לאחרונה
משתקף לעיניי העולם מבעד לדוק מתמיד של געגוע.
שעת
בין ערביים. האגדה מספרת שהמרגל אלי כהן ייעץ לסורים לנטוע עצי אקליפטוס סביב
המחנות הצבאיים שלהם בגולן כדי להקל על איתורם. סביר להניח שהיא לא ממש נכונה
והסיבות לנטיעתם הן כנראה אחרות, אבל עצי הענק האוסטרלים מיתמרים מעל ראשינו כך או
כך. תוכי דררה עזי גוון מתכדררים פנימה והחוצה בין ענפיהם הגדולים במין חדווה
ציפורית מתפצחת, בלתי נלאית. בזוּלה שהוקמה בצִלם מתאר אחד הלוחמים בקול רם מאד את
המהלכים שהוא מתעתד לעשות ממש בעוד רגע כדי להביס סוף סוף את יריבו המר מטורניר
השש בש האינסופי שמתנהל ביניהם.
אני
פחות בענייני שש בש, מביט בדררות המסתחררות מעל, עולצות וחסרות דאגה, ומהרהר בבני
האנוש שהתקבצו תחתיהן לתקופת שירות משותפת. עין רגישה מספיק תזהה מתחת לשכבות
המאצ'ואיזם והחאקי והוואסאח ניואנסים אחרים, פגיעים יותר. כמה נוכחת הדאגה המתמדת
להחזיק את הכל במקום: בית, משרה, לימודים, משפחה, פרנסה, ילדים, בת זוג; כמה מוחשי
לעתים הפחד לאבד בן רגע את מה שבנית בעמל; כמה גדול לפעמים הפער בין מראית העין
המדומה של החוסן לבין שבריריות הקיום.
בינתיים החושך ירד. הדררות פסקו באחת את משובותיהן המתרוננות והלכו לנום על הענפים הגדולים. הלוחם האסטרטג הפסיד בשש בש בכל זאת, בפעם העשירית ברציפות, ומיד החל לתכנן בקול רם מאד את מהלכי נצחונו הקרב ובא. מהחמ"ל מודיעים שתיכף תדריך מוצב ואחר כך ארוחת ערב. במקלחת הסמוכה שר מישהו "מה אתה רוצה ממני? מה?? מה??". החוג"ד טופח בעדינות על שכמי, מעיר אותי משרעפיי. "בוא לאמבולנס", הוא אומר, "זזים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה