דער קיגעל מאכער

מיילך קליין הוא קיגעל מאכער, מכין קיגעל. זה מה שהוא יודע לעשות וזו פרנסתו כבר יותר שנים ממה שהוא מסוגל למנות. אמנם יש כל מיני סוגים של קיגעל בעולם: עפפעל קיגעל ומעהל קיגעל וקרטאפעל קיגעל ואפילו איזו המצאה חדשה מקרוב באה בשם קיגעל אוברנייט, שטרם ירד עדי פשרה. אבל מיילך קליין עושה קיגעל ירושלמי וזהו. אפילו בשבתות זכור, כשתוהים לקוחותיו במפגיע מדוע אינו מוכר גם עפפעל ומעהל וקרטאפעל קיגעלאך בנוסף ללוקשען קיגעל הרגיל, כדי לקיים מצוות מחיית עמל"ק כמנהג, פוטר אותם מיילך בהינף יד, ממלמל משהו על כך שמומחיות אסור לה שתתפזר ומתעקש להמשיך להכין רק לוקשען קיגעל, וביתר דיוק מה שמכנים העולם "קיגעל ירושלמי", עם המאזן העדין מכל עדין שבין מתקתקות לחרפרפות. ובאמת, הגם שרבים רבים נתאוו להשיגו לעצמם, נותר המתכון של "קיגעל קליין" בגדר סוד כמוס, איש מפי איש. אל מיילך עבר מאביו, ולאביו מזקנו, ולזקנו מזקן זקנו, וכך אחורה בשרשרת הדורות ממש עד להסבא רבא רבא ר' דב בער קליין, הראשון ששלח ידו בלוקשען, אי שם בערבות הכפור של גליציה.

בצעירותו, כשניסה מיילך לחלץ עצמו מעיסת האטריות הדביקה שלכדה את גורל שושלת משפחתו, פסק מוישה אביו נחרצות שישכח מזה. "הקיגעל שלנו זה כבר מזמן לא רק פרנסה, קבע, אלא מצווה מפורשת של לא תמנע טוב מבעליו. כדי לעודד את בנו הזכיר באוזניו את אמרתו הידועה של הרבי מקומרנה, לפיה מי שאינו אוכל קיגעל בשבת בבוקר יש לחוש ליהדותו. משמע, הכריז, שכל עוד יש יהודים בעולם תימצא לך פרנסתך ברווח. בטח ובטח עם המתכון שלנו.

ואכן שמעו של "קיגעל קליין" יצא למרחקים, ואפילו עדי האחים הטועים סרוגי הכיפה הגיע. הנה כי כן מסתבר, שגם המזרוחניקעס, אף שוודאי התרחקו כהנה וכהנה מכמה וכמה ממסורות האבות הקדושים - עדיין לא שכחו צורת היימישע עסען מהי, והיו מזמינים ממיילך סירים מהבילים להקידושים שלהם ומשלמים לו בעין יפה.
ומשרבתה אצלם התחרות בקידוש של מי יוגש הקיגעל הירושלמי המובחר ביותר - הכניסו אי אלו מבני הקהילה את ידיהם לעומק כיסיהם ושכרו את מיילך לשבות בבית הכנסת כל השבת, כדי שישגיח אישית ומקרוב על הבן יקיר המהביל שלו, שלא יישרף חלילה תחת ידיו של איזה שלימזל ויוציא דיבתם רעה בקרב שאר המתפללים.

ומצד האמת קשו השבתות הללו על ליימך. העבודה, שאין בלבו דבר על המזרוחניקעס, ודאי כשהוא מוציא מהם את פרנסתו ברווח נאה, אבל לכל הפחות א-שטיקעל חסידישע נשומע לא יכולה להיכנס אצלם בדלת? מיילך היה ננסך אז געגועים לשבת שלו בגאולה, עם ההייליגע רבּה, ועם קה אכסוף - איך ייתכן שהמזרוחניקים לא שרים קה אכסוף? הם לא יהודים? - והבית מדרש והטיש והניגונים והריקודים על הפרנצ'עס ודיבוק החברים. ומפה לשם היו מהדהדות במחשבותיו מילותיו של הקרלינער, "װען איך װלט געהאט כח, װאלט איך געלאפן אין די גאסן, און איך װאלט געשריגן הױך, הוי שאבעס הייליגע שאבעס!". ואולם מסגור פיו לא יצאו על כל פנים.

ואותה שבת בה מתרחש סיפורנו שבת שבע ברכות היתה, ואל תוגתו הרגילה נתווספה עקת נפש נוספת. זה זמן רב שהוא וזהבה אשתו אינם שרויים בטוב. אין עוד דרך להתחמק מלהכיר מכך. כמה פעמים עוד ניסה, בדרכו המגושמת משהו, לדבר על לב אשתו, ומשנכשל, התכנס גם הוא בשתיקתו והשקיע את יגונו בעבודה. ואם סבורים אתם שעבודה קלה היא, כנראה לא הכנתם קיגעל ראוי לשמו מימיכם.

