המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות - פרק שלישי ואחרון

אולרייט, חברים. אנחנו מתקרבים לסופה של סקירתנו הקצרצרה (שעומדת כרגע על - אבוי - חמישה מקומות). בכל זאת, יש לי עוד רוד-טריפ שלם לכתוב עליו. 

אין לי הרבה מדי לכתוב על אקסנט, וזאת דיוק מאותה סיבה בגללה החלטתי להזכיר גם אותה כאן. כי אקסנט היא בסך הכל מסעדונת בשרית כזאת, כמו שיש בישראל בכל פינת רחוב. רק שבישראל יקראו לה "מפגש האחים דדוש" וירבצו בה בקרוקס ובגופיה עם נגיעות טחינה. ופה, לעומת זאת, ייקראו לה - אהם-אהם-וגם-טטטטאם – "א-ק-ס-נ-ט", ושמה יינשא על שפתיים רוטטות בחרדת קודש משל היתה מינימום "יועזר בר יין". וזו, רבותיי, היא היא תמצית הטרגדיה בה עסקו שלושת הרשומות האחרונות באישציפור. 

באקסנט יש המבורגרים סתמיים לחלוטין, סטייקים בינוניים, כריכיים אימתניים ("סאב'ז" בפי הילידים), שיגרמו לעורקים שלכם להרגיש כמו צומת מסובים בערב ליל הסדר, וצלי עוף שאין לי דרך אחרת להגדירו אלא כשבר-צלי. שום דבר מיוחד, אם לא למטה מזה. אבל התינוקות שנשבו מפייקסוויל ממשיכים לעלות אליה לרגל ולהרגיש קרניבורים מהמאיון העליון. ניחא - מה שלא יודעים לא כואב. 

גם על אומאמי שמענו כאן שירות ותשבחות אין קץ, כאילו היא דייויד צ'וּ'ז דור 3.5 לפחות. היא גם מתהדרת בתואר "ביסטרו", שאין לי שמץ של מושג מה משמעו אבל כולו מצלצל הוד והדר וזיגוג תאנים. לכן, כשחגגה זוגתי הרבנית תליט"א שמונה עשר אביבים במוצאי יום העצמאות האחרון, לבשנו חג (=הורדנו את העניבה) ושמנו פעמינו הנרגשים אל ה"ביסטרו" הנזכר למען יתעדנו בני מעינו במיני מעדני אוריינט שאין הדעת משערתם כלל.
או אז, בלי שום התראה, דרסה אותנו אומאמי בסגנון סיני חופשי כפעיל זכויות אדם בכיכר טיינאמן. קודם כל, כמתאבן, שילחה בנו הביסטרו את המלצרית האקזוטית וַואטָה בִּיץ', ששירתה אותנו תוך הפגנה גלויה של שנאה ומשטמה שאינן כלות עולמית, משל היינו מינימום הדאלי לאמה או בעלי מניות בגוגל.

ואז הגיעו העיקריות.
חברים, מקובל לחשוב שהעוף מגיע אל הקליימקס הטראגי של חייו ברגע בו הוא זוכה להכיר מקרוב את המילה האחרונה בארגז הכלים של מוישה השוחט, אך אין לך תרמית גדולה מזו. כי העופות הצדיקים, שהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ומשכימים בבוקר לעבודת בוראם (בבחינת "יהא הוא מעורר השחר"), ומנקרים מזון בצנעה ולא כאוכלים בשוק; והמטילות הצדיקות, שלא ראו קירות לוליהן את כרבולתן, ולא עיכסו ברגליהן, ולא קרקרו לשון הרע ורכילות ושאר מיני קרקורים בטלים עם האווזות בחצר - כל אלו חזקה עליהם שיעלו על שולחנם של מיטב צדיקי וחסידי פייקסוויל, משמאלם קרטופל עסיסי ומימינם אורז פרסי, וכבוד יעשו להם במותם יותר מבחייהם.

אבל העופות החטאים וההוללים, עליהם כבר קרא הנביא "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" לא יימלטו משורת הדין, וסופם שיתגלגלו לאחר מותם גלגולים שונים משונים ויידונו במיני ירקות שלוקים ובלהבת רטבים דליקים ובחיבוטי שומשומין דביקים ובקֶלע פסולת רקיקים. ולא זו אף זו, אלא אף יוצגו לדראון עולם על מצע גוויית חסה אל מול עינינו הנדהמות וקיבותינו הנכלמות. 

אמת, כבר נדמה היה כי המצב לא יכול להידרדר יותר. אך כשגמרנו אומר, המומים וחמומים, לנוס על נפשנו - נוכחתי לראות כי הנבלים הצהובים עוד הרהיבו עוז בנפשם לדפוק לנו בחשבון "גרטואיטי".
הפעם הראשונה בה נתקלנו ביופי-חי הזה - מעין טיפ בילט-אין של 18 אחוז שאתה אנוס לשלם גם אם המלצר ניקר לך עין עם צ'ופ-סטיק וחבט בך עם אגרול - היתה במסעדת בשרים יוקרתית במיאמי ביץ', ושם, מעוצם המעמד, לא העזתי לפצות את פי. אך כשניבט אלי הגרטואיטי מהחשבונית של אומאמי, אמרתי לעצמי שמספיק. שיש רגעים בהם האיש הישראלי צריך לעמוד על זכותו הטבעית וההיסטורית לא לצאת פראייר בן סאקר, ושתיחנקנה אמריקה וסין גם יחד. "סליחה", פניתי אל הנוגשׂת, "אולי זכרוני בוגד בי, ואולי זו פשוט רעֶלֶת השומשומין הקשה בה אני שרוי כרגע, אבל לא זכור לי שהזמנו "גרטואיטי".

אמרתי, ופתחתי את שערי הגהינום. תוך מאית השניה כבר עמדה מעלי הקאפואית הראשית, צורחת עלי באנגלו-מנדרינית המוכרת לי היטב מדייויד צ'ו'ז מול כל שועי פייקסוויל וסובאיה. אין צורך לומר שלא הצלחתי להבין מילה (טוב, חוץ מ"אָאוּטְלֶייגֶ'ס","לֶסְטוּלָאנְט" ו"אֶבְלִיבָּאדִי מָאסְט בִּי גְלֵייטְפוּל") אבל מתוך רצון כנה לא לסיים את שליחותי כאן משופד על במבוק - שלפתי כמו שפוט טיבטי את הארנק, שילמתי את הגרטואיטי עד הסנט האחרון ונמלטתי מאומאמי בעור שיניי.

והנקמה? הנקמה, כבר אnר פעם חכם סיני עתיק, היא מנה שמוטב להגישה קרה.

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות - פרק שני: כרמל'ס

המזללה הבאה עליה נכתוב כאן היא בעצם פיצריה, וככזו לא באמת היתה זוכה להיכנס למועדון המכובד כל כך של מסעדות פייקסווילאיות שאני אשכרה כותב עליהן בבלוג שלי, כי ככלות הכל, פיצריה היא ישות די נחותה בהיררכיה הגסטרונומית כפי שאני תופס אותה (אהוי, שורשיי האיטלקיים מסמיקים מבושה). בכל מקרה, אם אתם ממש בקטע של פיצה, תוכלו ללכת כאן ל"טוב פיצה" או ל"מאמא לאה'ס". לכרמל'ס, לעומת זאת, יש צ'ופר משמעותי - וואחד אליה, גם אם קוץ בה - שנוטעת אותה במקום טוב בסצנה הקולינרית המקומית. 

כרמל'ס:

לפני כמה וכמה שנים טובות, ובדרך לא דרך, הגיעו קבוצה של בחורים מאיראן לארה"ב ונקלטו בישיבת נר ישראל (או "נֵייר ישרואל") המקומית. כמה קומבינות יהודיות חובקות עולם מאוחר יותר, הופיעו כאן גם בני משפחותיהם ומשפחות יהודיות נוספות מאיראן ויצרו בתחומי הקהילה היהודית של בולטימור מיני-מעצמה חרדית-איראנית. בית הכנסת הוורדרד שלהם, למשל, הוא מהיפים והמפוארים בשדרת פארק הייטְס - שדרת בתי הכנסת והישיבות של פייקסוויל.

בחורים חביבים בהחלט הם האיראנים, ובניגוד לאחיהם האשכנזים גם לא שמעו מעולם על האיסור המפורש להתפרנס מיגיע כפיך, רחמנא ליצלן (סתאאאאם, רוב מוחלט של החרדים בארה"ב דווקא לומדים באוניברסיטה ועובדים למחייתם. רק חרדי ארץ ישראל עלו כנראה על הסטארט-אפ במסגרתו הם עומדים תחת חופתם ומפזמים בנונשלנטיות "ואני אזון ואכלכל ואפרנס" ואז, באותה נונשלנטיות ממש, שולחים את האישה לעבוד בארבע עבודות כדי שהם יוכלו להמית עצמם בראש טוב באוהלה של תורה). חמושים בחריצות ראויה לציון ובראש עסקי משובח - התסערו האיראנים ביישור קו על ההזדמנויות החדשות של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כך, למשל, מוכר הספּר שלי (המכונה כאן בפי המקומיים "הקצב מבגדד", כאילו לא היו איראן ועיראק אויבות מרות בלב ובנפש. בושה!) במספרה המגה-מאולתרת שלו עניבות, מטפחות ראש, מזמרות, חליפות, מיטות קומותיים, גביעי קידוש, ספרי קודש, מכונות קפה, תפילין ומזוזות, מגבות מטבח, מפתחות שבדיים, חוטי תפירה ונגמ"שי 'בראדלי' - וכל זה אגב עשיית השָׁמות השגרתית שלו בקרקפות קרבנותיו.

גם איש הניקוי היבש שלנו, ידידי רבי שאול, הוא יזם איראני חרוץ, שעשה את הבלתי ייאמן והצליח להתברג לתחום הקלינינג - בו שלטו עד אז הסינים ללא עוררין. כי הסינים, חברים, הם אולי חרוצים ועמלנים (וכפי שמוכיחים המלצרים בדייויד צ'ו'ז - הבקיאים בהלכות איסור והיתר כאברכי משי [סיני] לכל דבר - גם סתגלנים לא קטנים) אבל על הסטארט-אפ "שעטנז" אפילו הם לא הצליחו לעלות. כך הציע רבי שאול ליהודי עיירתנו דיל שלא ניתן לסרב לו - ניקוי יבש, גיהוץ ושָאטְנֶז צֶ'ק על הדרך - וכבש את השוק. הא-הא-הא! תאכלו אבק, מלוכסנים!

אותו רבי שאול, שהוא גם הבעלים של כרמל'ס, עלה בחושיו המחודדים על ההתאוות הבלתי מסותרת של יהודי ארה"ב לסושי, וחנך מוסד ראוי לכל תשבוחת: סושי אכול-כפי -יכולתך בכל יום שלישי. שולחן פשוט עם מפה כתומה, דוד גדול של מרק, קערת סלט ענקית, סוּשֶׁף שמנמן אחד וימבה סושי ללא הגבלה. מה עוד צריך הבנאדם בחיים?
כך הפכה כרמל'ס מסתם עוד פיצרייה לאתר המועדף עלי לבדיקת מבחנים ועבודות. כל יום שלישי אני מתייצב שם - יחד עם עוד כמה וכמה משתמשים כבדים - ומרביץ סושי עד שהכרתי מתערפלת ואני מתחיל למלמל באורח בלתי רצוני שברי משפטים ביפנית. לפני כמה שבועות אף גילה את אזני לֶסְטֶר, מכור ותיק וחסר תקנה, שאשכרה אפשר לגשת לסושף ולהזמין איזה רול שמתחשק, ומאז הסוטול שלי מגיע לגבהים חדשים.

אחלה אליה או לא אחלה אליה? רק שהנה בא הקוץ. כל יפעת החמדה הזו מתרחשת לצלילי מוסיקה חסידית מ-ה-ג-ה-י-נ-ו-ם, ובאומרי "גהינום" אני מתכוון לתנורים עצמם, פוֹלְקְס. אני לא יודע מי אחראי על הפלייליסט של כרמל'ס (אולי הקצב מבגדד בעוד חלטורה מהצד?) אבל אני לגמרי יודע מה צריך לעשות לו. רבותיי, מדובר בזוועת עולם, שלידה נשמע הפלייליסט שאני אנוס לשמוע במשרדי כל יום (באדיבות עמיתי וחברי המתוק רבאיי סטיין) כמו התשיעית של בטהובן. השילוב הקטלני בין טקסטים מההפטרת בר המצווה של לוציפר ("בלבלי אותו, את היצר הרע/ בלבלי אותו, כי הוא ממש נורא") ללחנים שנגנבו לאור היום מכל מקור אפשרי (כולל כוורת וגאנס אנד רוזס) ואז הוצאו להורג במיני מיתות משונות - דפק לי את הטריפ היפני שלי במדה כזו עד שהתחלתי לשקול ביצוע חרקירי באמצעות צ'ופ סטיקס, אבל בסופו של דבר בחרתי בחיים ופשוט התחלתי לבוא לכרמל'ס עם אייפוד.

וביום שלישי האחרון קיבלה אותי כרמל'ס בקול דממה דקה. ספירת העומר. אלי, שלא ייגמר לעולם.

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות: פרק ראשון בסדרה

"עוד פעם סיני"? (נעמה, בגרסה המקומית ל"עוד פעם ריבה" המיתולוגי של מיקו מ"צ'רלי וחצי", מדגימה אגבית את גודל המצוקה העומדת במרכזו של טור זה). 

עיירתנו פייקסוויל - ייאמר מיד, לבל ניחשד חלילה ביריקה אל באר מגורינו - נאה היא ביותר. עטורת מרבדי דשאים, משובצת שכיות חמדה ומצוייצת אילנות נאים; שלווה נסוכה ברחובותיה ואף בריותיה נעימות ומאירות פנים. הכל קושט דברי אמת.
אבל היהודי, גם לעשות חיים הוא צריך מדי פעם. סובר הוא, אם כן, כי ודאי די לו לשוט בפייקסוויל ולהתהלך בה קמעה, ותיכף מובטח לו כי ימצא לו מקום הגון לסעוד בו את נפשו למען ישמח לבבו וישושו בני מעיו. מסתובב הוא, אם כן, אנה ואנה; נפנה לאחוריו, צופה לפניו, מציץ לצדדיו, ותיכף ומיד מתחוור לו עומק הבור אליו נפל.

כי חרף כינונה של אימפריית בני דת משה בפרברי נסיכת הצ'ספיק, הלוא היא באללטימאר עירנו - כה דל ועלוב הוא המצאי הגסטרונומי הכשר בתחומיה, עד כי בהשוואה אליו כבר נדמית לי מזללת הפועלים גרילי'ז הפתח-תקוואית (בה נוהג הייתי לסעוד את לבי עם חברי הוותיק, פרקליט הצמרת חיים "תפוזינה" קנר) כמסעדת "לה-רג'נס" בקינג-דייוויד לכל דבר וענין.

