימה על שכן שלי, יהודי צעיר שבקושי הכרתי ושגר בדירה מתחתינו אולי חצי שנה (עד שהקפיצות של הילדים - בדגש על ההתמכרות של נעמה ל"צַ'ייְנִיז גָ'אמְפּ רוֹפּ", הגרסה המקומית לגומי קפיצה - גרמו לו לנוס משם על נפשו). האם חשתי בפעילות חריגה? האם השתמש ביותר מרכב אחד? האם ידוע לי על פעולות פיננסיות שביצע מעבר לים? האם ראיתי אותו מתרועע עם אנשים חשודים שאינם מכאן? מה ידוע לי על סדר היום שלו? האם עסק במסחר של מידע וחלקי חומרה מהבית? האם החזיק בדרכון זר אחד או יותר? ואז, בסוף התשאול, כשביקשתי וקיבלתי רשות לשאול האם אמנם היינו שכנים של ארכי-פושע בינלאומי שהתחפש ליהודי - די חנון, האמת - מפייקסוויל, והאם הוא עדין בגדר נמלט או שהוא כבר בחזקת ישן-עם-הדגים באיזו ביצה בלואיזיאנה, ענה האינווסטיגיישן בשיא הטבעיות "הו, לא. מה פתאום. הוא פשוט הגיש מועמדות כעורך-דין לאיזו משרה ממשלתית בוושינגטון".

הפסקת הצהריים הקסומה ההיא באחת מכיתות בית הספר, היכן שכמה תלמידים ותלמידות החליטו, כמעט ספונטנית, לארגן חוג ריקודי עם בהדרכת אחת האמהות, ישראלית לשעבר. ציוד הגברה שאורגן במהירות מנגן קלאסיקות ריקוד, מ"יש לנו תיש" ועד "הכל פתוח", והילדים המתוקים מדבש הללו, במין טבעיות בטוחה בעצמה שמעולם לא ראיתי אצל תלמידי תיכון, מחייכים מאוזן לאוזן ונותנים יד ביד ורוקדים במעין מגושמות עדינה, ועל פניהם נהרה.

לעמוד באישון ליל על מרפסת ביתי, לשמוע את מוסיקת הג'אז המתנגנת בשקט לאורך כל הלילה בתחנת הדלק הסמוכה. מדי פעם קורע הד של צופר רם את הדממה. רכבת משא חולפת? אוניה שהגיעה הביתה? להביט כמהופנט בשלג היורד ללא הפוגה ונערם לכדי שמיכה עבה ולבנה המכסה את הכל, ולדעת שמחר לא הולכים לעבודה ונשארים בבית.

לעבור את הבדיקה הבטחונית האחרונה ולהגיע אל שער העליה של טיסת הלילה לתל אביב. לראות את הבּוֹרְדִינְג גֵייט היחיד בשדה התעופה הענק של פילדלפיה שבו כולם יושבים במעגלים על הרצפה (!) בלי אוזניות של פלאפון או אייפוד באוזניים (!!) ואשכרה מדברים זה עם זה (!!!) ואפילו צוחקים בקול רם (!!!!) ולדעת שגיאוגרפית זו אולי עוד אמריקה, אבל זהו. הגענו הביתה.

בוא הביתה, איש ציפור (חלק ראשון)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק ראשון.

הכומר ג'ייקוב שטייל אתנו בפארק הלאומי קרייטר לייק, אורגון, וסיפר לי על הקשיים הגלומים בתפקידו כראש כנסיה צעיר; כמה מסובך לגייס כספים לטובת בניית בנין חדש לכנסיה. וכמה קשה לשמור על הקהילה שלך, שלא תתפזר לך לכל עבר. וכמה מתיש זה להיות רועה רוחני, אפילו עבור קבוצת אנשים קטנה יחסית. נשמע די מוכּר, חשבתי לעצמי, לא?

