חרבות ברזל: הכדורסלן

אתמול בערב, בכוננות בבסיס, שחתי לעצמי שזהו חלאס כמה אפשר לשבת ולטחון צ'ופרים מהשק"ם, והצעתי לחבר'ה מהצוות שנלך לשחק קצת כדורסל.
לצערי החברים פחות זרמו/לא באו עם ציוד מתאים, אבל אמרתי חליק, נלך לבד.

אחרי שעה בערך הופיע בשער המגרש חייל סדיר צעיר, שהופתע מקול חבטות הכדרורים, העיר שכבר כמה חודשים טובים הוא משרת בבסיס ומעולם לא שמע מישהו משחק ושאל אם ארצה שנשחק יחד במגרש טוב יותר שאיתר במושב הסמוך, ממש מחוץ לש.ג.

והנה הבחור גדול ורם ועז כענקים, שלא לומר בן תשע עשרה ובמבה, ואילו עבדכם כבר זקן ושב ובא בימים ותיכף נמכר לחלפים, שלא לומר נשלח לגריטה, אבל אמרתי יאללה מה קרה, קצת קשה אז נשברים? כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים, לא? אדרבא, בוא נראה לינוקא כמה טריקים של דינוזאורים מהניינטיז.

אלא שבדרך למגרש השני התחוורו להן כמה אמיתות מדאיגות נוספות, בעלות משמעות קריטית למצב העניינים. למשל שהבחור משרת בצבא על תקן ספורטאי מצטיין, שבוע בבסיס שבוע באימונים בבית, ולא סתם ספורטאי מצטיין, אלא כדורסלן מצטיין, ששיחק בתחילה בנוער של מועדון גדול, ולאחר מכן, עד הצבא, בקבוצה מליגת העל, שבמסגרתה השתתף במשחקים נגד מכבי ת"א, הפועל ירושלים, הפועל חולון. כאלה. בקטנה. נו ביגי.

ואולם מפה לשם כבר הגענו למגרש וכל דרכי הנסיגה המכובדות נחסמו בפניי, ולאחר אימון קליעות קצר (שבו הוא צלף כמו משוגע מהלוגו ואני ניסיתי את כוחי הדל מהצבע) התחלנו משחקונים אחד על אחד.
ואין צורך לומר שאחרי ההפסד הראשון שלי התבקשה מאליה הנקמה, אולם זו, אל תגידו בגת, בוששה מלבוא גם אחרי שבעה משחקונים נוספים.

ומכל מקום סוף טוב הכל טוב, שנהג בי העלם מנהג יהודים רחמנים וגומלי חסדים (או שמא הבין שעד שלא אטול את נקמתי ממנו לא אפרוש מהאתגר עולמית ועוד רגע ייאלץ לגרד אותי מהרצפה ולחזור לבסיס עם שאריותיי בתוך שקית) ובמשחקון התשיעי והאחרון הציג הצגה ראויה לשבח של "מה פתאום נותן לך לנצח חלילה חלילה אני משחק רגיל לגמרי זה לחלוטין אתה שפתאום אחרי שעתיים נהיית תותח", ופירגן לי ניצחון היסטורי 16:12. אין ייאוש בעולם כלל.