מסוף העולם ועד סופו

בשבוע שעבר קרה לי מקרה מוזר, קצת הזוי אפילו. בחורף-נטול-חורף הזה שעובר עלינו יוצא לי לנסוע לא מעט עם חלונות פתוחים, אפילו בערב. האוויר צונן במידה, נקי ורענן ומשיב נפש, ואני נושם אותו מלוא ריאותיי.
אבל לפני שבוע, בדרך הביתה מהעבודה, נשאה הרוח בכנפיה דרך החלון הפתוח הד של מה שנשמע לי כמו זעקה אנושית רמה, פולחת. נבהלתי. עצרתי על האין-שול באמצע שום מקום, הדלקתי מהבהבים ויצאתי אל החשיכה הסמיכה בניסיון להבין מהיכן הגיעה, אך היא, מצדה, לא נשנתה. חיכיתי עוד כמה דקות, ליתר בטחון, ואז נכנסתי ונסעתי הביתה, אבל הזעקה המשיכה לשוטט בחלל הרכב ובתודעתי, מעוררת בקרבי זיכרון רב שנים.

ירושלים מכורתי, מעבר למראותיה וצבעיה, טיפוסיה וניחוחותיה - מחזיקה גם בפסקול ייחודי, שספגתי לתוכי מינקות.
כרוזי לוויות סבבו ברחובות שכונת ילדותי מדי שבוע, פותחים ב"דִי לְוָיֶה פוּן הַרָב הגוֹיֶאן/הַרָבּוֹנִיס הַצִדְקוּנִיס", ממשיכים בשלל תארי כבוד בלתי נגמרים וחותמים ב"תֵּייצֶא מִבֵּיס הַלְוָיוֹת שַׁמְגָר לְהַהַהַהַר הַמְנוּוּוחֶעס".
אל חלל בית הספר שלנו בגבעת שאול נישאו מעת לעת צרחות מסמרות שיער מכיוון מה שמוכר היום כ"מרכז הירושלמי לבריאות הנפש" בכפר שאול, אך בשנות ילדותי נקרא בפשטות נטולת פוליטיקלי-קורקט "הבית משוגעים".
פעמוני הכנסיות ברובע הנוצרי התחרו עם קריאות המואזינים מהרובע המוסלמי על לבם של המאמינים.
הסוחרים במחניודה נאבקו זה עם זה בצעקות מחורזות על כיסם של הלקוחות.
שירת החסידים במאה שערים התערבבה עם הדיבור האידישאי הגלותי, העדין, שמילא את סמטאותיה.
תקיעות שופר הענק המסולסל של עזרא (שלימים הפך חברי) התמזגו עם קולות הרינה והתפילה שעלו מרחבת הכותל.

והיו גם צלילים נוספים, קצת פחות מוכרים לציבור הרחב, אך סמוכים מאד לשכונת ילדותי: צעקות המתבודדים הברסלברים במקטע יער ירושלים שבין קרית יובל ליד ושם.
כילדים היינו שומעים את הצעקות הללו לא מעט, ממקמים אותן בתודעתנו היכן שהוא על הציר שבין רתיעה לסקרנות. וכשבגרנו והיינו לנערים, ואף התהדרנו בכמה נהגים חדשים ואפילו ברכב חבר'ה ראשון, סובארו ג'אסטי חבוטה ומרוטה, גמרנו אומר לילה אחד לרדת אל טבור היער ולפגוש בצועקים מקרוב. כמה מבני החבורה היו אז בשלבים כאלה ואחרים של התחזקות דתית נערית מלאת התלהבות ועזות דקדושה, ובהתאמה אף שקלו להצטרף למתבודדים ולזעוק א-ביסעל לאבא שבשמיים בעצמם. עבדכם, מצדו, אז עדיין מִיסְנָגֵד חסר תקנה שטרם גילה את שורשיו החסידיים הידועים, התנדב להישאר לשמור על הרכב שחנה בקצה השביל המוביל ליער, בבחינת "שבו לכם פה עם הג'אסטי".
זו היתה גם הזדמנות נאותה עבורי לחנוך את האמגזית החדשה שרכשתי במיטב כספי במסגרת מאמציי הכנים למתג את עצמי כגבר-גבר ראוי לשמו בקרב בנות הסניף הנאוות. מצקלוני הוצאתי אלומה ריחנית של מרווה, שקטפתי שבוע קודם ליד אמת המים בואדי קלט וייבשתי על חבל פשתן במרפסת של ההורים, רקחתי לי בניחותא תה עז טעם ולגמתי ממנו בהנאה רעשנית, מאזין ברוב קשב לצעקות הבוקעות ועולות מלמטה ותוהה האם אמנם עמדו חבריי במילתם ותרמו כמה שאגות משלהם לסצנה הלילית. מדי כמה דקות היה משרך חסיד את דרכו על השביל, מכונס במחשבותיו, ואני הייתי מחייך לעומתו ומנופף לו לשלום.

אחרי כרבע שעה לערך עלה מתוך היער בחור צנום בג'ינס וסוודר, נטול כיפה, ארוך זיפים ושיער, עיניו ירוקות ובוערות.
במבט ראשון לא נתחוור לי כל צרכו פשר מעשיו ביער הצועקים, אבל נופפתי גם לו לשלום והוא נופף לי בחזרה והתקרב. הצעתי לו כוס תה ושאלתי מתוך נימוס האם צלחה תפילתו.
תגיד לי, אמר, אני נראה לך חסיד?
האמת שלא, עניתי והשתתקתי במבוכה. ישבנו קצת בשקט ולגמנו תה בחשיכה.
נו, אמר לבסוף, אם כבר הגענו לזה, בוא אסביר לך מה אני עושה פה. זה די אישי, אבל אנחנו כבר קצת חברים, אז חליק.
אני מקשיב, הנהנתי.
זה מאד פשוט, הוא אמר, אני בא לפה כדי לצעוק. זה אולי יישמע לך מצחיק אבל זה בדיוק מה שאני עושה.
אבל למי אתה צועק, שאלתי.
למי, תהה בקול, אנא עארף למי? לשמיים, לעולם, ליקום. אני צורח את הכאב שלי, על האהובה שלי שנסעה פתאום לפני חודשיים. הרי אף אחד לא באמת יכול להכין אותך לזה, ואלוהים, כמה שזה שורף. אם נראה לך שכאב לב זה ביטוי או מטאפורה - אז זהו, שלא. כואב לך פיזית בלב, פיזית, ושום אופטלגין לא יעזור לך גם.
הוא סובב בלי הרף את כוס הקלקר הרותחת בין ידיו. כך בעצם גיליתי, אמר, בדרך הקשה, שלצרוח את הכאב החוצה זו הדרך היחידה שלי לשחרר אותו טיפה, להצליח לנשום איכשהו.
כאב עמום חמר בי. שתקתי.

קוראים לי אסי, אגב, אמר בשקט. עכשיו מה הענין, המדינה שלנו קטנטנה, והעיר הזאת בכלל צפופה אללה יוסתור, כמו בגנגס ביום כביסה. גיליתי שאין לי שום מקום לצעוק בו בתוך העיר מבלי להיעצר במקום על סעיף סינדרום ירושלים או מינימום שוטטות. להיכנס כל פעם לרכב ולנסוע שעה לאיזה ג'הינם לא בא בחשבון, מה גם שאין לי אוטו, רק אופניים. בסוף חבר טוב, חוזר בתשובה, סיפר לי על היער הזה ומאז אני כאן, לפעמים פעם בכמה לילות ולפעמים כל לילה. הברסלבים החמודים נותנים לי אחלה מיסוך ואני יכול לצעוק כמה שבא לי בלי שאף אחד ישלח אותי להסתכלות. או למעצר.
ותשמע קטע מצחיק, אמר, קוראים לה נטע, וכשאני צועק את השם שלה זה נשמע קצת כמו ה"טאטע" שלהם. הם בטח חושבים שאני אחד מהם בכלל.
אני לא כל כך יודע מה לומר, אמרתי בעצב.
אין כל כך מה לומר, ענה, זאת האמת. אתה צעיר ובטח עוד לא יצא לך להתנסות במכאובים של אהבה. הלוואי שלא תתנסה גם.
הלוואי, אמרתי.