קרלוס, המהגר המקסיקני ששכרתי ליד ההום-דיפו בפייקסוויל כדי שיעזור לי, יהודי מפונדרק ומתוח-שריר שכמותי, לסחוב ארגזי ספרים מהבית לרכב, לקראת השטתם ארצה, שסיפר לי על המרדף המתמיד שלו אחר הפרנסה, מרדף שהתחיל במקסיקו ונמשך בטקסס ובעצם מעולם לא נפסק. עכשיו הוא במרילנד ואחר כך נראה. בכל זאת, בבית יש לו שבע בנות ועוד מספר לא ידוע של נכדים להאכיל. כמובן, יכולתי לבחור בפשע, אמר בגילוי לב. רוב החברים שלי עשו זאת. בחרתי שלא.

שוטר הגבול האמריקאי במעבר ניאגרה פולז, גבול ארה"ב - קנדה, שהתעקש, חרף הפצרותינו, להעיר את כל הילדים הישנים בשלווה במושבים האחוריים של הוואן, רק כדי שיוכל לראות אם צבע העיניים שלהם מתאים לזה שבדרכון.

המוזיקאים של ניו אורלינס, אלה שדי במבט כדי לדעת שהם לא רק מתפרנסים (לרוב בדוחק רב) מנגינתם אלא חיים אותה ומתקיימים בשבילה. נגני ג'אז ובלוז נפלאים, מהטובים שראיתי בימי חלדי, שמנגנים שנים על גבי שנים בבארים הקטנים והאפלוליים הפרושים לעשרותיהם בעיר המרהיבה הזו. וכבר אינך יכול לדעת בני כמה הם או מהיכן הגיעו הנה או מה עשו קודם לכן. ומיתרי הגיטרה או קלידי הפסנתר או מקשי הסקסופון דבוקים לאצבעותיהם המלהטטות כאילו צמחו מתוכן.

סטיוארט, הליצן לבן השיער שעובד בלעמוד ברחבת הכניסה של מוזיאון הילדים באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ולקבל בכובע גדול ואף אדום וחיוך רחב את הבאים בשעריו. כך כל יום. כל היום. כמה שנים אתה כבר עושה את זה? שאלתי אותו ברגע של הפוגה. הו, הוא ענה בטבעיות, כבר שלושים שנה, ואין לי שום כוונה להפסיק.

ביל וולייזן, הכומר החייכן שמיקם את הבסטה שלו בין כל הפעלולנים, יורקי האש ובולעי החרבות של מאלורי סקוור, קי ווסט, וניסה להילחם על הקהל שלו באמצעות לוח מחיק, שלושה טושים צבעוניים, ספר תנ"ך אחד והרבה אמונה. מאוחר יותר הוא סיפר לי כיצד ביקר בישראל לפני כמה שנים, נכנס לכינרת מעט דרומית לטבריה, צלח אותה לרוחבה בגיל חמישים ושש ויצא מעברה השני צעיר בעשרים שנה (אנחנו בקשר עד היום, אגב).

הזקן מג'קסון סקוור, ניו אורלינס, שהצטרף בשיא הטבעיות לתזמורת כלי הנשיפה הצעירה והנהדרת שניגנה שם בפריטה מלאת נשמה עלי מקל העץ של מטאטא הרחובות שלו, וכל הנשפנים, מהטובּה ועד לחצוצרה, ניגנו לעומתו ועשו לו כבוד.

היהודי היקר שלקח את המיניוואן שלי לבדיקה לפני קניה, ואז, כשחזר וישבנו ברכב להתמקח על התיקונים הנדרשים ועל המחיר, החל במפתיע לספר לי על חייו. על החלטתו להתחתן עם חולת פוליו שרגלה משותקת, ועל מחלתה הקשה של בתו, שלרגעים רבים כבר היה בטוח שיאבד אותה, ועל השלמתו עם העובדה שלעולם לא יהיה לו מספיק כסף כדי כלכלת ביתו. ומפה לשם התגלגלה השיחה על הדברים החשובים באמת; על בריאות ועל שמחה ועל רגעי האושר הקטנים עם הילדים או הנכדים, ועל ההתמודדויות הבלתי פוסקות שמזמנים לנו חיינו. ועיניי זלגו כמו מאליהן. וכך גם עיניו. ולפתע מצאנו את עצמנו, שני זרים גמורים עד לפני שניה, מחבקים זה את זה. ובתוכי ידעתי שכבר יצתה בת קול שאמכור לו את הרכב, ולא משנה מה. וכך אכן היה, כולל בחירה של שש יצירות אמנות פרי מכחולו כחלק אינטגרלי מאד מהתשלום.

גארי, הסיני-אמריקאי ששמע אותנו מדברים עברית סמוך לאחד הגייזרים המרהיבים בפארק הלאומי ילוסטון, זיהה מיד את השפה העתיקה שעל רכישתה הוא עמל כבר שנים בעזרת תוכנת מחשב כלשהי ("האמת שאני כבר נטרפת מהתוכנה הזאת לגמרי" שחה לי סטייסי, אשתו, ברגע חינני של כנות ששבר מעט את אוירת הקדושה וההתפעמות) וכמעט חיבק אותנו על המקום מעוצם ההתרגשות. "תסתכל עליהם טוב, בר מזל שכמותך", אמר לדייויד, בנו הקטן, "הם יהודים פרום דה לנד אוף איזראל, שמדברים עברית ממש כמו בתנ"ך!".

פולמוס ה"יזכור": תרומתי הצנועה

הסיפור של שינוי נוסח תפילת "יזכור" הוא לפני הכל בעיניי סיפור של אתיקה. אתיקה בסיסית מאד. ישב ברל כצנלסון וכתב תפילה חילונית מלאת יופי על הרוגי תל חי. בדם לבו כתבה, והיא קניינו הרוחני. אז למה בדיוק נראה למאן דהוא שניתן לשנות אותה כהנה וכהנה במחי קולמוס? (אמת, זו לא הפעם היחידה שה"יזכור" של כצנלסון עובר התעללות, אבל לפעם האחרת היתה אחראית קבוצה של פילים מגושמים במיוחד בחנות החרסינה הלאומית, שבנוסף גם הפגינה כישורים ספרותיים עלגים ומסורבלים כל כך עד שכל הענין הפך ממילא לפארסה, כפי שראוי ונכון היה שיקרה).

אגב, כמי שעלייתו בסולם הדרגות תקועה מזה כעשור על סמל-ראשון (רמז דקיק כבול עץ שלוח מכאן לשליש הגדודי שלי) איני מתיימר לדעת יותר מדי על המתרחש מאחורי הקלעים המטכ"ליים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהחלטתו של הרמטכ"ל לעגן בפקודות מטכ"ל דווקא את הנוסח המשוכתב לא נגרמה מהתחזקות אישית של ר' בניומין גנץ. ואם הניחוש שלי בדבר הכוחות הפועלים מאחורי השינוי הוא נכון, הרי ככל הנראה גם ייהגה שם העליון בטקסי האזכרה בק' ולא בה'. מה שודאי יעלה את קצב ההתהפכות של כצנלסון האומלל בקברו בכמה סל"דים טובים.

אבל הרבה מעבר לזה, הסיפור של תפילת ה"יזכור" הוא בגדול סיפור על התחשבות. התחשבות פשוטה, שהיא תנאי יסוד לקיומנו כאן כחברה רב-אנפית. הלוא כבר בראשית דרכה של המדינה ניטש ויכוח בין הדתיים לחילונים (שנקראו אז "חופשים") בשאלת אזכור ריבון כל עלמין במגילת העצמאות. נשאו אלו גם אלו נאומים חוצבים, אלה בכה ואלה בכה, וסופם של דברים שבאו לידי פשרה נאה וכתבו "מתוך האמונה בצור ישראל", נוסח המותיר לכל צד מקום להתגדר בו ולצאת (פחות או יותר) מרוצה.

גם בטקסים הצבאיים נשמר לאלוהים מקום של כבוד מאז ומתמיד. שמו ושכינתו נזכרים הן ב"אל מלא רחמים" והן בקדיש, שתיהן תפילות דתיות היפות גם לאזניים חילוניות, הן מכוח המסורת הטעונה בהן והן מסיבות אחרות (הפירוש הנפלא של ש"י עגנון לתפילת הקדיש, למשל). מדוע, אם כן, החליט מי שהחליט לנגוע בתפילה החילונית היחידה בטקס? מאין בא הצורך בהורדת הידיים הזו? והיכן המחשבה על הפגיעה במשפחות השכולות החילוניות, שבפעם האחרונה שבדקתי מהוות חלק לא מבוטל, אם לא חלק הארי, במשפחת השכול? (והפגיעה, אם במקרה תהיתם, שרירה וקיימת ומכאיבה, ואת זה אני יודע במקרה באופן אישי מאד, וביחס ליותר ממשפחה אחת).

אותם כוחות אלמוניים שדחפו את הרמטכ"ל לקבע את שינוי הנוסח בפקודות הצה"ליות ודאי חיככו ידיהם בשמחת מנצחים כשבחר האחרון לאמץ את בקשתם. אבוי לנו מנצחונות כאלה.

ההספד על שניאור חשין

שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים. אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל. לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות. למשש את שיערך הארוך, ויקינג אהוב. לחבק אותך חזק חזק. לנשק את עיניך. אניח את ראשך על חזי, אניח את ראשי על חזך, ונשב דוממים, דוממים.

שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך, בן. נסה אותי וידעת. הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות - עוף, גוז, היעלם. הנה הוא, שניאור, עומד בדלת, חי ומחייך וקורא לי לבוא אליו. אולי כדי לבקר את התינוקות, אולי כדי לבלות, אבא וילד, חצי שעה, ואין אדם איתם. אולי.

שניאור אהובי, אני מחכה לך. אחכה לך כל חיי.

את המילים הללו קרא השופט בדימוס מישאל חשין מעל קבר בנו שניאור, שנדרס כשרכב על אופניו והושאר למות בצד הכביש לפני שנה.

לדורס של חשין, שכאמור גם הפקיר אותו לשכב על האספלט, קוראים טל מור. לפי כתב האישום הוא שתה ועישן סמים בלי חשבון לפני שעלה לרכב, ואם זה לא מספיק - הוא גם אחז ברישיון נהיגה ובפוליסת ביטוח פגי תוקף. עכשיו אני קורא בחדשות שהלטאה-בגלימה-שחורה ששכר פצחה בקו הגנה חדש: אולי בכלל לא היה זה מור שפגע ברוכב. אכן, אולי חשין נפגע בכלל מספינת חייזרים שעברה בסביבה. אולי הרכב של מור חטף מכה בכנף כתוצאה ממפגש בלתי אמצעי עם אשת לוט, שקפצה לרגע למרכז.

אני מקווה בכל לבי שמור יישב שנים רבות בכלא. אני מקווה בכל לבי שגזר הדין בעניינו יהיה לקו פרשת המים, אשר ממנו ואילך יטפלו השופטים בנהגים-רוצחים באגרוף של ברזל. ולא, לא בגלל ששניאור חשין הוא "הבן של חשין", אלא בגלל שהשופט בדימוס, שמאז ומתמיד היה רב-מג של מילים, מפליא לשקף את הכאב הנורא, השורף, היורד כמאכלת על המשפחות השכולות שכל השיכורים והמסוממים הותירו לדמם לאט לאט בשולי מסלול ההרס שיצרו. אני סבור כי כל שופט ושופטת היושבים בערכאות הללו צריכים לקרוא את ההספד של מישאל חשין, ואז, אחרי שליבם יישבר לרסיסים, להפנים כי אין כל הבדל בין עוצמות כאבו לעוצמות הכאב של כל אדם אחר במצבו, למעט אולי יכולתו הנדירה להכניס את אפס קצה תהומות צערו אל סורגיהן של מילים ובכך להקרינו כלפי חוץ, אלינו.

השבוע, עם תום שנת האבל, שב חשין ונשא הספד על קבר בנו. מוטב היה לו היושבים בדין היו קוראים גם אותו. מוטב כי כך יעשה גם כל מי שמשלה את עצמו כי הזמן החולף מרפא את פצעי הנפש.

אני מתגעגע אליך שניאור, ילד שלי, מתגעגע אליך כל-כך. עד כלות. כך כל יום, שניאור אהובי, אתה עמי כל יום וכל היום ולעיתים מזומנות אני בוכה ובוכה. כך גם בעת שאני כותב דברים אלה. כי מה עוד אוכל לעשות ולא עשיתי? אמור לי ילד שלי, אמור לי! המחשבה שלא אראה אותך עוד, שלא עוד ניפגש, כי לעולם לא ניפגש, שלא עוד אוכל לחבק אותך, ללטף את פניך, לנשק את עיניך, לקרוא לך 'שין-אור', 'שין-אור'. בקשה לי אחת אליך, שניאור שלי. אנא אל תתרחק ממני. הישאר לידי, הישאר בתוכי, אל תיעלם, אל תנטוש אותי. אקרא לך כדרכי: 'שין-אור', ותשיב לי כדרכך: 'כן אבא, כן אבא'...

