יום ראשון, 2 בינואר 2022

מאה שערים, חורף תשפ"ב. חלק א'


ונשמרתם:
הקורונה מונעת ממני מלהיכנס לבתי המדרש פנימה ומכריחה אותי לסרב להזמנות שאלשידעס אדיבות. בכל הרחוב אין איש עם מסכה לרפואה. מצד שני, אנחנו באויר הפתוח. לא יודע מה קורה בבתי המדרש ובבתי הכנסת ובקלויזים פנימה. אולי עדיף לא לדעת.
 

סאונד:
היידיש ממלאת את הרחוב בנוגה רך. אני כורה אוזן, מנסה להבין שברי משפטים, אבל כולם מדברים הרבה יותר מדי מהר בשביל הפקאקטע יידיש שלי. לבי אומר בקול רם "לנגזם יידען, לנגזם ביטע", אבל פי מחייך ושותק.

מחלון אחד הבתים שעל הרחוב עולה שירת "יה ריבון" ואני עוצר להאזין. הלחן הספציפי לא מוכר לי אבל מהר מאד אני מזהה את דפוס הלחנים החסידיים של "יה ריבון", שבהם לכל בית בפיוט יש מנגינה נפרדת משלו, ויודע שתיכף ממש תתחלף הדיצה של "רברבין עובדך ותקיפין" בכובד הראש של "פרוק ית ענך מפום אריוותא".


"עוד מעט וסקלוני":
בעצם הרעוא דרעוין ממש חוצים שני ג'יפים בדהרה את כיכר השבת. לכאורה משימת התאבדות לכל דבר וענין, אבל כאן נכנס לתמונה פטנט המהבהבים, לאמור: שים ארבעה מהבהבים, הפגן מצב חירום, וסיכויך לצאת מהעסק בשלום מבלי לחזות מקרוב בטקסטורה של אבני המקום יעלו פלאים. ואמנם, לג'יפים שלום (לפחות בטווח מבטי).


אנ"ש:
הרחוב הומה. מעט ליטאים, קורטוב חוצניקים אמריקאים אבל בעיקר חסידים בבגדי מלכות. אני מגלה להפתעתי שגם נערי בר מצווה כבר מתהדרים בקפטן המוזהב חגור האבנט הלבן הרחב של הצ'אלמערים. זקנים מתהלכים כשידיהם שלובות מאחורי גבם (מנהג שעד היום לא ירדתי אלי פשרו, ואם מי מכם בקיא במקורו אשמח אם יחכימני).

מולי מפציע זוג חסידי, בעל ואישה. לרגע נדמה לי שהם אוחזים ידיים ברחובה של עיר ואני מתמלא פליאה בואכה התפעלות. אבל מבט קרוב יותר חושף את האשליה האופטית: שרוול השאל הרחב העוטף את ידה וערימת ספרי הקודש האחוזה בידו יוצרים מראית עין של מגע, ותו לא. אפשר להירגע. הסדר נשמר.

מסמטה צדדית מגיח צ'אלמער בגיל העמידה, בגדיו מרופטים ומרובבים, עיניו זולגות דמעות והוא חצי ממלמל חצי שר בינו לבין עצמו "אָיי אָיי אָיי מֻשִׁיל, אָיי אָיי מֻשִׁיל כְּחַיירֵס הַנִשְׁבֻּר". מבטו מטושטש. לבי יצא אליו. לא ידעתי מה לומר. "שבת היא מלזעוק", מלמלתי לבסוף. "א-נו, ואם שבת אז כבר לא כואב?", התריס כנגדי. צודק, מה יש לומר. שתקתי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה