תמיד
כשיש לי מעט זמן אחרי פגישות עבודה או סידורים בצפון הגולן, אני עולה להר בנטל
לשטוף קצת את הנפש. ביום של ראות טובה מרחיב הנוף מפסגתו את הלב. במזרח, מוצב
האו"ם ומאחוריו קונייטרה הישנה, זו שהסורים בחרו להשאירה בחורבנה כ"סמל
נצחי לתוקפנות הישראלית". בדרום, שורות הגפנים הנטועות לאורך עיקול הכביש
שמצפון לאנדרטת כוח נתי, הולכות ומזהיבות בימי ראשית הסתיו, ומולן, נקודה קטנה של
אבן שחורה, פסל נדיה כהן הצופה אל פני סוריה, ילדיה נחבאים מאחורי גבה והיא עומדת
ומחכה לאלי בעלה שישוב. במערב קיבוץ מרום גולן ממעוף הציפור. ובצפון החרמון השגיב,
אפור וקירח, נטול אדרתו הלבנה.
בעמדה
המזרחית של התל עומדים שני חיילים אירים מכוח שמירת השלום של האו"ם. עד לפרוץ
מלחמת האזרחים בסוריה החזיקו חיילי הכוח את המוצב שעל הגבול, אבל כשהתחיל הבלגאן
החליטו שעם כל הכבוד לשמירת השלום האזורי, שלומם האישי מעניין אותם טיפ טיפה יותר,
ונסוגו מגמה אחורנית, אל קו התילים של הגולן הישראלי.
את האו"מניקים מכוח השלום אני רואה לפעמים גם בתור בסניף הבנק בקצרין, תמיד
בארשת טרודה ומתוחה. אני מניח שענייני משכורות, חשבונות וכספים מדאיגים אנשים מכל
העולם במידה שווה מאד.
בניגוד
לחיילים הנפאלים שאיישו את העמדה בביקורי הקודם, שהיו מבוגרים וחמורי סבר, החיילים
האירים מהיום הם צעירים ושטותניקים. אני מברך אותם לשלום והם נענים לי בלבביות
ומיד מפנים לי מקום בעמדה. "אני איאן וזה קולין, נעים מאד". אני מביט
מזרחה, אל העמק המוריק, ושואל אותם מה המשימה שהוגדרה להם. קולין מפהק פיהוק גדול.
"הו, זה פשוט מאד, מיסטר, לשמור על כל העצים בגזרה, שלא יזוזו ושלא יעשו
בעיות. אתה הרי יודע איך עצים אוהבים לעשות בעיות לפעמים". אני מחייך, תוהה
איך הם לא מתחרפנים, ואיאן משיב לי שכל זמן שהסמל משוכנע שבמימיות שלהם יש מים ולא
בירה הכל בסדר, ואז קורץ קריצה שאינה משתמעת לשני פנים.
בתעלה
הצפונית לכיוון החרמון אני רואה חייל נוסף, בגבו אלינו. לא הכרתי את העמדה הזו,
אני אומר. נכון, אומר איאן, היא לא היתה פה קודם. המצאנו אותה בשביל שון העצוב וזו
העמדה שלו עכשיו.
הרמתי
את עצמי אל דופן התעלה, התיישבתי על שק חול וביקשתי הסבר.
דִ'יס
אִיז פּוּר שׁוֹן, הצביע איאן על החייל שבעמדה הצפונית, ולפני חודש נשבר לו הלב.
עכשיו, כמו שאתה רואה אותו כזה ז'לוב, שון יש לו לב של ציפור קטנה. מאז שזה קרה לו
הוא לא ממש איתנו, אבל הסמל שלנו, בגלל שהוא לא בנאדם, ממשיך לחפש אותו ולסנג'ר
אותו ולרדת לחייו. מה נסגר איתך, חתיכת אידיוט? אתה לא מבין שהבחור נשבר לו הלב?
עזוב,
הפטיר קולין, כדי להבין איך זה מרגיש צריך שיאהבו אותך קודם, ואני די בטוח שאת
הסמל שלנו אף אחת לא אהבה אף פעם. כן, הנהן איאן, טיפוס בלתי אהיב בעליל. עכשיו
אני, המשיך בלהט, אני בכלל הייתי קובע חוק שמי שנשבר לו הלב צריך לקבל
גימ"לים לפחות לחודש, אבל אף אחד לא שואל אותי כידוע, אז כדי להרחיק את הסמל
מהגב של שון סיפרנו למפקד שלנו כמה סיפורים יפים על האיומים מהגזרה הצפונית
שהתצפית שלנו לא מכסה מפה, קיבלנו עוד עמדה על ההר, והיא רק של שון עכשיו. וככה
הוא הוא יושב כל היום מול ההר ושותק. הרי כמו שאנחנו שומרים על העצים צריך גם
מישהו שישמור על ההר, לא? איאן שירבב את ראשו אל מחוץ לעמדה וצעק בחיבה "שון,
היי שון! אתה מקפיד לבדוק כל כמה דקות שההר לא זז? לדעתי אתה לא ערני מספיק והוא
עושה לך קונצים". שון שתק. אפילו לא הסתובב. מסכן, נאנח קולין, אבל כאן הוא
יכול לפחות להתאבל בשקט.
משהו
חמר בי. נפרדתי לשלום משני הג'ינג'ים העליזים, ירדתי מהסוללה ונכנסתי לקופי ענן,
בית הקפה החביב שעל פסגת ההר. בקופי ענן מוכרים על הדלפק כדורי שוקולד גדולים
ומשובחים. ביקשתי מהמוכר לארוז לי ארבעה. במחשבה של רגע לקחתי מפית, כתבתי עליה
"Tomorrow is a new day",
קיפלתי והכנסתי לקופסת הקרטון.
עליתי לסוללה הצפונית וניגשתי אל העמדה של שון העצוב. שון, אולי החייל הענק ביותר
שראיתי מעודי, נשא אלי עיניים מופתעות, הולם הכאב משתקף אלי ממבטו כצל שחור.
הנחתי את הקופסה עם כדורי השוקולד על דופן העמדה, טפחתי על שכמו, ואז
הסתובבתי והלכתי בלי לומר מילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה