אבל בלי שום קשר, אני דווקא מכיר את הטלוויזיה האמריקאית לא רע, על תכניה האיכותיים (תוצאה של תקציבי עתק ומאגר בלתי נדלה של כשרונות בימוי ומשחק) ועל תכניה הפחות איכותיים (שלעתים רבות גם הם תוצאה של תקציבי עתק ומאגר כשרונות בלתי נדלה, רק שהם נעדרים את מרכיב הצלחה החמקמק ההוא - תערובת של כשרון מיוחד, קסם והרבה מאד מזל).
בהדיוטה התחתונה שלה, לעומת זאת, ניתן למצוא מגוון אינסופי של טראש טהור ומזוקק שכולו בעל ערך תרבותי זהה לחלוטין, זה המשתרע על פני הצד הלא נכון של האפס - החל בתכניות ריאליטי שאין להן אלוהים וכלה בתכניות אירוח (בעיקר מז'אנר ה- day talk show) אשר לו הייתם מספרים לחייזר שהרגע צפה בהן כי משתתפיהן הם אזרחי המעצמה החזקה בתבל, הוא היה מקיא עליכם פלסמה בצבע סגול-זרחן מרוב צחוק.
אבל יש מכנה משותף מובהק, שמתי לב, לכל התכניות הטראש באמריקה, שקל מאד לשים לב אליו. אין בהן יהודים. פשוט אין.
כידוע, יהודי אמריקה לא בדיוק מתבדלים מהסצנה הטלוויזיונית האמריקאית. אולי נכון יותר יהיה לומר כי הם מהווים את אחת מאושיותיה המרכזיות. ובכל זאת, כמעט ולא תמצאו יהודים בקרב משתתפי התכניות הללו (אלא אולי כמנחים שלהן, כמו ריקי לייק או ג'רי ספרינגר). במילים אחרות, קצת פחות פוליטיקלי-קורקטיות: ישנן הרבה תת-קבוצות אתניות המרכיבות את מה שמכונה בארה"ב "ווייט טראש", זבל לבן. יהודים אינם נמנים עליהן. אפילו לא טיפה. אפילו לא קרוב.
כעת, אל תטעו - יש לי הרבה ביקורת על אחינו שבגולת אמריקה, מכמה וכמה טעמים, אבל את התכונה הזו אי אפשר לקחת מהם. לעולם לא תמצאו אותם שוחים במיץ של הזבל של התרבות האמריקאית. על פי רוב הם ישקיעו את מיטב כספם במתן חינוך מעולה והשכלה גבוהה מן השורה הראשונה לילדיהם - הרבה לפני הגשמת חלומות חומריים כאלה ואחרים. לא סתם הם התברגו גבוה כל כך בקרב האליטה המשכילה של ארה"ב. במילים אחרות, "עם סגולה" הוא אולי ביטוי מאד מחמיא גם עבורם, אבל הם לעולם לא סברו כי הוא פוטר אותם מחובת ההוכחה והעבודה הקשה.
***
מעל מיליון ושלוש מאות אלף איש (!!!) מקרב משקי הבית היהודיים רותקו אל המסך בפרק הפתיחה של האח הגדול - מספר פשוט בלתי נתפס, איך שלא תסתכלו עליו. ברשת רצו סיפורים על מרצים באוניברסיטאות שהתבקשו (ולעתים אף הסכימו) לשחרר את הסטודנטים מוקדם יותר לרגל השקת אירוע התרבות של השנה. קרוב לפריקינג מיליון וחצי צופים עזבו את כל עיסוקיהם ורצו לצפות במה שכל אדם הגון לא יוכל לכנותו אלא המיץ-של-הזבל, מופע קרקס חסר גבולות ומתבהם, אשר יוצריו הזחוחים אספו כלאחר יד מקבץ טיפוסים תאבי פרסום, גסי רוח, או סתם אנשים בלתי מודעים לעצמם באופן קיצוני, כדי שיצרחו זה על זה וישוסו זה בזה כחיות בקולוסיאום לנגד עיניהם הרעבתניות של בני העם הנבחר בציון - אלו שככל הנראה ממשיכים להשלות את עצמם כי הנם חסיני טמטום קטגורית ולו מתוקף תוארם זה.
