חרבות ברזל: הפוגה אזרחית

 1. באזרחות, לפחות עד שיקראו לנו לחזור.
כולם שואלים אותי איך אני, ואין לי כל כך מה לענות. בעיקר מוזר לי.
המלחמה ממשיכה, שני הגדודים האחרים של החטיבה עודם פרוסים על קו הגבול, ואילו אנחנו פתאום שוב אזרחים, אחרי חודשים בחאקי.
בבוקר הראשון חיפשתי שעה את החגורה שלי, אבל היא נפלה כנראה ברווח שבין החגים למלחמה ונעלמה לה. בסוף, בלחץ הזמן, חגרתי עם הצבאית והוצאתי חולצה. נראה לי שלא שמו לב.

2. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ:
בדרך לעבודה שמעתי ברדיו לולן מאחד המושבים של הגבול. כל יום חרף נפשו ועלה ללולים המטווחים, לאסוף ביצים, למלא מים, לשים תערובת. באחד הימים כמעט נהרג. הקורנט פגע כמה מטרים ממנו. למחרת - כשבא לעלות שוב, כי אחרי הכל תרנגולות אי אפשר להאכיל בזום - אמר לו הצבא "חסוּם, תסתובב ותחזור".
מה הוא אמור לעשות עכשיו? ואם הצבא יירה פגז או שניים "בתגובה" אל "מקורות הירי" - זה ישנה במשהו את העובדה שהאויב עושה ביישובי הגבול כבתוך שלו? זה אמור לגרום לי איכשהו להרגיש טוב יותר בתוך הענן הגדול?
זה לא.

3. חבר ותיק:
"אני פליט בארצי. עקור, תלוש, מובס. כל חיי חייתי בעיר הצפונית, אבל לחזור אליה אני לא חוזר יותר. די, אני בן חמישים ושבע ונשבר לי. המדינה שברה את החוזה איתי אז אני שובר אותו בחזרה. אתה יודע מה זה שלושה חודשים בחדר של מלון? מה זה עושה למשפחה? מה זה עושה לדימוי העצמי? אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא נותן לנו אופק. תגיד, אנשים רואים אותנו בכלל? סליחה, זה לא אישי, אבל אתה, נגיד, רואה אותנו? אתה חושב שאתה יכול להבין מה אני עובר? תן לי לומר לך, אתה לא יכול. גם אני לא הייתי יכול אם זה לא היה קורה לי בעצמי. למה בכלל שיחררו אתכם, תגיד לי? לפחות היינו יודעים שאנחנו סובלים בזמן שאתם סוגרים שם בשבילנו את הסיפור, אבל לא נתנו לכם להתחיל אפילו. לחזור לפני שתעשו את זה הרי לא נחזור, אז עוד כמה זמן אני אמור לגור בחדר של מלון? שנה? זו העסקה שהמדינה מציעה לי? אה? דבר, תענה, תגיד לי משהו!".
שתקתי.

4. כמעט כל ערב קלסתרים חדשים על המרקע, מאירים כזוהר הרקיע.
בצבא היה לי לאן לברוח מזה. עכשיו כבר אין.
בני אור מופלאים, יפי תואר, צוחקים, עיניהם בורקות. כל החיים לפניהם.
בקרבי ההורים, האחיות והאחים, הרעיות, הילדים, כבר מתחתר כאב הנסירה כלבה שחורה, חורץ תלמי יגון בפניהם, שח את קומתם, ממלא את ישותם כעשן ההולך ומתפשט בחלל סגור.
שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן; שיירה, לאיפה את הולכת?!?!

5. מאה שלושים ושישה מאחיי ואחיותיי נמקים במרתפי בני השטן.
מאה שלושים ושישה. בסיוטים הכי גדולים שלנו לא דמיינו גם לא שישית מזה.
קם איתם בבוקר והולך לישון איתם בלילה. לא יודע את נפשי.
בחדשות מדברים על לחזור לאט לאט לשגרה. אז ככה תיראה השגרה החדשה שלנו? ניפגש ונצחק ונשב בבתי קפה ונלך להצגות ולקולנוע ולהופעות ונרקוד ונבלה כשעשרות עשרות אחינו ואחיותינו רמוסים בשביה במעמקים תחת מגפי השפלים?
מויחל טויבעס על השגרה הזו.

6. נקודות אור מחזקות 1:
חיבוק המתמשך מיהודי העולם, בצבא ובאזרחות גם יחד.
אחינו בני ישראל האהובים די בכל אתר ואתר, איזו משפחה מופלאה אתם. אנחנו. אחודת נשמות וחבוקת זרועות ומשולבת פעימות-לב חרֵדות של כאב ודאגה ותקווה ותפילה.
ואיך גם בעולם קר ומנוכר - אִתכם אנחנו אף פעם לא לבד.

7. נקודות אור מחזקות 2:
הדור שכולנו הסתלבטנו עליו בעוקצנות של אוהבים. "המילניאלז", דור הסמארטפון הטיקטוק והסטוריז באינסטגרם שהתנער כארי והסתער להגן על הבית בכזו טבעיות פשוטה.
צוואות מוצפנות בפלאפונים מתגלות לאחר נפילת כותביהן. אותן שורות חורזות כה רבות מהן...
"חייתי חיים טובים ומלאים"
"תודה לכם על הכל"
"אוהב אתכם ואוהב תמיד"
"תהיו בשמחה אחרי לכתי, תחיו בכל הכוח"
איזו שלמות אישיותית, כמה טוהר. אלו בגרות ועמקות להתקנא בהן.
מי אתם? מי אתם? כיצד נחבא כל האור הזה מעינינו?
מי אתם? מישירים מבט אל המוות בעיניים טובות, נכונות, נחושות. עזי נפש כנמרים, מסתערים קדימה אל מול אש תופת נוכח בני החושך העולים עליכם במספרם עשרת מונים ויכולים להם; צועקים לאחיכם הנצורים בבונקרים "תגידו שמע ישראל, תגידו שמע ישראל"...
לא שמע ישראל של הגלות. שמע ישראל של אריות.
הלוואי שביום שאחרי תעלו אל על, כפארות העזות שאתם, תדחקו הצידה את קליפות הגזע הישנות, תפריחו את עלוותנו ותחדשונו.

בתמונה:
"20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך"
מילים שכתב בפנקסו סגן יואב מלייב, קצין תקשוב בגדוד עוז 77 של חטיבה 7, לחברתו. בשארית כוחותיו, בדקות האחרונות לחייו, כשהוא שוכב פצוע קשה לאחר שנפגע בקרב שניהל כמפקד כיתת הכוננות בבסיס זיקים.