***

שניאור חשין, בן ארבעים ושלוש, נשוי ואב לשלושה, נהרג ביום שישי, ו' תמוז תש"ע. יהי זכרו ברוך.

תמצית של ישראליוּת

מה אתם יודעים. התחלתי לראות 'כוכב נולד'.

זה מוזר במיוחד, כי לא רק שלא צפיתי בתכנית הזו מעודי - אלא אף לא חשכתי ממנה את שבט לשוני בכל הזדמנות שניתנה לי. הלוא מה היא 'כוכב נולד', לכאורה, אם לא סוג של מעצמת קריוקי סגלגלה? כמה אנשים שפויים שאתם מכירים יילכו למועדון קריוקי שלוש פעמים בשבוע? הרי כבר עדיף לקחת דרך קיצור, לתקוע מזלג ברקה הימנית ולהתחיל לסובב נגד כיוון הקורטקס. ובכלל, כמה קאברים אתם כבר מכירים שלא עושים בשיר המקורי מעשה סדום, ומי בכלל מדבר על להשתוות אליו או לעלות עליו באיכותם? עכשיו תוסיפו לכל אלה את כל הרעות החולות הרגילות של הריאליטי טי.וי וקיבלתם תבשיל תפל ועבש כמו צ'ולנט ביום שלישי.

אז מה בכל זאת קרה? קשה להצביע על דבר אחד. אולי זהו הריחוק מהארץ והכמיהה המתמשכת לתרבות ישראלית. אולי על רקע זבל-שלא-ברא-השטן כמו 'האח הגדול' אפילו כוכב נולד מצליחה לזהור באור נגוהות. אין גם ספק שהליהוק של יאיר ניצני - אחד השחקנים המגניבים על מגרש התרבות הישראלי - לצוות השופטים הוא הברקה אמיתית של ההפקה וסיבה לא רעה כשלעצמה להצטרף לחגיגה.

אבל רחוק מעל כל אלה נמצאת הסיבה האמיתית, ולסיבה האמיתית קוראים חגית יאסו. בחורה צעירה משדרות, יפה כמו מלכת שבא, חפה ממניירות כוכבניות מאוסות וכמובן (שהרי לשם מה התכנסנו כאן הערב?) אוחזת בקול מלאכי, זך וצלול כלבנת הספיר. אלוהים ובתי הבכורה עדים ששמתי על יאסו עין מהאודישן הראשון, ולאורך כל התכניות עד כה לא נכזבה תוחלתי לרגע. אבל ברשימה הזו רציתי להתמקד בשיר אחד ומיוחד שביצעה, שנגע עמוק מכולם.

לפני כן, משפט במאמר מוסגר: קשה לכתוב על התרגשות גדולה הנגרמת מיצירת אמנות כלשהי. קשה, שכן ההתרשמות וההתלהבות תמיד תהיינה סובייקטיביות, ותמיד יהיה מי שלא יבין על מה המהומה במקרה הטוב, או ישלח חיצי לעג ישר למרכז הרגשות החשופים במקרה הפחות טוב. ועדיין, אני חש צורך לחלוק את ההתרגשות שחוויתי גם אתכם, בעיקר בשל הגילוי שעומד מאחוריה.

במין חוצפה חיננית ובטוחה בעצמה החליטה יאסו, שמוצאה אתיופי, לשיר שיר שלם במרוקאית. זהו שיר שכתב היוצר השדרותי שמעון בוסקילה לאחר פטירת אמו, ללחן של עידן רייכל. שם השיר, "מיום שהלכתְּ", רומז אמנם על תוכנו גם למי שלא דובר מרוקאית, וכך גם ה"יא מאמא" הנשנית בשורותיו, אך מעבר לאלה - זר לא יבין. בניגוד לכל הגיון, יאסו לא נרתעה מלשיר שיר כזה בתחרות כל-ישראלית מיינסטרימית כל כך, והיא גם ידעה מדוע. האופן בו הגישה את השיר למאזיניה היה כל כך אמין ומשכנע ונוגע, שלפתע מחסום השפה התפוגג כלא היה, הפך בלתי רלוונטי בעליל. אך חשוב מכך: לרגע אחד, על הבמה המנצנצת של כוכב נולד, התגלתה לעיניי - כמו גם לעיני רבים אחרים, אני משוכנע - תמצית שובת עין ולב של ישראליות. ולא, לא ישראליות במובן הקלאסי, הייתי מעז לומר - האנכרוניסטי, של כור היתוך המצרף את כל הבאים בשעריו לכדי עיסה אחת - מוטב אשכנזית. אלא הישראליות החדשה, הנכונה, שהיא למעשה אוסף מופלא של עדות ותרבויות ושפות ומסורות שאינן מתבטלות זו מפני זו, כי אם להיפך - מתערבות ונמזגות זו בזו לכדי תמהיל ססגוני ומרהיב שאין מושלו.

את חטאיי (?) אני מזכיר היום. לא אחת כתבתי כאן רשומות ספוגות ביקורת על מה שתפסתי כהתנהלויות פסולות או מוטעות של ציבורים או מנהיגים בישראל. לא פעם ספגתי על כך ביקורת מקוראים, שמחו על ההתמקדות בשלילי, בחסר. אבל זו בדיוק הנקודה. כי כעומק הביקורת גודל האהבה. כי כל טעות וכל החמצה כואבות וטורדות פי כמה דווקא משום שיש בהן כדי לעכב, ולו במשהו, את מימוש מלוא הפוטנציאל של הפרויקט המופלא ששמו מדינת ישראל, מקום שרק בו יכולה להתרקם נהרה כזו, של נערה אתיופית השרה בטבעיות גמורה שיר במרוקאית ללחן של יוצא אשכנז, ולב שומעיה, מכל מוצא ומכל עדה, נמס וניתך מעוצם היופי והגעגועים.

וכהינמס עלי נפשי, מה אתם יודעים, כבר עלו בי אי אלו מחשבות פיגולים לשלוח (!) מסרון (!!) עם מספר (!!!) לטובת יאסו בגמר הבא עלינו לטובה. אבל הן נמוגו מהר מאד. קודם כל כי בכל זאת, אתם יודעים, גם לי יש גבולות. אבל בעיקר משום שהיא לא באמת תצטרך את זה.

יאסו, חגית!

טור אורח: עגל הזהב המודרני/ שרית יודקה-אוקון

(בהמשך לדברים שכתבתי כאן בעבר).

התרגשות אחזה בי לקראת יום שישי אחד בחורף האחרון, שעה שהלכתי לציין את אחד התאריכים החשובים ביותר בעת המודרנית ולהשאיר באופן מודע, סמלי ומתוכנן את הארנק בבית. ביום שישי ההוא נטלתי חלק ב"יום ללא קניות", או בשמו הלועזי Buy Nothing Day.

תרבות הצריכה האמריקאית מנסה לשאוב אותנו יום-יום לתוך עולם שכולו קניונים ענקיים ומנצנצים, עם אינספור מוצרים באריזות גדולות וצבעוניות המאיימים להפוך את העולם להר של זבל. כל אותם קופונים "שווים", סיילים "מטורפים", מוצרים זולים (כמעט חינם) שיוצרו על ידי כוח עבודה זול ומנוצל הם כל-כך לטובת הצרכן, עד שבא לי לזעוק "געוואלד!". עובדים על כולנו בעיניים, ובעיקר על מי שבאמת אין לו אוכל במקרר, ואנחנו זורמים עם זה.

שיאה של תרבות הצריכה הוא ה"בלאק פריידיי", יום שישי השחור, אליו מתכוננים ומשתוקקים מרבית העם האמריקאי. לא להאמין כמה הכנות וציפייה סביב היום הזה: סקרים במחשב, השוואות מחירים, שעות מול האינטרנט, כאילו באותו יום הם יוצאים למסע חייהם. במקום לצאת לפנות בוקר לטיול זריחה, זוהי הפעם היחידה בשנה בה משכימים פה אנשים בהנץ החמה, כשפניהם אל הגראנד קניון המדהים – למלא את הבית בכל מה שנפשנו חפצה או צריכה, העיקר בשום אופן לא לפספס כזו הנחה.

