יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה שלישית)

תחנה שלישית: האזור האפור
הקריאה בספרו של זלמן גרדובסקי (ראה רשומה קודמת) גרמה לי לשוב ולצפות באחד מסרטי השואה הקשים שצולמו אי פעם (ותאמינו לי, ראיתי כמעט את כולם): "האזור האפור" של טים בלייק נלסון.

"האזור האפור" עוסק גם הוא במרד אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ. כמה שנים קודם לצילומיו יצא לאקרנים "החיים יפים" של בניני, שרבים ראו בו - במידת מה של צדק - בנאליזציה (בואכה קייטניזציה) של השואה. אינני יודע אם נלסון החליט במובהק ליצור את סרטו כתגובת נגד לסרט של בניני, אבל דבר אחד ברור: הבמאי היהודי-אמריקאי הצעיר בחר במודע ובכוונה תחילה בשיקוף מציאות האימים של תעשיית ההשמדה באושוויץ-בירקנאו כהווייתה, ללא כחל וסרק, בלי לטשטש אותה ובלי לרכך אותה.
כשמדובר בלב הגהינום, זוהי החלטה מאד לא פשוטה. ואמנם, כשהוקרן הסרט בבכורה עולמית בפסטיבל חיפה (הרווי קייטל, כוכב הסרט והמפיק שלו, אף הגיע במיוחד לארץ לכבוד המאורע) תיארו כתבות בעיתונים כיצד אנשים בקהל יצאו בתדהמה ובזעם מאולמות ההקרנה נוכח המראות הקשים.

גם אני לא ידעתי בתחילה כיצד לבלוע סרט שואה ישיר ובוטה כל כך. לתלמידיי בגילאי התיכון המלצתי חד משמעית שלא לצפות בו (וחטפתי הלם אמיתי כשגיליתי שקולגה שלי במחלקה להיסטוריה יהודית בבית הספר בו לימדתי בארה"ב מראה את הסרט לשביעיסטים שלו מדי שנה בשנה). המלצתי זו בעינה עומדת, אבל צפייה חוזרת בסרט, ממקום מוכן יותר נפשית, הוכיחה לי שמדובר בסרט עוצמתי וחשוב, אשר מכל פריים שלו עולה תחושת שליחות שאין לטעות בה.

"האזור האפור" (הווייס-אובר בסוף הסרט מספק הסבר לשמו, ולפיו אזור המשרפות נקרא "האזור האפור" בשל האפר שמילא בדחיסות את האויר בחללו, אבל אין לי ספק שנלסון כיוון כאן לפני הכל לביטוי המפורסם שטבע פרימו לוי בהתייחסו לשאלה המוסרית שבבסיס פעילות הזונדרקומנדו [פרימו לוי, השוקעים והניצולים, סביב עמ' 31]) מבוסס על עדותו של ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא יהודי-הונגרי שהיה עוזרו של ד"ר יוזף מנגלה, ובוחן את הוייתם הקיומית והמוסרית של אסירי הזונדרקומנדו דרך שני אירועים מרכזיים: המרד וההכנות לו, ומאמציה של קבוצת אסירים מצומצמת להסתיר ולהציל נערה צעירה ששרדה באורח פלא את תא הגזים.

הסרט מביט בשגרת יומם של האסירים הללו ולא עושה הנחות. באחת הסצנות הקשות והטעונות בו מטיח יהודי ההולך אל מותו באחד מגיבורי העלילה כי הוא מרמה ביודעין אותו ואת חבריו למשלוח בשעה שהוא מורה להם לשנן את מספרי הווים עליהם תלו את בגדיהם, כדי שיוכלו למצוא אותם בקלות לאחר שיתקלחו. המתח בין השניים הולך וגואה עד שהוא נפרק בזוועה של ממש. בסצנה אחרת טוען אחד ממארגני המרד כי הנערה שניצלה מהגז מהווה סיכון גבוה מדי בעיתוי רגיש כל כך, וכי על קבוצת האסירים שהצילוה והחביאוה להיפטר ממנה (כלומר, לחסלה בעצמם). האסיר שמולו צועק לעומתו "אנחנו לא רוצחים" ונענה "האמנם? אנחנו מכניסים את האנשים לתאי הגזים תוך כדי שאנו מרגיעים אותם ומפיגים את חששותיהם, ואז נועלים את הדלתות אחריהם. מה זה בדיוק?". "אנחנו לא לוחצים על ההדק", שב האסיר הראשון וקובל. "אנחנו נועלים אותם בפנים" מתעקש השני, "ועכשיו כשאחת מהם שרדה במקרה את תאי הגזים אליהם הכנסת אותה בעצמך - אתה מנסה להיות גיבור?". "אני לא מנסה להיות גיבור", לוחש הראשון. "אז מה אתה?", עונה השני, "אתה לא רוצח, אתה לא גיבור - מה אתה?". השאלה הזו נותרת חסרת מענה, במה שמצטייר בעיניי כאחד משיאיו של הסרט.

בפועל, האסירים שהחביאו את הנערה דבקים במשימתם להצילה בכל מחיר, ממש במקביל לפרוץ המרד, באשר הם מוצאים בכך משום זיכוך וגאולה לייסורי נפשם. כולם, מלבד הרופא ניסלי, מוצאים במרד את מותם, מי בהשלמה ומי מרצון של ממש שלא להישאר בחיים אחרי השירות בזונדרקומנדו.

ניכר בשחקנים - רובם יהודים וצאצאים לניצולי שואה בעצמם: הרווי קייטל (שמשחק את איש הס"ס אריק מוּספלד, הקצין האחראי על הזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו), דייויד ארקט, דייויד צ'נדלר (בתפקיד חייו), אלן קורדונר, נטאשה ליון ודניאל בנזאלי - כי עשו עבודת הכנה יוצאת מן הרגיל ובאו לסט חדורי מוטיבציה אמיתית ועמוקה. גם השחקנים הלא יהודים, ובראשם סטיב בושמי ומירה סורבינו הנפלאים, נותנים כאן תצוגת משחק מעוררת הערכה (סורבינו רזתה לצורך התפקיד באופן קיצוני כל כך עד שהתקשיתי בתחילה לזהות אותה).

בסיכומו של דבר אני סבור כי "האזור האפור" הוא מסרטי השואה החשובים שנעשו בכלל, ובעשור האחרון בפרט. נכון, לו היו כל סרטי השואה דבקים כמותו בהבטה חסרת פשרות אל ליבת התופת - לא היינו יכולים לעמוד בכך. אולם נוכח היעלמותו הצפויה של דור העדים; נוכח נסיונות ההכחשה, הגימוד או הבנאליזציה של השואה, שאינם פוסקים לרגע; נוכח סרטים כמו "החיים יפים" (ובמידה רבה גם "הזייפנים" האוסטרי, שגנב ל"בופור" את האוסקר שלא בצדק) - אני מלא הערכה לטים בלייק נלסון, לצוותו ולסרטם, שהעז להביט נכחו אל לב המאפליה מבלי למצמץ אפלו פעם אחת.

האזור האפור, The Grey Zone, ארה"ב 2001, תסריט ובימוי: טים בלייק נלסון. אנגלית, 108 דקות.