הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק שני (ואחרון לבינתיים)

"להאיר לרבים - במקומות האפלים":
פורים תשנ"ו, שיעור ב', ממש לפני גיוס. היינו אמורים ללכת לקרוא מגילה ולשמח במרכז קליטה כלשהו, ואז היכו החדשות: פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר.
למרבה הצער, פיגועים קשים לא היו ענין זר בתקופה ההיא, אבל הפיגוע הזה פשוט גמר אותי. את כולנו. אולי היה זה מספר הילדים הגבוה בין הקרבנות; אולי המכה האכזרית אל החוֹמש בערב חג, בעיצומן של השמחה וההתרגשות ברחובות. לא יכולתי לנשום.
ברגיל לא הייתי מרואי פני הרב ביחידות. ידעתי שיש לו מספיק עומס גם בלי השאלות שלי, ומצד האמת גם לא היה לי צורך כלשהו שעלה כדי הטרחתו. אבל באותו יום, ממש לפני הנסיעה למרכז הקליטה, חרגתי ממנהגי ובאתי אליו, פשוט כדי לבקש חיזוק. לא ידעתי איך אוכל לשמח אחרים כשכולי כבוי ורצוץ.
והרב ניחם וחיזק אותי דקות ארוכות במילים עמוקות וחמות, כמנהגו הטוב. קמתי ונסעתי.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי באותו ערב עם עשרות הילדים המתוקים שהמתינו לנו בציפייה גדולה במרכז הקליטה. משהו עם המחזָה, או אולי משחק תפקידים סביב סיפור המגילה. אבל אני זוכר שהחלטתי להתעלות מתחושת השבר שאפפה אותי, שנטלתי את מושכות ההפעלה ונתתי את כל מה שהיה לי, שזו היתה הצלחה גדולה ושהילדים היו בשמיים.
מאיפה הבאת את זה, שאל אותי אחר כך חבר יקר שידע איך התרסקתי קודם. שתקתי. אם אתה קורא את השורות הללו, עכשיו אתה יודע מאיפה.

הידד במעלה:
חזי המתרחב כשהייתי רואה את הרב מגיע לשטח; למחנות הקיץ ולסמינריונים ולשבתות ארגון, מחליף במכונית את חולצתו המכופתרת לחולצה התכולה עם השרוכים הכחולים וסמל בני עקיבא על החזה, והולך לדבר עם החניכים והמדריכים בכל מקום שנתבקש, כאחד מהם.
ואיך אמרתי לעצמי בגאווה (ואני בכלל עזראי שערק): הוא ראש הישיבה שלי, האיש הזה.

תאריך עברי:
הרב תמיד עודד אותנו להשתמש בתאריך העברי, לא רק בראשי מכתבים או מסמכים אלא גם בטפסים רשמיים ואפילו בשיקים בנקאיים. "למה לא, בעצם?", הכריז, "הנה, אני כותב תאריך עברי על שיקים מאז ומתמיד ומעולם לא חזר לי שיק!", ואז הוסיף בקריצה מחויכת "לפחות לא מהסיבה הזו".

קומזיץ:
לפני הגיוס אנחנו עורכים קומזיץ גדול לכל בני השיעור (בתקופה ההיא גדלנו לכדי עשרות רבות).
מדורה גדולה ליד הפנימיה החדשה, גיטרות, שירים ותפוחי אדמה בנייר כסף.
הרב, כבר אז כבן ששים וחמש שנים, מגיע לכבדנו בנוכחותו, יושב איתנו בשיא הטבעיות על האדמה, מתכבד בקרטושקעס, נותן קולו בשיר ולקינוח מעביר לנו שיעור על השיר "אני ואתה נשנה את העולם".

הנני:
נקודה בה נוכחנו כבר במהלך החודשים הראשונים שלנו בישיבה:
הרב לא אומר לא.
לאף אחד.
אף פעם.
זו אינה מליצה אלא אמת פשוטה. קודם ישיב בחיוב, ואז ייתן למזכיר ולנהג לשבור את הראש איך להכניס את כל התחייבויותיו אל סד זמנים נתון של עשרים וארבע שעות. בינינו לבין עצמנו היינו צוחקים שעמי, נהגו הנאמן, עובר השתלמויות מקצועיות במסלולי הגראנד פרי ושבקרביה של הפיג'ו 405 שלו הותקן קרוב לוודאי מנוע סילון תקני.
חתונות של תלמידים, שמחות של בוגרים, הלוויות וניחומים (להבדיל), עזרה ליחידים, עזרה למשפחות, ייעוץ, הכוונה, תמיכה, כתף, חסד, צדקה, ביקורי חיילים, צרכי ציבור, צרכי יישוב, צרכי ישיבה, גיור לאומי, פסקי הלכה. חברותא עם תלמיד שביקש.
דין אחד לשועי ארץ ולאחרון התלמידים: הנני.

כי זה כל האדם:
לב לב לב לב לב אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.
זו כל עצמוּת הרב כולה, ואידך פירושא הוא.
על לוח המודעות בכניסה לבית המדרש בישיבה תלה אמש מישהו דף A4 עם מילה אחת מודפסת באותיות גדולות ושחורות לכל רוחבו.
מילה אחת. כל התחושות כולן.
"יַתְמוּת".