הפיתוי הוא גדול, בעיקר כשכולם סביבך מדברים בלי-סוף על קניות, ומנסים לשכנע זה את זה שאי אפשר לפספס כאלו מבצעים. אז גם אם זה לא הדגם הספציפי שרציתי, וגם אם זה מוצר קצת פחות טוב, וגם אם כבר יש לי כזה בדיוק בבית, כולם אומרים שלא כדאי לי לוותר על כאלו מחירים....

מלכודת הזהב הזו מנסה לסנוור ולהרחיק אותנו מהמחשבה על כך שהיום מייצרים הכל חד-פעמי, מהיר וזול, כדי שביום שישי הבא נרוץ לקנות עוד ועוד ועוד. חוצמזה, פה בביג-אמריקה, מסתבר שממש משתלם לי לקנות המון וכמה שיותר - כי קיימת פה תופעה מעניינת: ככל שהקרדיט שלי יהיה יותר גדול, כלומר ככל שהמינוס שלי בבנק יהיה יותר גדול – ככה אקבל מלגות עזרה יותר גדולות. גדול, אה?

אין זה פלא שבמשך השנה מציעים לנו את המוצרים במחיר גבוה בהרבה מן העלות האמיתית שלהם, כי לכל המוכרים ברור שביום שיתלה השלט 50%, או "שניים במחיר אחד", או כשיגיע "יום שישי הגדול" – כולם יבואו בהמוניהם לקנות הכל כולל הכל ב"הנחות הענק". וכדי לא לפספס את ההזדמנות השנתית ולהקדים את השכן, הם גם ידרסו את כל מי שעומד בדרכם, עד כדי כך שב-2008 נהרג עובד "וולמארט" וארבעה נפצעו בהתנפלות ההמונית שאירעה בשעות הראשונות של פתיחת החנות.

חשוב לזכור שהיום הזה בעצם מזיק לשכבות החלשות, בכך שהוא מעודד אותם לקנות המון מוצרים מיותרים בחסות הנחות הענק – להוציא ימבה כסף, לפתוח חסכונות ולהיכנס למינוסים ולו רק כדי להיות שותפים בחווית הרכישה. הפירסום המאסיבי, אשליית המעמדות באמצעות רכישת מותגים והקסם שבצבירת רכוש הם ללא ספק עגל הזהב המודרני, והגיע הזמן לנפץ אותו.

פעם חשבתי שיש לי מודעות אנטי צרכנית גבוהה, בכל זאת בת-קיבוץ עם תקציב חודשי מוגבל ומכולת שבין מדפיה אפשר למצוא בעיקר "גיל" ושוקולד "השחר", אבל למדתי שגם אני נשאבת. בפעם האחרונה שנכנסתי לחנות כל-בו גדולה הייתי צריכה בסך הכל להחזיר מוצר אחד, ושבתי הביתה עם עגלה עמוסת כל-טוב. כמובן שגם בה היו שקיות עם אופציה להתלבטות והחלפה, תכסיס פיננסי מבריק וממכר שמכריח אותי לשוב למעוז הקניות ולמלא עוד עגלה במגוון מוצרים שהם הרבה יותר מכדי הצורך האמיתי שלי.

באחת הפעמים שהגעתי לסופרמרקט השכונתי לקנות חלב וביצים, יצאו שם בדיל חגיגי של עשרה דולר הנחה לכל קנייה מעל חמישים דולר. וכך, בלי לשים לב, מצאתי עצמי מתלהבת וקונה רק כדי ליהנות מהמבצע המדהים. התאגידים ובעלי החנויות גורמים לנו באופן גלוי וסמוי לחשוב ש"הנחות-הענק" עוזרות לנו ובאות לטובתנו, כשלמעשה הן הן עקב האכילס של הצרכן.

לקראת יום שישי הקרוב, יכולתי להשקיט עצמי בתקווה שרבים מחברי ואנכי נהיה צרכנים מחושבים ועדינים ולא נעמיק את החור השחור. בסופו של דבר אני מאמינה כי העולם יהיה מקום טוב יותר אם נפעל למען ערבות חברתית ואחריות סביבתית כלפי מי שהמודעות שלו נמוכה יותר, כמו גם כלפי איתני הטבע ההולכים ונפגעים.

שחיטה לא כשרה

קו ישר ומדאיג עובר בין ההתפרצות של בני המשפחות השכולות על ראש הממשלה ועל שר הפנים בטקס הזכרון לחללי השריפה בכרמל, לבין ההתפרצות של שבואל סחיוורסחורדר, יתום הפיגוע במסעדת סבארו, על מנכ"לית הביטוח הלאומי אסתר דומיניסיני, לבין ההתפרצות של יואל שליט וחברתו אל רחבת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ובמידה פחותה-אך-סמלית - גם בין כל אלה ובין נאומו המשוכתב של מדליק המשואה הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג ניצול הפיגוע במומבאי.

הקו הזה, שמקבל רוח גבית מלא מעט גורמים תקשורתיים, מעניק לגיטימציה הולכת וגוברת לפעולות של אנשים פרטיים, המחבלות הלכה למעשה, גם אם לא בהכרח בכוונת מכוון, בממלכתיות הישראלית.

שלא אובן לרגע לא נכון. יש מקום רב ולגיטימציה רבה לא פחות לבקר - ואף בחריפות רבה - את גורמי השלטון, במידה והם ראויים לכך. הן גם אני הצב"י עשיתי זאת על הבמה הצנועה הזו לא פעם ולא פעמיים. אבל דבר אחד הוא לבקר ודבר אחר לגמרי הוא לנתץ. ראש ממשלה שלא יכול להשלים נאום בטקס זכרון ממלכתי; סגנו המגורש מאותו טקס עצמו בבושת פנים; מנכ"לית של גוף ממשלתי מרכזי שמנואצת קבל עם ועדה כאחרונת הפושעות; טקס הטקסים הישראלי שנקטע בהפגנות וצעקות, ואפילו מדליק משואה שמרשה לעצמו לעשות בטקסט שניתן לו ככל העולה על רוחו - כל אלה הם סימנים המתחברים יחדיו לכדי רוח רעה המאיימת לנשב במחוזותינו.

ממלכתיות איננה מילה גסה. היא אינה מילה נרדפת לציות עיוור או להיעדר מובנה של מחאה. ממלכתיות היא כורח בל יגונה של כל מדינה חפצת חיים, אשר בלעדיו תדמם את חוסנה למוות - ודאי וודאי אם איתרע מזלה לשכון כבוד בלב קשת הסהר היורֵה. "הווה מתפלל לשלומה של מלכות", קבעו חז"ל, "שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". ואם כזאת נאמר על מלכות של נוכרים - במלכות ישראל על אחת כמה וכמה.
כאשר כל התופעות שציינו כאן מתרחשות, הן אינן מתרחשות בואקום. עוקבות אחריהן אינספור עיניים דרוכות וחרישיות, המחפשות בנרות את הסדקים הניבעים בקירות "הישות הציונית". בתוך הקירות הללו פנימה מסתופפים כולנו. אותם יחידים העושים דין לעצמם ומקעקעים את החוסן הממלכתי של ישראל מסכנים הלכה למעשה את עצמם, אבל גם אותנו.

על מישהו, נדמה, לשים סוף סוף את הדברים על השולחן ולומר בכל ברור: גם למשפחות שכולות לא הכל מותר. גם משפחת שליט האהובה איננה נמצאת מעל האינטרס הלאומי הכללי. גם העמדה השוללת שחרור מאות רוצחים ללא תנאי היא עמדה לגיטימית בויכוח המר הניטש סביב גורלו של גלעד (ולמעשה, קיימים לה סימוכין עתיקי יומין בהלכה היהודית). גם ציבורים השוללים אידיאולוגית את המפעל הציוני צריכים לדעת את מקומם בו.
היום בו תנפנה הפרות הקדושות שנמנו לעיל את סכינן על הפרה הקדושה מכולם, על הממלכתיות הישראלית, הוא היום שבו תחל הספירה לאחור.