לעתים רחוקות היתה מגיעה איזו ווייבער לקיתונו של מיילך, בירכתי מטבח אולם הקידושים שמתחת לבית הכנסת, כדי לרחרח את הסירים. אולם ברגיל, נכנסו לקבל ממנו הוראות בעיקר הגברים. לכן מה רבתה פליאתו כשבליל שבת אחרי הסעודה נכנסה לפתע ריבה צעירה ויפת מראה, מטפחת צבעונית קשורה בחן על ראשה, ולא רק זו אלא שמיד פנתה אליו והודתה לו על שעזב את ביתו לכל השבת במיוחד עבור שמחתה. הנה כי כן, ניסה מיילך הנדהם לסדר את אשד מחשבותיו, הנה כי כן - קודם כל מדובר בכַּלֶה עצמה. ואחר שהבין זאת שאל עצמו במבוכה כיצד יענה, מחד, הן לא יאה להשיב פני כלה-מלכה ריקם. מאידך, בכל זאת, לא ירבה שיחה וכולי. לבסוף הרכין ראשו, מלמל תודה חטופה ומיד נפנה לסוב על עמדו ולשוב אל הדברים הברורים יותר בחייו, הלוא הם הפלטות והסירים והסכינים וחביות החמוצים, אך אז חייכה הכלה לעומתו - לא רק פיה חייך אלא גם עיניה, חשב - ולבו של ליימך נעצר לרגע, התכווץ ואז שב והלם בקרבו. א גיט שאבעס, מלמל, ונס על נפשו אל מאחורי מערום ארגזי החד פעמי.

יסלח לו קודשא בריך הוא, אבל מאז שנכנסה הכלה למטבחו בפעם הראשונה - כל חפצו של מיילך היה שתיכנס בשנית. ולא שתקפוהו הרהורי עבירה חלילה - הס אף מלהעלות על בדל שפתיים, עפר לפי המלעיזים - הן כלה היא, ממש יצאה מחופתה, וגם ליימך עצמו, ככלות הכל, כבר אלטערע חוסיד, מה גם שפתו בסלו זה יותר מארבעים שנה. רק קיווה כי תחייך אליו שוב בפיה ובעיניה כמעשיה אמש, כי ידע כמה הקל חיוכה על צקון נפשו.

והנה, בסוף הקידוש של הבוקר, נכנסה שוב לקיתונו ומיד הלם לבו נגד צלעותיו. ובפעם הזו גם בקרב הכלה פגה במעט המבוכה וישר ניגשה אליו, פיה ועיניה מחייכים, ואמרה לו, תודה רבה מיילך (מהיכן לה שמו, חשב מוכנית), הקיגעל היה ממש מעולה, ואז, לרוב תדהמתו, נטלה כיסא פלסטיק אפור והתיישבה ממש לצדו. מיילך האומלל הביט חסר אונים בסיר הגדול שעל הפלטה והתאווה מאד להיבלע אל קרבו ולסגור את המכסה מעליו. אבל הכלה לא המתינה, הביטה ישירות בעיניו המושפלות ואמרה, אז תגיד, מיילך, לא קשה לך להיות פה לבד בלי האישה והילדים? ומיילך, מסמיק כסוכר מקורמל, מלמל בשארית כוחותיו שברוך השם הילדים כבר מזמן גדלו ונישאו, ולגבי האישה, א-נו, פשיטא שלא קל לה הנסיעות האלה לכל השבת, אבל זאת הפרנסה שלו והיא מבינה.

עיני הכלה הצעירה שבו וחייכו, ומיילך הרגיש בחוש ממש איך הסכר שבין לבו ללשונו הולך ומתמוטט לו מתחת לסינר הלבן. ואז, שוטף מילותיו במהירות לפני שיבין שכלו מה מעולל בעליו, סיפר לה על הימים והשבתות הארוכים והשותקים של זהבה ושלו, וכיצד אין להם עוד לאן להוליך עוד את כאבם בין קירות הדירה הקטנה. ולכן, מצד האמת, אולי יותר טוב להם ככה עכשיו, כשהיא בבית והוא כאן.
והכלה שאלה אם קרה משהו ומיילך אמר שהוא באמת לא יודע. הוא חוזר הביתה וזהבה שותקת אז גם הוא שותק, וכי מה עוד נותר לו לעשות?

החיוך בעיני הכלה נתכסה דוק של עצבות. לכמה רגעים נשתתקה ואז אמרה בהיסוס, אתה יודע מה אני חושבת מיילך? אמנם רק עכשיו התחתנתי ומי אני בכלל שאשיא לך עצות, אבל אולי כל מה שצריך זה פשוט לשבור אותו. לשבור את מה, תהה ליימך, לראשונה מישיר מבטו אליה. לשבור את המעגל, אמרה הכלה ומיד שאלה מה זהבה הכי אהבה לעשות יחד איתו והדגישה שמטלות הבית וענייני שגרה לא נחשבים. מיילך חשב וחשב וכמעט התייאש, אבל אז נזכר לפתע כמה אהבה זהבה לחתור איתו בסירת משוטים, פעם, לפני שנים, כשהיו הולכים עם הילדים בקיץ לפארק הלאומי ברמת גן; את אינספור ניסיונותיה ללמד אותו לחתור בתיאום איתה ואת צחוקה המתגלגל כשלא עלה הדבר בידו והם היו שטים סביב עצמם במעגלים בלתי נגמרים.
והכלה, מצדה, הקשיבה, הנהנה וחייכה.

יומיים לאחר מכן התיישב מיילך לפנות ערב על הספה שמול דלת ביתו. ידו האחת אוחזת זר פרחים גדול – איפה קונים פרחים לא ביום שישי, תהה אז תהייה של אמת נוכח הכלה הצוחקת – ובידו האחרת שני כרטיסי השיט שקנה לו אמש חבר בני ברקי בפארק הלאומי.
הוא נשם עמוקות, ואז חייך לעצמו, הביט אל הדלת וחיכה.