אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו: הרב דרוקמן זצ"ל

ביום רביעי, כ"ט בטבת תשנ"ד, שרר ערפל כבד בהרי ירושלים. כשחזר האלוף נחמיה תמרי, אלוף פיקוד המרכז, מתחקיר בטחוני - נקלע מסוקו למצוקה בשל הראות הלקויה, הסתבך בכבלי חשמל והתרסק על מגרש המסדרים של הפיקוד. כל נוסעי המסוק נספו.
זה היה היום השני של שבוע הישיבה שלי (שבוע בו שוהים תלמידי ישיבות תיכוניות/תיכונים דתיים בישיבות בהן הם שוקלים ללמוד בעתיד) בישיבת ההסדר אור-עציון. הלילה לא היה משהו, בהתחשב בכך שישנתי על מזרון לרוחב רצפת חדר פנימייה בעל שמונה מיטות, אבל החוויה המפוקפקת ההיא התמסמסה נוכח ההתרגשות שבהשתתפות בשיעורו של ראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן.

את קירות חדר השיעורים בבית ראש הישיבה כיסו ספריות ממסד ועד טפחות, והספרים שגדשו אותן היו עמוסי סימניות. התלמידים, ואני בתוכם, ישבו צפופים ודחוקים, אחזו מחברות ועטים והמתינו.
באיחור של כמה דקות נכנס הרב לחדר, עיניו אדומות ולחות. לא הבנו מה קרה. ידענו על האסון בפיקוד מרכז אך איש לא חשב לקשר זאת לרב או לשיעור. הרב פתח את פיו וניסה לדבר אך לא הצליח. "הלא תדעו", אמר לאחר כמה דקות בקול מרוסק לתלמידים ההמומים שישבו מולו, "הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הרב, וכדרכן של היכרויות ראשונות - הותירה בי חותם עמוק. באותו ערב חורפי בחדר השיעורים, כמו גם בפעמים רבות לאחר מכן, כתלמידים מן המניין, יכולנו לחוש בעוצמה את לבו הטוב פועם למולנו, חם ושופע, כן ורגיש, ללא כל קליפה של אגו או מחיצת בושה.
שנותיי בישיבה, ודאי אלו שבאו אחריהן, חידדו הבדלים רבים בתפיסת עולמי אל מול זו שלו, אך אהבתי הגדולה לרבי נותרה בעינה, לא תלויה בדבר. הוא ערך את הקידושין בחתונתי, הקשיב בסבלנות לשאלותיי ודרש בחום בשלומי ובשלום הקרובים לי כל אימת שפגש בי - גם שנים לאחר שקמתי מספסלי בית המדרש.

גם ראשי ישיבה נערצים ואהובים הם בני אדם, וגם הם טועים. כשהכשילו, להבנתי, לבו הטוב - מעולם לא חששתי לומר זאת, ובפעם אחת גם הייתי בין יוזמי וכותבי מכתב מחאה שיועד אליו לאחר החלטה מסוימת שיצאה מאתו. לא ראיתי שום סתירה בין אהבה לביקורת. כאב לי מאד כשראיתי בוגרים אחרים נוקטים מילים קשות כנגדו או משמיטים את תוארו. חלקי מעולם לא היה עמהם.

שלום לעפרך, מרן ראש הישיבה, מורי ורבי האהוב והטוב. מורי בחכמה ורבי במידות טובות. כמה נכון וראוי לקרוא עליך את המילים ששמעתי מפיך כשראיתיך לראשונה, לפני עשרים ותשע שנים.
הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל.

בתמונה: רב ותלמידו.