ואם לא די בכך, הנה נוספה עוד מנה הגונה לסאת ייאושנו, באשר אחינו המקומיים - 'בבלאי טפשאי' לכל דבר וענין בנידון דידן, מסבים להם במסעדותיה של פייקסוויל, מעמיסים אל קרבם מזון לרוב, טופחים על כרסם בהנאה בלתי מסותרת ובטוחים שדפקו את אגד וגריי-האונד גם יחד. ואנו? אנה אנו באים? (אגב, על זה שכל המסעדות פה נסגרות בתשע בערב כבר דיברנו?).
הנה, אם כן, מדריך קצר לשומר הכשרות הפוקד את עירנו, בבחינת "יידע הציבור ויביא שימורים".

דייויד צ'וּ'ז:
האגדה קושרת את הרומן המלבלב בין היהודים באמריקה ובין אוכל סיני לליל חג המולד - שעה שהסינים והיהודים הם היחידים שאינם חוגגים בבית ובהתאמה נפגשים משני צדי הבופה. אגדה או לא - אין חולק על אמיתות המציאות שהיא מתארת. ואמנם, לא בכדי פותחת סינית הדגל הכשרה של פייקסוויל את הרשימה שלנו. דייויד צ'וּ'ז, ייאמר לזכותה, איננה מתיימרת להיות משהו שהיא לא. עיצוב אייטיז סולידי, מחירים נוחים ומלצרים אדיבים שמלהגים איתך פמיליארית בניב מנדריני כלשהו (או שמא זו אנגלית? לריבון כל עלמין פתרונים. כדי לסבר את האוזן בואו רק נאמר ש"פְלָיִינג לָייס" בדייוויד צ'ו'ז איננה כינה מעופפת אלא אורז מטוגן).

בביקורינו הראשונים עוד אשכרה התעמקנו בתפריט וניסינו נואשות לקשור בזכרוננו בין שמות אקזוטיים להפליא כמו ג'נרל טְסוּ, הוּ-נָאן-סִינְג, צִ'ין-לוּ-מֵיין והוֹן-צִ'י-פָּאוּ לבין המנות שהם מייצגים, אך עד מהרה נפל לנו האָ-סִי-מוֹן והבנו שאין בין שלושים סוגי העוף בדייוויד צ'ו'ז אלא שינוי השם בלבד. ליתר דיוק, כל היופי-חי התלת-הברתי הזה מתחלק במדויק לשתי קבוצות עיקריות, המתוקים והמלוחים, ואותו רוטב - אבל בדיוק אותו רוטב - ננסך על כל עוף ועוף בכל אחת ואחת מהקבוצות.

עוד אופייני לדייוויד צ'ו'ז הוא תהליך המיסטוק (במלרע) המסורתי שעובר הבשר המוגש בה. במסגרת עיבוד עתיק יומין זה, שיש הסבורים כי הורתו כבר לפני מאות שנים במחוז צ'וּ-אִינְג-גָאם שבצפון-מזרח סין, מקבל בשר העוף את אותו מרקם ידוע המאפשר לזוכים המאושרים ללעוס אותו במשך כשעתיים תמימות. את החגיגה, אגב, חותמות עוגיות מזל תעשייתיות שמיוצרות - הפתעה הפתעה - בסין. 

בשׁוּרה אחת: אין משחקים ואין יומרות. מטבח סיני אכיל (אם כי לא בהכרח לעיס) במחיר שווה לכל כיס. מחפשים גורמה? סעו לפגודה בטבריה.

כושר בייט:
זוכרים את היעדר היומרה מדייויד צ'ו'ז? כעת תורידו אותו עוד עשרה פיט למטה. כושר בייט הוא פשוט מזללת פאסט פוד כשרה, על כל המשתמע (טוב, למעט - כמובן - המחיר, כי לכושר בייט אין באמת סיכוי להתחרות בגזרה זו עם רשתות ההמבורגרים הגדולות של הגויים, שמוכרות להמונים המבורגר דאבל טריפל בתוספת אקסטרא הֶאם, אולטרא צִ'יז, מגה צ'יפס וג'יגה קולה בחמישה סנט. רק אלוהים בעצמו יודע איך הם עושים את זה ונשארים רווחיים. במחשבה שניה, יש מצב שגם אלוהים מעדיף שלא לדעת). 

בתפריט של "כושר בייט" תמצאו זה לצד זה "אמריקאן קוזין" (שם מפונפן מאד, יש להודות, בהתחשב בכך שהוא מתייחס להמבורגרים ונקניקיות); צ'ייניז קוזין (שזה בערך אותו התפריט מדייויד צ'ו'ז רק בתוספת מנת הדגל המקומית הִי-נֵה-ג'וּק) והיהלום שבכתר: איזראלי קוזין, שזה בעצם השווארמה בלאפה (או בניב המקומי: הצ'אווארמאלאפה) של כושר-בייט. זו, ראוי לציין, מהווה למעשה תמונת ראי מרהיבה של נס פח השמן, באשר השמן הנוטף ממנה - שיכול היה להספיק לשמונה לאפות עם די עודף לסילור של מא"ג - מטביע לאפה אומללה אחת בלבד. 

יתרון משמעותי: פתוח עד 11 בלילה (משהו כמו "האומן 17" במושגים מקומיים).

בשורה התחתונה: לעיתות מצוקה בלבד, ובכל מקרה - בשום אופן לא לדייט עם האישה. כמו כן, רצוי לבדוק אם האורז עונה לכל היותר על שתי הגדרות ב"חי-צומח-דומם". 

בחלק ב' נמשיך במגמת קולינריה אתגרית. והפעם "אקסנט", "קרמל'ס" ו"אומאמי". לכו לאכול משהו והישארו עמנו.

היוֹמְס שהיה - הרהורים ותובנות

* יוֹמְס - הכינוי המקומי לימי הזכרון וליום העצמאות.

לחיי השפיות.
לחיי השפיות, שתחת כנפיה המבורכות לא טואטאה אף תלמידה אל חשכת אחורי הבמה בטקסי יום הזכרון והעצמאות בבית ספרנו.
לחיי השפיות, שאיפשרה לכל מי שחפצה בכך לתת קולה בשיר או להביע כאבה/שמחתה בריקוד.
לחיי השפיות, שהביטה בנו - הגברים שישבו בקהל - וראתה בני אנוש נורמטיביים.
לחיי השפיות, אליה מן הסתם אתגעגע מאד כשבית הספר העתידי של בתי קרוב לודאי יאסור עלי, אביה מולידה, לצפות בה שרה או רוקדת או מציגה, מביאה לידי ביטוי את כישוריה ורגשותיה, כי זה - אבוי - כל כך לא צנוע.

לחיי הסובלנות.
לחיי הסובלנות, שבשל השפעתה הטובה קם כל שחפץ בכך ויצא בשקט אל מחוץ לאולם כשחש כי על הבמה מתרחש משהו שמצפונו או רבותיו או אורח חייו אינם מאפשרים לו לראות.
לחיי הסובלנות, שחסכה מאתנו באורח אגבי ונינוח כל כך את הויכוחים והפולמוסים המוכרים לנו לעייפה ממדינת "לא יעלה על הדעת". הנה כי כן, מסתבר שהעלאה על הדעת אינה בהכרח פעולה שלילית כל כך.
לחיי הסובלנות, אליה ודאי אתגעגע מאד בשובי לארצי, שאזרחיה התברכו ברגשות מפותחים כל כך עד כי הללו אינם חדלים עוד להיפגע עולמית.

לחיי ההכלה.
לחיי ההכלה, המאפשרת לעמיתיי החרדים למשרד לנהל עמי ויכוח נוקב בן שעה על "מדינת ישראל - האמנם" ואז לקום ולחבק אותי ולאחל לי יום עצמאות שמח מקרב לבם.
לחיי ההכלה, המאפשרת לאותם עמיתים עצמם ללמד בחורים צעירים שעל כיפתם תאריך פג-תוקף ובחורות צעירות בג'ינס וטריקו, וזאת מבלי שבניהם ייזרקו מהחיידר ומבלי שבנותיהם תועפנה ממעגל השידוכים.
לחיי ההכלה, שבזכותה עובדים ופועלים יחדיו, בקהילה תוססת ושמחה, יהודים ולא-יהודים; דתיים וחילונים; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים; ציוניים וחרדים; אשכנזים וספרדים - בלי "שומו שמיים" ובלי "היזילו דמעות כמים" ובלי "תסמרנה שערות ראש" ובלי ענבימו ענבי רוש", ובלי "הזדעזעי ירושלים" ובלי "נעץ חזיר טלפיים" ומבלי שאף תורה תחגור שק ומבלי שאף ארץ תזדעזע ת"ק על ת"ק.

לחיים.

יום השואה והגבורה תש"ע - בחלומי

בחלומי אני רץ, בשדה פתוח שלא נגמר.
הקרקע תחוחה, בוצית. רגבי עפר שחורים נדבקים לסוליות נעליי, מכבידים על התנועה. אפוד החובש שעל גופי, עמוס לעייפה, מאיים לקחת אותי עמו אל האדמה.
עדו המ"פ שועט לפני, נובח בקשר פקודות קצרות, מדודות. ידיו הארוכות מתנופפות אנה ואנה. לפתע נמלך, עוצר בחדות, מסתובב לכיווננו ומסמן לנו בתנועות נמרצות להשתופף. רק כעת אני שם לב שיורים עלינו. הצרורות ארוכים, קצובים. כדורים מזמזמים באדישות מקפיאה מעלינו, מסביבנו. אני משתופף, מנסה לכווץ את ממדי גופי ככל שניתן וליישר קו עם עדו ועם יניב, הקלע. בזוית שמאל שלי אני קולט דמות נופלת בכבדות על האדמה וקופא לרגע על עמדי. עדו מסמן לי לא לעצור, ובד בבד צורח בקשר לבן-שושן שיחזיק את האגף השמאלי...

היעד הפך קרוב יותר, ברור יותר. יכולתי כבר להבחין בפלוגה מ' ובפלוגת החרמ"ש שוטפות את גזרות הלחימה שלהם – ממערב וממזרח. אשד של חאקי מוכתם בוץ התפשט על פני האדמה הכהה, השחורה.
"חופ"ל", קולו של עדו הפך פתאום שקט, יציב. "הגענו לטווח יעיל, תן לי אש מדויקת על העמדה המזרחית. קח את הזמן וכוון כמו שצריך. ואתה, פנה אלי, תן חיפוי לכיוון".
ירדתי אוטומטית למצב כריעה, מודה לעדו ולאלוהים על הזדמנות להסדיר את נשימתי. אגלי הזיעה שטפו את עיניי ללא הרף, מטשטשים את שדה הראייה. ניסיתי לייצב את הקת מול חזי, וטפטפתי אש ספוראדית על כל מה שזיהיתי זז בתוך המתחם המגודר. יניב נשכב בינתיים לא הרחק ממני, כיוון את ה A4 שלו בקור רוח, וירה כמה יריות מדודות. טרטור הירי מהעמדה המזרחית פסק.

נראה שעמית, המג"ד, ניהל את הקרב היטב מן החמ"ל המאולתר שהקים בין העצים, כי ההתנגדות הגרמנית שככה מאד בינתיים. פה ושם עוד ירקו מקלעי שפנדאו אש מיואשת, לא יעילה. ירי מטולים מדויק מימין לנו, כנראה מהמחלקה של שי, פורר לחתיכות את גדרות העץ והתיל. שעטנו פנימה.
בתדרוך הורה לי עדו לחבור לתאג"ד מיד עם הפריצה, אך אני כבר שרוי הייתי בתודעה אחרת. הרגליים שעטו מאליהן, האפוד כמו נעלם. העיניים הקרועות תרגמו למוח מראות בלתי נתפסים. רצתי כמטורף במעברים שבין צריפי העץ הארוכים, המוכרים, מישיר מבט לפנים, ממוקד מטרה, לא נותן לסרעפת לנגוח את הקיבה.

ואז ראיתי אותה. שעונה בגבה אל קיר בלוק המרפאה. תשושה, בוהה נִכחה, מאמצת אל חיקה קרטון מנת-קרב חום, שאותיות שחורות, זרות ומוכרות, מודפסות על גביו.
הכרתי אותה מיד. הן עצמי ובשרי היא, בת גילי. תלמי קמטים חרושים בעורה. שיערה סתור, זרוק שיבה מעוצם הזעוָה והאימה.
ריצתי הבהולה פסקה באחת. כל פרקי גופי פקו. לאט קרסתי לצדה.

עיניים גדולות - חומות, כעיני בתי - שקועות עמוק בחוריהן, התעגלו בתדהמה. רתת אחזתי בכף היד הצוהבת, השקופה, ועטפתי אותה בשתי כפות ידיי. אצבע גרומה אחזתי באגרופי, מעבירה על טביעת רצועות תפילין של יד שהנחתי בטרם קרב, אל צוהב האותיות הרבועות, העבריות, התפורות על מדיי.
זיק קטן, לוהב, נרעד, ניצת באישוניה. מבטה הזדכך.
המתנתי, מאמץ אותה אל לוח לבי עד ששכך רעד גופה. אגלים זכים תפחו בזוויות עיניה. שפתיה התעקלו לכדי חיוך לאה.
קברתי את פניי בלחייה המשופָּה, הלוהטת, לוחש באזנה שוב, ושוב, ושוב...
באתי, סבתא. באתי.

***

סבתי, שרה רודריגז גארסיא, לבית ויירה, נתפסה בקרון חשמלית בשעה שסיכנה את עצמה כדי להעביר חבילה לסבי, שהיה כלוא במחנה עבודה בצפון הולנד. גם שיערה שצבעה בלונד ותעודותיה המזויפות לא עזרו לה אל מול ציידי האדם שדלקו אחריה ואחרי בני קהילתה.
ככל הנראה שולחה לסוביבור עוד לפני בעלה. היא לא היתה אסירה במחנה שכן סוביבור היה מחנה שייעודו השמדה בלבד. היא נספתה בעצם היום בו נכנסה בשעריו, י"ז אייר תש"ג.

המשקיע

חנוכה בבולטימור היה קר. קר אחושילינג. על כן אין כל תימא על כך שעבדכם הנאמן - סרבן סוודרים ו/או מעילים ידוע - התכוון לגמוא את הדרך מהרכב המחומם לחדר המדרגות במהירות שיא. אבל כשיהודי, ויהא יהודי זר, עוצר אותך בדרך במיוחד לומר לך חנוכה שמח - לא תראה לו פנים יפות?

- "א פרייליכען חנוכה, רֶבּ יִיד", כך הזר.
- "א פרייליכען חנוכה", השבתי בשפת הילידים.
- "הו, החנוכה הזה הוא לגמרי פרייליכען בשבילי, זה בטוח", עיני הזר נצצו בחדווה.
- "בודאי", נעניתי לו, "בטח באים הילדים לבקר. נכדים, מתנות, מה רע?"
- הו לא, רֶבּ יִיד, הרבה יותר טוב מזה, תהיה בטוח שהרבה יותר טוב.
- הו, שׁוּר, אתה בטח שמח בגלל הנס, כמו כולנו.
- עוֹל הניסים ועוֹל הנפלוֹאוֹיְיס... אבל בזמן הזה, רֶבּ יִיד, בזמן הזה!
- בזמן הזה?
- כן, בזמן הזה ממש. כי אני סויחר פון דער סטאקמארקעט, אתה מבין? בבורסה. אִיך בִּין א-מוֹשְׁקִיעַ. ובדיוק בחנוכה שנה שעברה החלטתי לפזר את כל הכסף שלי בין חמש חברות שונות. כולם אמרו לי "דוּ בִּיסְט א-מֵשִׁיגֶע", אבל אני ידעתי מה אני עושה. הו, כן! תהיה בטוח שאני ידעתי מה אני עושה.
- אז מה קרה באמת?
- מה קרה? בוא אני אגיד לך מה קרה. קרה בדיוק מה שאני ידעתי שיקרה. החברות האלה עשו הון, פֵארְשְׁטֵייט? עשו הון, ותהיה בטוח שאני ידעתי למכור אותן בדיוק בזמן. בדיוק בזמן אולרייט!
- מתי מכרת אותן?
- היום, זה מה שאני מספר לך! היום. אני הרווחתי היום את המכה של החיים שלי, אתה מבין? אַ-נוּ, אז פרייליכען או לא פרייליכען?
- פרייליכען לגמרי אח שלו. תשמע, זה ממש נס חנוכה! עשית לי את היום עם הסיפור שלך. אז חג שמח, ותקנה לך איזה סופגניה שמנה על החשבון, הא?
- בטח, בטח. חג שמח, רֶבּ יִיד!
עיני הזר התכסו דוק ערפילי של חולמנות אקסטטית, "נס חנוכה. באֵיימֶס נס חנוכה", שב ומלמל. ואז התעשת, היטיב את חולצתו בעלת שני הכפתורים אל תוך מכנסיו נטולי החגורה והרוכסן, הידק את הקשר מעל הספק-מעיל-ספק-חלוק-אמבטיה שלבש, אחז בעגלת השמונצעס המקרטעת שלו והמשיך, קל רגליים ומתרונן, לפסוע במורד הרחוב.

מפי עוללים:
"אבא, אתה לא מחליט כאן בעננים. רק אלוהים מחליט בעננים" (יונתן מורד במלכות).

בלוז

היה זה מין רגע משרדי מת שכזה, בין סיום מטלה לשיעור קרב, עת שקעתי לי כמנהגי בשרעפים משונים ואקראיים בעליל (נדמה לי שבדיוק הרהרתי, ואל תשאלו אותי למה, במצבה הנוכחי של מפלגה שלפני שנה עוד שקלתי להצביע לה - הבית היהודי. בינתיים הפכה זו למשהו שדומה יותר לתא טלפון יהודי, כידוע, וחשבתי לעצמי, האם לאור הרקורד המרשים שצברו עד כה - יצליחו שלושת ח"כיה לעמוד גם באתגר הבא, במסגרתו יתפצל כל אחד מהם לשתי סיעות נפרדות (שלמותר לציין כי לא תדברנה זו עם זו בחיים).
ואז דינדן המייל.
"סליחה על ההתראה הקצרה", נכתב בו, "אך בשל שינוי לא צפוי בלוח הזמנים של המלווה המקורי, דרוש איש צוות חלופי לליווי קבוצת שביעיסטים במהלך מפגש 'בלוז'. עזרתכם הדחופה תתקבל בברכה".

על פרויקט בלוז (Blews = Blacks+Jews) שמעתי פה ושם עוד קודם, בעיקר דרך תלמידים שנעדרו משיעורים שלי בגין השתתפות במפגשיו. הורתו ביוזמה משותפת של מנהיגים בקהילה היהודית ובקהילה השחורה - שתי קבוצות אתניות גדולות במיוחד בבולטימור עירנו - ואשר תכליתה לקרב בין בני קהילותיהם (החולקים, כידוע, עיר אחת, אך משתייכים על פי רוב לשתי פלניטות נפרדות לחלוטין כמעט מכל היבט שהוא).

שש על הזדמנות לצאת משגרת השטייטעל שלי - קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב ועניתי בחיוב. דקה וחצי לאחר מכן כבר הופיע במשרדי המלווה המקורי, לא ממש מתאמץ להסתיר את רווחתו. "תראה", לאט באוזניי, "לא יהיה לך הרבה לעשות שם וגם אל תצפה ליותר מדי. זה סך הכל כמה שעות ואני מבטיח לך שזה יעבור יחסית מהר". ניסיתי לומר שמפגש מהסוג הזה נשמע לי דווקא כמו קונספט מרתק אך הוא הניף ידו בביטול. "תזכיר לי איך אומרים בעברית shallow?", שאל, "זה מה שזה. רדוד. נו טוב, אתה יודע. שווארצעס".
זו ממש לא היתה הפעם הראשונה בה הייתי עד לנימה הזו ובכל זאת הייתי מופתע. המשפט ואומרו לא הצליחו להתחבר לי לכדי מקשה אחת. קשה, מסתבר, לחזות מראש מתי ומהיכן עשויה גזענות פשוטה, אגבית כזו, להגיח ממחבואה ולהציב מראה מטרידה אל מול פניי.

הדרך הגיאוגרפית למפגש שיקפה יפה את תאומתה הסוציו-אקונומית. נופי פרבריה השבעים והירוקים של בולטימור פינו את מקומם למראות חיי היומיום המחוספסים בדאון-טאון. הומלסים שרועים ליד עגלות הג'אנק שלהם; פועלים עומדים בקרן רחוב, קופצים במקום ומחככים ידיים כדי להתחמם, בתי רכבת עירוניים, שרבים מפתחיהם וחלונותיהם אטומים בקרשים; בלוקים שלמים של חלודה, ייאוש ועזובה. מאחורי אחד מהם, נטמע היטב בדלות האפרורית, שוכן בית הספר סנט פרנסיס. 

פנים בית הספר דווקא מטופח, נקי ורחב ידיים. התלמידים, נבוכים אך ערניים, לבושים בתלבושת האחידה האופיינית לבתי ספר קתוליים: הבנים בחולצת כפתורים לבנה. הבנות במין חצאיות משובצות. על חבריי לסגל המשגיחים נמנות אחראית הפעילות (פרילנסרית של בלוז) ועוד שתי מורות מקומיות - צעירה ומבוגרת. "אשכרה נזירות", מלמלתי, תוך כדי שאני מתקין עצמי למפגש בין-דתי מרגש. אך בעודי תוהה ביני לביני אם קודם לוחצים ידיים ואז מצטלבים או ההיפך, נתברקו להן בראשי שתי מחשבות עוקבות:
א. לא ידעתי שיש כזה דבר נזירות בלבוש אזרחי.
ב. הנזירות הספציפיות האלה נראות יהודיות באופן מטריד.

ואכן, מבט קרוב יותר על תגיות השם שנשאו על חולצותיהן גילה כי לשתי נושאות כליו המסורות של כרייסט שליט"א זצ"ל קוראים וייסברג ופינקלשטיין בהתאמה. הנה כי כן מסתבר, שהמבוגרת היא בכלל משקיפה מטעם הבלוז והצעירה היא המורה ליהדות בבית הספר. כן כן, מה ששמעתם. בבית הספר הקתולי על שם פרנסיס הקדוש עושים קידוש וקבלת שבת פעם בשבועיים, ולומדים על כל חג וחג מלוח השנה היהודי, לרוב אף בליווי סוג של פרקטיקה. 

לא אלאה אתכם בכל פרטי המפגש, שבגדול נסב סביב עבודה משותפת על קטעי דרמה קצרים. אך כמשקיף מן הצד יכולתי לראות בחוש כיצד חומות סמויות מן העין הולכות ונמסות; גושים אנושיים הומוגנים הולכים ומותכים לכדי קבוצות חדשות, מגוונות - מהוססות בתחילה אך הולכות ומשתלהבות. ידיים מונפות בהתלהבות, מבטים מתברקים, שיניים נחשפות בחיוך, ראשים נפשלים לאחור בצחוק מתגלגל. ופתאום, שעתיים אל תוך המפגש, כולם שוב בני נוער, בני אנוש - עדין שונים אבל הרבה יותר דומים. והמילה הכעורה ששמעתי בבוקר - יחד עם מערכת האמונות והדעות שהיא מבטאת - מתפוגגת לרגע קט, מנוצחת. 

"אני לא משלה את עצמי במחשבות דמיוניות אודות הכחדתה של הגזענות בכלל, וזו הפושה במסתרים בתוכנו בפרט", אמרתי לתלמידים שהתנודדו מולי על ספסלי הפלסטיק של הסקול-באס בדרך חזרה, "אך גם אם לא עלינו המלאכה לגמור - אין אנו רשאים להיבטל ממנה. אם תמנפו את החוויה שעברו היום לכדי אמירה ברורה; אם תבחרו להיות שגרירים פעילים, העומדים על המשמר מול הבערות והפחד וההכללות והדעות הקדומות וההתנשאות ולא מהססים להדפם - רק אז תביאו את החוויה שעברתם היום לכדי ביטוי מלא ואמיתי".

פירסט ווי טייק מנהטן

לפני כמה וכמה שנים טובות הגיעו החלוצים הראשונים לארצות הברית. הארץ היתה חדשה ולא נודעת, השדות לא העלו יבול, והעתיד נראה לא משהו. בנקודה הזו נכנסו לתמונה האינדיאנים, שהגדילו ראש, לקחו אחריות, למדו את הלבנבנים פרק או שניים בהלכות חקלאות וראו איזה פלא - האדמה החלה להניב מכל טוב. כהכרת טובה ישבו האינדיאנים והחלוצים לסעודת הודיה משותפת, שהיוותה את היסוד לחג ההודיה. 

על אף היותו חג חילוני למהדרין, חג ההודיה, ת'נקסגיבינג, הריהו מהחשובים שבחגי אמריקה, שני רק לחג המולד. אפשר כמובן להעלות אי אלו תהיות באשר לאופן בו גמלו החלוצים לילידים על נדיבותם וטוב לבם למן תום הארוחה הנעימה ההיא ואילך; על החינוך מחדש, שלא לומר הזובור האכזרי, שלא לומר רצח העם, אבל עזבו אתכם, למה להיות קטנוניים? חג ההודיה לנו היום! בואו נרד על איזה תרנגול הודו טוב, שיהיה לנו כוח למרפק מעדנות בואכה לדחוף בפראות בואכה לרמוס למוות זה את זה מארבע לפנות בוקר בתור לוולמארט, כי היי, איט'ס דה בלאק פריידיי! 

בלאק פריידיי, עוד תופעת טבע מקומית, הוא יום שישי שאחרי חג ההודיה, הפותח את האורגיה הצרכנית של עונת החגים. משעות הלילה משתרכים תורים אינסופיים מול שערי חנויות הענק של הרשתות הגדולות, וסביב 6 בבוקר ניתן האות והטירוף מתחיל. עקרונית, מקור השם נעוץ בצבע הדיו בה נעשה שימוש כדי לסמן רווחים במאזן העסקי (בניגוד לדיו אדומה שסימנה הפסדים), וזאת כאות ומופת לרווחיות העסקית המסחררת של היום הזה. מכל מקום, אני די בטוח, שעבור משפחתו של עובד וולמארט האומלל מניו-יורק, למשל - שנמחץ למוות בבלאק פריידיי של שנה שעברה תחת עדר שועט של היפופוטמים אמריקאים, רק כיון שהעז לעמוד חוצץ בינם לבין האייפוד 3.4.4. ניו ג'נריישן ווטאבר שלהם - השם "בלאק פריידי" קיבל לפתע משמעות חדשה ומרעננת לגמרי. 

אבל יודעים מה? שתיחנק הצביעות של אמריקה, הרוחצת בנקיון כפיה אל מול שואת האינדיאנים (שהשלכותיה ממשיכות להטביע את חותמן ההרסני בשרידים שבשמורות עד עצם היום הזה) ועל הדרך שתישרף גם תרבות הצריכה מעוררת הבחילה שלה. אנחנו קיבלנו לונג וויקנד וזה מה שחשוב. 

את חג ההודיה בילינו במנהטן. בארבע וחצי בבוקר יצאנו מבולטימור, בשאיפה להגיע למרפסת של בית הכנסת הפורטוגזי ברחוב 70 ולצפות מלמעלה בפנאן על מצעד חג ההודיה המרשים של רשת בתי הכלבו "מייסי'ז". "אין לך מה לדאוג", הרגיע אותי סלומון ואס-דיאס, סָלוֹ - מנהל בית הלוויות של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בניו-יורק, פורטוגזי אדוק וחבר ותיק, שהיה שרוי במצב רוח מצוין באותו בוקר בשל יום עסקים מוצלח במיוחד (שני נפטרים רק מהבוקר, עם אופציה לנפטר שלישי תוך כמה שעות. ככל הנראה שיא עונתי) "אני שומר לכם מקום של כבוד על המרפסת, אבל קחו בחשבון שיהיה צפוף מאד בגלל כל ה-א-ש-כ-נ-ז-י-ם שבאים אלינו לראות את המצעד". את נימת הבוז והסלידה שרחשה בקולו של סלו כשביטא את השם המפורש "אשכנזים" ניתן היה לשמוע עד החוף המערבי. למעשה, סלו תיעב אשכנזים במידה כזו, עד שלחתונתי (עם עלמה צעירה ונאוה בשם חגית לבית דויטש, כזכור) הוא טרח וכתב לי מכתב על נייר מכתבים רשמי של הקהילה ובו הזהיר אותי בשם אבותינו הקדמונים כולם שלא להתקרב לאשכנזים ולא לבוא אתם במגע, ולו עקיף. "מוטב כבר להתעסק עם גויים מאשר עם האלה", קבע נחרצות, והדברים - כתובים בדיות כחולה כשמעליהם מתנוסס סמל עוף החול של ק"ק שארית ישראל אמסטרדם - שמורים ומתועדים אצלי. 

אין מה לומר, התכנית של סלו ושלנו לדפוק את המערכת ולהשקיף על ההמונים הנדחקים בצדי השדרה השישית ממרום המרפסת המגולפת של בית הכנסת היתה פשוט יוצאת מן הכלל, רק ששכחנו משום מה לעדכן את משטרת התנועה של ניו יורק על קיומה, כך שבסוף זה נגמר כמובן בשורה השבע עשרה בטיימס סקווייר, דחוסים בין חמולה הודית בהיקף של קאסטה שלמה לפחות, חבורה של יאפיות אסייתיות שלא סתמו את הפה לרגע ומשפחת רד-נקס על גבול החלסטרה. את כל מה שהתרחש על הכביש עצמו לא היה לנו סיכוי לראות ממילא, ואת בלוני הענק של הדמויות המצוירות יכולנו - כך הסתבר לנו בדיעבד - לראות בגודל זהה גם לו היינו עומדים מאתיים מטר אחורה, ולא בטבורו של הצ'ולנט האנושי המהביל ההוא. לא נורא. מטעויות לומדים, ובכלל - חליק, ווי ג'אסט טוּק מנהטן.

בשבת קראתי על עמי משולמי

בשבת קראתי על עמי משולמי.
יונתן כהן, שריונר צעיר, השתתף בקרב המדמם על מדרונות הסלוקי, מתחת לרנדוריה, בתמרון האחרון והשנוי במחלוקת ההוא של מלחמת לבנון השניה. הטנק של יונתן חטף פגיעה ישירה אך הוא וצוותו שרדו. כתראפיה לפציעתו הקשה כתב יונתן ספר, "לא הגעתי לליטאני" שמו. על מוראות הקרב הוא מספר בלשון כנה וישירה, חפה מנרטיבים הירואיים או מתיאורים מתאמצים. 

לאחר שטנק המ"פ חטף גם הוא פגיעה ישירה במטווח הקורנטים שארגן חיזבאללה לפלוגת המרכבות, יצאו לוחמי השריון והחי"ר מן הטנק הסמוך לטפל בחבריהם שנפגעו. המ"פ, שי ברנשטיין, שעמד חשוף בצריח כשהלם הטיל - הועף החוצה ונהרג במקום. הנהג הצליח איכשהו לשרוד בתאו המבודד. התותחן, עדו גרבובסקי, והטען, עמי משולמי, ספגו את עיקר האש וההדף שהשתוללו בתובת הפלדה הסגורה. 

בתחילה ניסו לטפל בעדו, שנשם את נשימותיו האחרונות. עמי, בחור צעיר בן עשרים, שציפה עם רעייתו להולדת בתו הבכורה, נפצע גם הוא פצעים אנושים והונח לשכב בסמוך. יונתן מספר שכאשר אפסו הסיכויים להציל את עדו, נפנו החברים לטפל בעמי אך לא מצאו אותו במקום בו הניחוהו לשכב. רק לאחר שניות ארוכות של אימה וחוסר וודאות מצאו אותו במרחק כמה מטרים משם – זוחל, שרוף ומרוסק, אל מחוץ למטע הזיתים בו תפסו מחסה. 

יונתן, ששמע את הסיפור מחבריו, שיער בספרו כי ייתכן שעמי זחל בשארית כוחותיו כדי להתרחק מהמטע המטווח ולתפוס מחסה בטוח יותר. אבל אני - מצונף על הספה בסלון ביתי, בכפר הלגו הירוק והמטופח בו חייתי, מרחק אלפי מיילים מן הגבול המדמם והשורף ההוא; חוזר בתודעה אל לבנון שלי, שהשתייכה אמנם לסוף שנות התשעים אבל לבנון הרי לא באמת משתנה, עם אותו אויב אורב, סמוי מן העין, ועם אותם טילים המגיחים לעברך משום מקום בשריקה מצמיתה - מלאו עיניי דמעות, כי לתחושתי לא ניסה עמי לתפוס מחסה. חיותו הולכת וניגרת מגופו, נשמתו ניצבת כיונה צחורה על ספּם של חייו - בערה בעמי משולמי ידיעה אחת, קמאית ומזוקקת ובהירה כלהבה. בכוח לא מוסבר - כמעט לא אנושי - החל לזחול קדימה, עקב בצד אגודל, בדרך הארוכה חזרה. קדימה אל הקן שבנה, קדימה אל רעייתו המצפה, קדימה אל בתו שטרם נולדה.
עמי זחל הביתה.

(סמ"ר עמשא [עמי] משולמי נפל ביום שבת, י"ח אב ה'תשס"ו).

רבאיי פילד

רבאיי פילד הציג את עצמו בפנינו כבר ביום ההיערכות הראשון בתיכון. "שלום", אמר במבוכה, "אני בניומין פילד", ואף כתב על הלוח Binyomin , כנראה כדי להוציא מלבו של מי מאתנו שעוד חשב אולי לקרוא לו בנג'מין. 

לפי מראהו יכול היה רבאיי פילד להיטמע תוך חצי שניה בקסבה של הארד-קור מאה שערים, ולא נודע כי בא אל קרבה. אבל במסדרונות בית הספר שלנו הוא מאיר פניו, משוחח ומייעץ גם לבחורות צעירות בג'ינס צמוד וטריקו, מאלו שדי בשהייה ברדיוס מאה מטר מהן בבני ברק או בגאולה כדי לזכות אותך אוטומטית בחבילת הכל-כלול מפנקת, הכוללת סדרת פשקווילים מהודרת עם הקדשה אישית + סקילה באתרוגים + חרם מאה הרבנים (הגאונים, אין צורך לומר). ככה זה באמריקה. 

רבאיי פילד הוא יהודי חרדי-אמריקאי קלאסי. הוא אוהב את ארץ ישראל אהבת נפש, ואף חי בה כחמש שנים, אך בה במדה הוא אנטי-ציוני מוחלט. לו בחרנו, רבאיי פילד ואנכי, להתנצח בינינו, יש לשער כי יכולים היינו למצוא לפחות עשרים נושאים עסיסיים להתגדר בהם בלי להתאמץ אפילו. אבל פה זה אמריקה, כאמור. ובאמריקה, כמה מוזר, עסוקים יהודים מזרמים וחוגים שונים פחות בלהתנצח זה עם זה ויותר בלחיות זה לצד זה.
כך מסתובב לו רבאיי פילד במסדרונות בית הספר כסבא חביב ומאיר, ומרעיף אהבה שאינה תלויה בדבר על כל אחד ואחת, שווה בשווה. ונפשי נקשרה בו לאהבה אותו עד מאד. 

לרבאיי פילד, כמה לא מפתיע, יש מספר ילדים מאומצים, שהוא אוהבם כילדיו. אחד מהם התחתן לא מזמן, חי בישראל ולפני כמה ימים נולדה בתו הבכורה. לשמחה המתפרצת לקח זמן קצר מאד להתחלף בחרדה עמוקה, כשהתברר כי האם הצעירה לקתה בסיבוך קשה שלאחר הלידה. שלשום עוד שלח רבאיי פילד מייל לסגל מחלקת לימודי היהדות בבית הספר וביקש, במילותיו הצנועות והכואבות, להזכיר את שם כלתו בתפילה וגם "Rachamey Shomayim and Nissim". 

בראשי חודשים, כאתמול והיום, מקצה בית הספר זמן ארוך מהרגיל לשחרית, לטובת התלמידים המתפללים ב"מנין למתקדמים" בבית המדרש. אבל בקבוצות ה"אלטרנטיב דאבנינג", בהן מתפללים מרבית התלמידים - ובמסגרתן ממלמלים רק "שמע" ורבע עמידה, וגם זה ביום טוב - לא ממש יודעים איך לאכול את השהות הארוכה בכיתות התפילה. כדי להמתיק את הגזירה, וגם כדי להביא את שמחת היום לכל פינה בבית הספר, מסתובב רבאיי פילד בין הכיתות בכל ראש חודש עם עגלה עמוסת בראוניז ומחלק אותן לתלמידים במאור פנים ובחיוך, כהרגלו. 

גם אתמול - ראש חודש כסלו - הסתובב רבאיי פילד בין הכיתות, עיניו אדומות ולחות. לבו השותת במזרח, עם בנו האלמן ונכדתו הפעוטה היתומה מאם; ראשו טרוד בכרטיסי טיסה ובסידורי לווייה - לא נטש רבאיי פילד את משמרתו על עגלת הבראוניז. ראש חודש הוא מלזעוק.

זוטות מחיינו 2 - זבל זבל תרדוף

קוראיו הותיקים של הבלוג ודאי זוכרים את התפעלותי הלא מבוטלת משירות איסוף הזבל הפועל בפרוייקט המגורים שלנו. אכן לא אכחד, פעמוני דרור דנדנו באוזניי בימים הראשונים לשהותנו בארצם של בני החורין, לנוכח הסרתה הכה אגבית של המשימה הגברית המאוסה הזו מסדר היום שלי.
עד אשר גיליתי, כי ידידי הותיק אשר הוא כאח לי, הלוא הוא מרפי (ישעיהו) רודריגז גארסיא, לא טמן ידו בצלחת גם הפעם, ודפק לי וואחד קוץ שמן באליה הטריה שלי. כי הלוא אין דנדון פעמונים בלי אזעקת קאץ', חברים, וגם ביו.אס אנד איי, מסתבר, לכל סאטרדיי יש סאטרדיי נייט.

את הזבל, ידידיי, אוספים רק בשני, שלישי, חמישי ושישי על הבוקר.
מילא יום רביעי. יום אחד באמצע השבוע – מסתדרים. אבל שישי-שבת-ראשון, אונזערע טאטע אין הימעל??? מילא שכנינו המלוכסנים שביום פרוע יירדו לכל היותר על חצי רול סושי, שלושה כדורי וואסאבי וכוסית בינונית של אוזו. אבל אנחנו הלוא יהודים אנו, ושומה עלינו לאכול הרבה! לא מפני שגרגרנים אנו, חלילה. להיפך. הלוא מן המפורסמות שסגפנים וצנומים אנו משחר דברי ימינו. אלא שפשוט חובה עלינו להערות אל קרבינו מזון ומשקה לרוב על מנת שיהיה לנו כוח לעמוד על נפשנו בפוגרומים (או לחלופין על מנת שנבער בלהבה ראויה במדה ולא יילך). והרבה אוכל - קומון פאקט - מייצר הרבה זבל. הרבה זבל, ופח אַיִן...

כך מצא עצמו סחבק מתחבט בבעיה אותה לא שערו אבותיו גם לאחר כמה כוסיות הגונות של יי"ש הולנדי טוב. איך לעזאזל נפטרים משקיות זבל לא רצויות? שקית זבל שחורה – שלא לומר כמה (וכמה) - היא דבר גדול ובולט. לא מפה לבנה של שבת שאתה יכול לנער בתמימות מעושה מעל הדשא של השכנים ולא מסטיק פג-טעם שאתה יכול להדביק בזריזות מתחת לשולחן במשרד. אין זאת אלא, שהמדובר כאן בבעיה פרטיקולרית-קיומית, המצריכה חשיבה יצירתית, תחכום, תעוזה ומספר תכניות מגירה:

אופציה מס' 1: להתעלק על הדאמפסטר של הסופר-מרקט הסמוך.
יתרונות: דאמפסטר גדול ומרווח. יכול לבלוע כמה וכמה שקיות בלתי ליגאליות ולא נודע כי באו אל קרבו. בנוסף, גם קרוב לבית. רק   להחנות את הוואן ליד, שתיים שלוש שניות של פחד וזהו זה. Mission accomplished.
חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שיום בהיר אחד, בעודי מכוון את רכבי בנינוחות אל מול לועו הריחני של המיכל הירוק - יצוץ לי משום מקום ג'יפ אימתני, יעצור בחריקת בלמים מטר ממני ויפלוט מקרביו איזה רד-נק משופם שיבוא לי לא טוב...
- בו'אנה, חבוב! 'תה לא 'תכוונת לזרוק ת'גארבג' שלך אִין מיי דאמפסטר, רייט?
- מהההה? אניייי? סליחה? מה, אמממ, על מה אתה מדבר בכלל, אדוני? איזה דאמפסטר? אהההה, זה שכאן? בכלל לא שמתי לב שהוא עומד פה, מיסטר. שככה יהיה לי טוב, מיסטר. פשוט עצרתי פה כדי, ובכן, אההה, למצוא את הזהו של האיך קוראים לו, נו, שנפל לי מהשאסי של האלטרנטור. לא משהו מיוחד, סר. יום טוב גם לך, סר.
הלכה אופציה 1.

אופציה מס' 2: להתעלק על פחי הזבל של הבתים הפרטיים. יתרונות: ככה ככה. מדובר בפחים קטנים יחסית. אפשר להסליק שקית אחת בכל פח לכל היותר. לא אידיאלי כשמצטברות הרבה שקיות, אבל מה לעשות. חלפו הימים הטובים של הדאמפסטר מהסופר-מרקט, ובכלל, אי אפשר להיות בררנים מדי בימים טרופים אלו. חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שכל בית פרטי אמריקני המכבד את עצמו מתהדר בפרוג'קטורים עם חיישני תנועה, שנדלקים עליך ב-800 וואט בעיצומה של התגנבות היחידים שלך. רק זה חסר לי, להיתקל באיזה מטורלל מוגן-חוקה שיסתכל עלי במבט מרובע - שתי עיניים ושני קנים 22 מ"מ – יסנן לעברי "get off my property!" ויאביסני עופרת יצוקה. לא תודה. המשפט "נפל בעת מילוי תפקידו" עשוי להישמע לא משהו בהקשר הזה. הלכה אופציה 2. אופציה מס' 3: להתעלק על הבתים הפרטיים ברחוב השני. יתרונות: בתים ללא פחים. את שקיות הזבל מוציאים לרחוב, ולא פחות חשוב - יש איסוף גם בשבת בבוקר. קצת רחוק מהבית, אמנם, אבל נראה אידיאלי. ואכן, בפעם הראשונה שׂשׂתי על התגלית כמוצא שלל רב. צירפתי את שקיותיי אל מערום אקראי ובאתי בדברים עם השקיות המקומיות. "שקיות", שחתי להם, "תכירו. הבאתי לכן עוד כמה קולגות לארח לכן לחברה. הן אמנם שוהות בלתי חוקיות אבל לא מתבלטות בשטח ולא עושות בעיות מיוחדות. עכשיו תעשו את עצמכן כאילו באתן יחד מהבית ובשכר זה תזכו למנוחה נכונה על כנפי הצחינה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן". המקומיות הסכימו, כך נראה, הסכמה שבשתיקה, ונדמה היה שזהו, באתי סוף כל סוף אל המנוחה ואל הנחלה. ובכן, עד ליל שבת הבא. מישהו – ועדין לא ברור אם מדובר בזבל אנושי או בזבל גולמי – גילה לרשויות, כך מסתבר, על הסוד הקטן שלנו. אף שקית מקומית לא חיכתה לי ולשקיותיי על הכביש באותו לילה. אבלים וחפויי ראש שמנו פעמינו בחזרה הביתה. הלכה אופציה 3 והדרא קושיין לדוכתא. פתרונות יצירתיים יתקבלו בברכה. בין הפותרים יוגרל פח דקורטיבי בצבעי הסוואה - המילה האחרונה במחלקת סניטציה אתגרית בוולמארט. אל תגידו לא ידענו.   דברים שמוכרחים להפסיק לעשות באמריקה: להאמין לתַּת-צהובונים על מדפי הנו-יאללה-קח-אותי-גם-כן בתור לקופות בסופר. לפי ה"מקורות המהימנים" שלהם, בראד פיט עזב את אנג'לינה לטובת חסידת בובוב מרחוב סורוצקין; ג'ון טרוולטה נפטר לפני שבע שנים, לא לפני שחתם חוזה ארוך טווח עם כפיל מסקרמנטו והנסיך וויליאם מתעניין הרבה פחות בנסיכה ג'וזפין ממונקו והרבה יותר ביורש העצר פרנסואה השלישי מלוכסמבורג.