כמה מילים על "פולמוס ורד נעם"

ורד, כשמה כן היא, כותבת יפה ובנועם, ואולם, בעוד שהיא מפליאה לאבחן את המחלה, בדברה על פתרון היא כבר חוששת לחרוג מעבר לגבולות האקמול. הנה דוגמא אחת רק לצורך ההמחשה: ורד מדברת על מחיצה שוויונית בבית הכנסת כפתרון ראוי ומספק מבחינתה, אבל איך בדיוק תבטל מחיצה שוויונית כזו את האנכרוניזם שהזכירה? באיזה עוד מקום היום מושיבים נשים וגברים בנפרד חוץ מאשר בבית הכנסת?

לאבחן בחכמה את הבעיה זה לא מספיק. המבחן האמיתי הוא בשלב הפתרון. כל עוד ורד לא מסוגלת להשתחרר מהתלות במוסד הפסיקה; כל עוד היא תמשיך לצטט פסיקות אזוטריות של המהר"ם מרוטנבורג רק כדי לתת תוקף ולגיטימציה לדברים הברורים כשמש שכתבה - לא תהיה תקומה לאמת המאירה עליה הצביעה בכשרון רב.

תהא אמונתנו ביחס לשאלת הבריאה אשר תהא - אין חולק על כך שכולנו נולדנו עם קול פנימי, מצפן ערכי-מוסרי הטבוע בנו משחר קיומנו והמחייב אותנו להתבונן נכחה אל פני המציאות ולהיות נאמנים למה שנתפס בעינינו כאמת פשוטה, כקול ההיגיון. הדברים שאומרת ורד הם בבחינת קול ההיגיון הפשוט, וככאלה הם אינם צריכים לכוף עצמם כאגמון בפני אף איש או שיטה או מוסד או מנגנון.

למרבה הצער, מהפכה אמיתית לא תבוא ממאמרים כאלה, אמיצים ככל שיהיו, באשר בסופו של דבר הם ממשיכים לשחק במגרש הביתי של הממסד ההלכתי ואינם מצליחים להשתחרר באמת מן התלות בו ומן ההתבטלות כלפיו. מציאות אחרת, הנאמנה לקול הפנימי שלנו כאנשים תבוניים החיים במאה העשרים ואחת. תיוולד רק מתוך נכונות אמיתית להשתחרר ממשקלן של פסיקות אנכרוניסטיות ממאות עברו (אשר כבודן ביחס לזמנן ודאי מונח) ולייצר, מתוך כבוד ואחריות, מציאות חדשה, ההולמת את כבודנו ואת האינטליגנציה שלנו כמי שנבראו בצלם, אנשים כנשים.