הכנפיים של זכי

בייחוד חביבות על היהודי נסיעות אוטובוס ליליות באזורים שוממים, שחוט של חסד משוך עליהן. קפסולה מבודדת מוארת כחלחל חותרה בוקעת מרחבים שחורים, חורכת מרחקים. זרמי הזרות הקרירים החוצצים בין נוסעיה בשעות האור מתחממים ומפשירים קמעה עם רדת ליל, וחוטים דקים של נעימות נשזרים בחללה.

והנה, בבחינת חוט מאריך של חסד, בנסיעת לילה ארוכה אחת בכביש הבקעה - בקעו עלו ממערכת הסטריאו של הנהג ניגוני הוד קדומים, חצובים מהררי קודש, מחצרות ויז'ניץ ונדבורנא, מודז'יץ וספינקא, קרלין ובאבוב, בעלזא וחב"ד. לרגע התפלא היהודי, מה לכהנת בבית הקברות? אך במשנהו הניח לסקרנותו והתמסר להצלילים המנחמים ונתנם אל לבו.

ובהגיע האוטובוס ירושלימה המתין היהודי עד שיירדו כל נוסעיו, ואז התגבר על ביישנותו וניגש לשאול את הנהג לפשרם של דברים. ומה גברה פליאתו משגילה כי הלה זכי מעודה שמו, וכי בין מולדת אבותיו לערבות גליציה מפרידות אי אלו מדבריות וימים, נהרות ומלכויות, ושני אזורי זמן לפחות.
והיהודי שאל בדחילו מאי האי אדון זכי, וזכי מצדו חייך במבוכה, אצבעותיו ממוללות מבלי משים את כיסוי העור של ההגה הגדול ומבטו ננעץ בנקודה כלשהי בחלל.

היה לי פעם נוסע זקן, חסיד מטבריה, אמר לבסוף, תמיד היה עולה בצמח ומתיישב במושב לצדי, שותק ומתכנס בתוך עצמו. עד שיום אחד פנה אלי לפתע ואמר לי א-נו רב זכי, איך ככה שעתיים בחושך בלי אף ניגון? הרי אפשר להשתגע מזה. ובפעם הבאה שהגיע נתן לי את הדיסקים האלה במתנה. בהתחלה צחקתי, הרי בקושי את השמות יכולתי לקרוא, עם כל האל"פים והעי"נים בכל מקום, ומה לי ולאלה בכלל. אני אפילו כיפה על הראש אין לי, אבא שלי עדני ואמא עיראקית. אבל הכנסתי את הדיסק, הרי הזקן יושב ומחכה ולא נעים.
כל זה קרה לפני שנים. החסיד כבר מזמן לא נוסע אצלי, אולי בכלל כבר נפטר, אבל מאז ועד היום הניגונים האלה פה איתי - זכי החווה באצבעו קודם אל הנגן ואחר כך אל לוח לבו - נשארים ולא עוזבים.

הנהג מזג תה עז טעם מתרמוס קטן לשני ספלוני חרסינה והיהודי התיישב וסיפר לאיש שיחו בבדיחות הדעת על אותו פֶּלֶאדִיגע זָאך ששמע פעם מחסיד ג'ינג'י בעל גוף על הפראנצ'עס בויז'ניץ. "זה שהאור החיים הקדוש והבעל שם טוב, זה יושב במרוקו וזה במז'יבוז, נפגשו כל שבוע לחברותא בשמיים, נו נו, את זה כולם יודעים", רעם הג'ינג'י בבוז בלתי מסותר, ואז המתיק סוד עם היהודי בדבר "מסורת שקיבלתי בסוד מאבי זקני" אודות רבי שלום שבזי הזקן, שלעתים, לאחר קפיצת הדרך החודשית מתימן לארץ ישראל, היה דופק קפיצת המשך לילית לגליציה, ושם, בשדות המוריקים שבין קוסוב לקיטוב בשעת הנץ, היה נפגש עם הבעש"ט הצעיר, עוסק עמו כהנה וכהנה בסתרי תורה וברזין דרזין ואז חוזר בקפיצה ישירה בלי קונקשן ישר לפרבריה של צנעא. אז הנה זכי, חייך היהודי, אולי החיבור הזה שלך יורד אל השורש ממש.

זכי שתק, מהורהר. ידיו הגדולות נעו באוויר, מנסות לתפוש מילים חמקמקות. אני לא יודע להסביר, אמר לבסוף, עיניו מתלחלחות, וואלה באמת לא יודע. אם תשאל אותי אלו פסוקים הם שרים לא אדע אפילו לענות לך, עם ההגייה הזאת והמבטא שלהם, אללה יוסתור. אבל תשמע, זה כל כך יפה, כל כך יפה. וזה נוסך בי ערגה וכיסופים וגעגוע - תהרוג אותי, אני לא יודע געגוע למה אפילו. ואתה יודע מה? זה גם לא באמת חשוב, הוא עומד בפני עצמו.

ובסוף, אמר ליהודי כשנפרדו לשלום מתוך אחוות מתגעגעים, בסוף יש את הנסיעות האלה, לילה לילה, שעות על שעות; כולם או ישנים או מתחבקים או עם האף במסכים והאוזניים באוזניות ואז זה רק אני והחושך מצרים הזה. וכל הצרות של החיים הרי עושות לך אמבוש ומחכות בדיוק לרגעים האלה כדי להתנפל על המחשבות שלך ולעשות לך סמטוכה בראש. אז אני מנגן לי איזה ניגון, ועוד אחד, ועוד, והמעיינות של הכיסופים מתחילים לנבוע בי לאט לאט. וזה כאילו.. כאילו נותנים לי ידיים בחושך, יד אחת בכל צד, מושכים אותי החוצה, מחברים לי כנפיים, זורקים אותי למעלה, ואני עף.