ואנא בטובכם, חסכו ממני כבר מעכשיו את כל האבחנות והתובנות הפסאודו-אקדמיות בדבר האיכויות האינטלקטואליות-בואכה-ליריות של הניסוי הציני הזה בבני אדם. חברים, להכריז "אני אשכרה מכור לערוץ שמונה" ואז לצפות כל ערב בערוץ שתיים זה עוד סביר - סתם שקר לבן ובלתי מזיק שחלקנו אנוסים ככל הנראה לספק כדי לתחזק פוזה מסוימת. אבל היומרה שבעצם ההכרזה על צפיה ב"אח הגדול" כחלק אינטגרלי מביבליוגרפיית החובה ב"יסודות הסוציולוגיה במשנתו של פוקו", הינה, כך נדמה לי, כבר בלתי נסבלת בעליל.
ובכל זאת, איכשהו כל מי שרק מנסה לצרוח "המלך הוא עירום" מושתק מיד בתואנות מופרכות של ניתוק, התחסדות או התנשאות, שמעניינות לי כמובן את קצה הזרת השמאלית. אינני מוצא שום סיבה לשתוק בשעה שאנשים ציניים, תאבי ממון וקלי דעת עושים בחברה הישראלית מעשה סדום תרבותי בלתי פוסק ובלתי הפיך, הופכים במודע בלוני אויר חם אנושיים לגיבורי תרבות ולאלילי נוער. פלא שמשאלת לבם של רוב ילדי ונערי עם הסגולה היא "להיות מפורסם", מעט לפני "להיות דוגמנית" או פשוט "להיות בטלוויזיה"?
יצא לי לראות או לקרוא ראיון עם הזוכה של העונה שעברה. כבודו כאדם ודאי במקומו מונח, אך מדובר בבחור - אין דרך יפה לומר זאת - מעט רפה שכל, שלפני הכתרתו כגיבור תרבות מקומי וכמושא להערצתם של אלפי ילדים ובני נוער עבד כמלצר במסעדה. בכתבת חדשות בטלוויזיה ראיתי דייר אחר, ערס מצוי שהוכנס אל הבית בכוונה תחילה כדי להתעמת בין כתליו עם ארוסתו לשעבר (פרחה מצויה, יש להניח) להנאת הצופים, וצולם בכתבה לאחר צאתו מן הבית, כשבא לאסוף את אחייניתו מבית הספר. מאות ילדים, צפיתי כנדהם, צבאו על אושיית התרבות החדשה מכל הכיוונים וביקשו להצטלם אתה ולקבל ממנה חתימה. לא פחות ולא יותר. אז תגידו לי אתם: למה, למה בדיוק נראה למישהו כאן שמועד הפירעון של היופי-חי הזה לא יגיע יום אחד ויגבה מאתנו כעם וכחברה וואחד צ'ק מהגהינום?
עשרה ימים לפני שידור פרק הבכורה של האח הגדול עמד פרופ' דן שכטמן בשטוקהולם וקיבל פרס נובל, וכולנו עשינו לעצמנו מסאג' מפנק בשריר הכבוד הלאומי ודיברנו בגאווה גלויה על האחוז הבלתי נתפש של בני עמנו בקרב מקבלי הפרס לדורותיהם, כאילו מדובר במתנה מסיני. מישהו כנראה שכח לעדכן אותנו שלמרבה הצער לא מדובר בסגולה גנטית בלתי-תלויה. למעשה, את התוצאות ההרסניות של תרבות הטמטום ע"ש קשת-רשת ניתן לראות ברחובות כבר היום, ולמראן - מי בכלל רוצה לחשוב על מה שיהיה כאן מחר?
ההיסטוריה הישראלית ככל הנראה כבר לא תשפוט את ארז טל או את אבי ניר באשמת אינוס תרבותי ומעשה סדום חברתי, ומה רב הצער על כך. אבל את עונשם הם יקבלו בכל מקרה, יחד עם כולנו, על הכבישים ובתור בסופרמרקט ובבתי העסק ובמתחמי הבילוי ובבתי הספר ובצבא ובמקומות העבודה וברחובות. ככלות הכל, המציאות הרי איננה פרק הדחה, ולפועלים בה אין שום סיבה "להתנהג בהתאם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה