יום שישי, 12 במאי 2023

יום הזיכרון תשפ"ג, פסקול פנימי - חלק ב

ארז יצחק משתכן במיטה שמולי ב"פנטהאוזים" - הדרגשים העליונים של המיטות התלת קומתיות בצוללת (מסדרון השינה המבוטן).
לא פשוט בצוללת. השינה בה חטופה, האור דולק כל הזמן כי תמיד מישהו יוצא לפעילות או חוזר ממנה. רעשים של התארגנות והכנת/פריקת ציוד. לעתים מצטופפים כלבים של יחידות מיוחדות יחד איתנו במסדרון הצר. טרטורי החמ"ל הסמוך לא מוסיפים לפסטורליה והכל צפוף ודחוס ומחניק גם ככה.
שכנים טובים בצוללת זה מאסט, ואני שמח שמחה רבה בשכן החדש שלי - חייכן ושקט ומאיר פנים.
אבל שעון הגורל מתקתק במהירות מעל לראשינו, ואיש אינו רואהו ואיש לא שומעו. ובשבת שמשית אחת של סתיו יפול ארז בעמדתו על כסא הטען-קשר בהתקפת מוצב.

רס"ן אורי גולדפרב סותם עם פלסטלינה ששלח לקנות בטבריה את החורים שקדחו הפגזים הסוריים בטנקים של חטיבה 188, עובר על הסתימות עם צבע ואז מניח ידו על שכמם של אנשי הצוותים החדשים ומשדל אותם בנועם לעלות על הכלים ולהצטרף למשימה הבאה.

אריה אברמזון יושב מולי אצל השולחן בפאתי בית הכנסת של בה"ד עשר, הקלצ'ניקוב המצוחצח שלו שעון כנגד ה-M16 הגנרי והנכלם שלי. אנו מקפלים את תפילינו בתנועות איטיות ומפטפטים על פלאי החווה האקולוגית שיקים על צלע ההר שלו בגליל; גונבים עוד כמה דקות של רוגע לפני תחילת הלו"ז הצפוף.
כשנה וחצי לאחר מכן, שקט ונחוש וכביר כח, יעלה באש השמימה באנצאריה יחד עם עשרה מחבריו לפלגת השייטת.

אבנר חזי מנסה בחיוך נדיב ללמד אותי להיות החייל שלעולם לא אהיה: איך להתארגן על ציוד, איך להתקמבן כמו שצריך, איך לדגם את אפוד החובשים, איך לקחת הכל בקלות כמוהו, איך לחמוק באלגנטיות מתיזוזים, איך להירדם בטלטולית. "הנה תראה, מאד פשוט. כל הסוד הוא לארגן לעצמך ריפוד טוב", הוא צוחק, כורה לעצמו שוחה בתוך ערימת הציודים שמאחורה ורגע אחרי כבר נרדם כמו תינוק.
קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן יפול מפגיעת טיל נ"ט בשיירתו, בדרך לבופור.

חזי שגב יושב במיון בצפת עם בנו נמרוד שהתייבש בשטחי ההיערכות בכניסה ללבנון ושומע ממנו בפרוטרוט כיצד ייפגע הטנק שלו וכיצד ייהרג בקרב.
ולבו, לב אב, הומה אל בנו "ברח, כבה את הטלפון, היעלם". אבל זרועותיו מחבקות ופיו מנשק וממלמל מילות פרידה. ונמרוד משתחרר מהמיון, עולה על הטנק, נכנס ללבנון ולא שב.

גדי עזרא רוקד במרכז המעגל (תמיד עם מישהו על כתפיו). גדי במרכז בית המדרש, במרכז השיעור שלו, במרכז ההתנדבות והעשייה החברתית בישיבה, במרכז של כל דבר בעצם. גוש אנרגיה בלתי מתכלה, מתנחשל, צוהל, מאיר, נוכח. ראשון לכל אתגר ולכל משימה. גם למשימת החילוץ ההיא בקרב בג'נין.

קצוות שיער הזהב הארוך-ארוך של שירי נגארי חרוכות מאש הפיצוץ בקו 32א.
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ, כתבה כמה זמן קודם לכן
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ, לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי, לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ / לִפְגֹּעַ בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ / וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים לַגּוֹרָל הַזֶּה / כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי / יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה...

יום הזיכרון תשפ"ג, פסקול פנימי - חלק א

אודי פוגל טופח עזות על שכמי בכל יום גיוס של הגדוד (תמיד הבחין בי ראשון) ואני מסתובב ישר אל החיוך הגדול שלו ומצטהל. "היי, תראו מי פה, אודי חמודי".
מתחבקים, מתעדכנים זריז וקובעים להתווכח א ביסעל פוליטיקה מתישהו בהמשך, באימון או בתעסוקה.
יום אחד, בארץ רחוקה, יביטו בי פניו הטובות ממסך המחשב, ותהום תיפער תחתיי.

סגן אודי אלגרבלי עומד חשוף בעמדת המפקד בנגמ"ש בשיא ההפגזה על הפיתול שלפני מוצב ריחן, מוודא שכל חייליו בפלחי"ק צנחנים תפסו מחסות ומוגנים מפני האש.

דגן ורטמן עובר כסופה במסדרונות הישיבה. תמיד ממהר לשיעור או לחברותא, תמיד מחייך מאוזן לאוזן, כל כולו שילוב מרהיב, דיאלקטי, של עזות וענווה. "ראיתי בני עליה והם מועטים".
בחדר מלון אילתי, ממלט את משפחתי מבאר שבע המטווחת במבצע עופרת יצוקה, תהלום בי כקורנס בשורת מותו בקרב בג'בליה.

סגן בני חנני מוביל ללא מורא את כוח החילוץ שלו, שני נגמ"שים בסך הכל, היישר אל טבור המערך הסורי שעל המסולעת מול תל א-סאקי הנצור. הסורים, נדהמים מתעוזת הכוח הקטן שמגיע עד לאגפם, מאפשרים לנגמ"שי כוח חנני להיכנס עמוק למארב. ליד בריכת המים שלמרגלות התל נפגעים שני הנגמ"שים בזה אחר זה, הלוחמים פורקים מהכלים ומתחילים להסתער כתף אל כתף על המסולעת. ארבעה עשר צנחנים חשופים מול פלוגה ערוכה ומחופרת, אומצים להגיע אל חבריהם הנצורים שעל התל. רעות.

עדיאל קולמן, אחי גיסתי, מושיט לי כף יד גדולה ללחיצת איתנים בשמחות המשפחתיות הרבות. עיניו טובות ופיו מחייך וכל אורחותיו נֹעם ותום.

יוני דבירי שרוע בחרמונית על ספסל המתכת מוכתם הבוץ בכניסה לחמ"ל, אוחז בטלפון הירוק ומדבר עם חברה שלו, מירי. ככה כמעט בכל רגע פנוי. בטלה לבנון ובטלו מוצביה. בטלו פצמ"ריה וכוננויותיה, מדמנתה וערפיליה. ורק יוני, חולמני ומחויך, מרחף לו עם מירי שלו בתוך בועה של אהבה שמידותיה כמידות ספסל המתכת ההוא.
כשאני משתרך לידו ומחייך הוא עוצר אותי עם הרגל, מבקש רגע סליחה ממירי ואומר לי "התקשרת כבר הביתה השבוע? אתה אחריי בטלפון, בפקודה. תתקשר כבר לאמא שלך, שלא תדאג".

רונן אשל מסתובב במוצב עם חיוך של מיליון דולר ושום דבר, אבל שום דבר, לא ימחק אותו. מתפוצץ מגאוות יחידה וגדוש תכניות וחלומות כרימון, הוא מזדהר ככוכב שביט על רקע האפור-בטונדה-חום-בוץ העגום של המוצב. ולא משנה כמה עייף או שבוז היית, האור המדבק של רונן היה יורד על ראשך כטל רענן, וחיוך גדול היה מתפשט על פניך. "יא אללה שלך, אשללל".
בוקר ראש חודש אדר תשנ"ח. אני כבר באזרחות. הקריין ברדיו שבחדרי מעיר אותי משנתי. "חילופי אש כבדים בגזרה המערבית", "סמ"ר רונן אשל", "סמ"ר יוני דבירי"...
מליט פניי מתחת לשמיכה, אלף גיצי אש מתפוצצים בבטני. רוצה רק לברוח ואין לאן.