אסי הנמיך מעט את קולו. ודרך אגב, אמר, אם במקרה אתה חושב שאני הלא-חסיד היחיד שבא לפה כדי לצעוק - תחשוב שוב. מתחשק לך לראות פעם איך נראה הגהינום? תבוא לכאן בלילות של האבא השכול, שמסתובב פה בין העצים כמו מוכה ירח וצורח שוב ושוב את השם של הבן שלו אל השמיים.
גולה גדולה החלה לתפוח לי בגרון.
בכל מקרה, הכריז אסי, אני צריך לזוז עכשיו. כבר שלוש בלילה. מחר יום עבודה ובינתיים עוד לא נותנים פה חופשת מחלה על לב שבור. תודה על התה, אחי.
על לא דבר, אמרתי, והלוואי הלוואי שתמצא נחמה.
התחבקנו, והוא נפנה וטיפס למעלה אל הכביש, הכאב הולך בעקבותיו כצל שחור, נאמן.

כמה שנים אחר כך הייתי חייל וחזרתי הביתה מלבנון. כבפעמים רבות אחרות לא היה לי כוח להחליף את מדי הב' איתם הגעתי לשער שבגדר למדי הא', אלא שהפעם העצלות שלי התגלתה כטעות קשה. בתחנה המרכזית בירושלים ארבו שני שוטרים צבאיים חרוצים ועמלנים לחיילים פורעי חוק וסדר אשר כמוני. הצלחתי לחמוק מהם בעור שיניי רק כדי לגלות עוד שני צמדים כאלה מפטרלים מחוץ למתחם התחנה. מצאתי את עצמי כיונה בין הנץ לנחש. בתמרון של הרגע האחרון נמלטתי אל גינה קטנה מאחורי התחנה והתחבאתי, מילולית, מאחורי גזע עץ עבה עד יעבור הזעם כחול הכומתה. החזרתי לעצמי את נשימתי, מבטי משוטט סביב. ואז ראיתי, יושב על הספסל ממש מולי, את אסי מיער ירושלים (כלל ברזל ידוע הוא, שאם פגשת טיפוס ירושלמי לא שגרתי במהלך חייך - חזקה שתיתקל בו שוב היכן שהוא ברחבי העיר לפחות עוד פעם אחת).

אסי חבק ג'ינג'ית מתולתלת עדינת קלסתר, מבטו טובע במבטה. לא ידעתי אם היתה זו נטע שלו או שמא אהבה חדשה, ומיותר לומר שלא היתה לי שום כוונה להפריע להם ברגע פרטי כל כך, אבל פניו של אסי זרחו ועיניו הירוקות חייכו והוא היה מאושר ודי היה לי בזה. העליתי לנגד עיניי את דמותו הכפופה, משרכת דרכה בלאות על השביל העולה מהיער, ואז שבתי והבטתי בו ובאהובתו, כיצד הם אוהבים במבטם ובחיוכם ובמגעם ובמחוותיהם ובאצבעותיהם המשולבות בחוזקה, ולבי התרחב ונמלא כנהר.
העפתי מבט לכיוון התחנה. אגרוף הזעם הכחול עוד פיטרל שם בנחישות. יש לי כמה דקות נוספות להרוג מאחורי העץ, מסתבר. אסי ואהובתו קמו בינתיים ללכת לדרכם. היא הקדימה אותו ברגע, קמה והחלה ללכת, והוא קרא לה שתשוב. במחווה חמקמקה ונוגעת ללב, שכמי שישב פעם מול קיומו השבור על שפת יער הצעקות יכולתי הן להבחין בה והן לרדת אל פשרה, נטל את ידיה, כרך אותם סביב מותניו ואימץ אותה אל חזהו דקה ארוכה. ואז, ידו האחת סביב כתפה, ידו השניה ספק אוחזת ספק מלטפת את כף ידה, החלו לצעוד ולהתרחק במעלה הכביש, הופכים אט אט נקודה קטנה ואחודה של אהבה, עד שנעלמו בעיקול הרחוב.