זה שב והיכה בי היום,
הפער בין קשי הצור של המוות, הולם החבטה בגופים, הזכוכיות המתנפצות, הצעקות,
הסירנות, צרחות הכאב - לבין הרוך והשקט והעידון המתהלכים בינות לחדרי בית האבלים;
התפרצות הרֶשע האצור הנפרקת בזוועת הרצח, אל מול שפע האור והחסד היורדים כטל על
ראשי החיים שנותרו מאחור, חבוקים ועטופים בתוך אלם המילים המשתברות.
מחוץ לאוהלי המנחמים
מניחות ידיים נעלמות ארגזים ארגזים של מזון ושתיה, אנשים ונשים חגים סביב בדממה,
דואגים לכל צורך או מחסור. האבלים מדברים בשקט והמנחמים שחים קומתם אליהם, בבחינת
עמו אנכי בצרה. על השולחן הנמוך והצר קופת צדקה מאולתרת, שקית תמרים ותמונות
ממוסגרות. ובתמונות ילדים רכים, תמימים. עיניהם צוחקות.
הסב מדבר מילים של
צידוק הדין, הבן הגדול, בגיל מצוות, מתאר שוב ושוב את הפיגוע לו היה עד, כנאחז
במסגרת הסיפור. אחיו שותקים ומכרסמים גליליות. קריעת האבלים מגיעה כדי מחצית
חולצותיהם הקטנות.
האב בבית החולים. אולי טרם יודע.
בכניסה לאוהל הנשים
המלא מפה לפה אני עומד נבוך. תיכנס, אומרת לי האמא, בבקשה תיכנס עוד פנימה. אל
תתבייש. ובבקשה תדבר בקול. אל תדבר רק אלי, דבר לכולן. אני לא מתאבלת פה לבדי,
כולן מתאבלות פה יחד איתי. אלה כבר לא רק הילדים שלי. עכשיו הם הילדים של כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה