יום הקדיש הכללי תשע"ב: עוד שלוש תחנות במסע אל תהומות הרוע (תחנה ראשונה)

תחנה ראשונה: שתיקת הארכיון
"שתיקת הארכיון", סרטה התיעודי המרשים של יעל חרסונסקי, מצליח לשפוך אור חדש גם על הזוועה שכבר חשבנו שהכרנו. גילוי אקראי של שני גלגלי סרטים בארכיון נאצי נידח הביא לחשיפת נדבך נוסף בשטניות המחושבת וקרת הרוח של תועמלני הס"ס. בינינו, מי עוד יכול היה לעלות על פטנט כזה - להפוך את קורבנך למקרבן, תוך עשיית שימוש נרחב בצילומים מלב המאפליה שיצרת בעצמך - אם לא הם?

לקחת תמונות זוועה של רעב, עוני, מחלות ומוות בגטו ורשה ולהפוך אותם לכלי נשק נגד היהודים? מסתבר שאין פשוט מזה, אם במקרה יצא לך להיות מפלצת. קרבנותיך המבועתים הרי יעשו כל מה שתאמר להם, נכון? צלם, אם כן, סרטים מבוימים, בהם נראים יהודים שאננים ושבעים חולפים באדישות על פני גופות שלדיות המוטלות ברחוב, או מלצריות של מסעדת מעדנים המתעלמות במופגן ממזי הרעב הנואשים המתקבצים בחוץ, או בעלת חנות פרלינים המסדרת את מרכולתה בחלון הראווה המפונפן בדיוק מעל ראשו של ילד-שלד גוסס היושב מחוץ לו, או לווייה מהודרת של נפטר מ"עשירי” הגטו המוצגת אל מול קבורת החמור של ענייו בקבר אחים מאולתר.

אצולת הגטו - גרסת הס"ס - גרה בבתים מרווחים משלה, עם פורצלנים ווילונות קטיפה ופרחים באגרטל ("לא היו בכלל פרחים בגטו. הלוא אם היינו מוצאים פרח - היינו אוכלים אותו" מעידה אחת הניצולות שחרסונסקי מושיבה מול התמונות), העבירה את יומה בשיזוף, רכיבה בריקשות ובליסת מעדנים, וכמובן שמה פס ארוך על אחיה הגוססים ברחובות. הייפלא, אם כן, כי נגזר על החברה החולה והמושחתת הזו להיכחד מעל פני האדמה? שורו, הביטו וראו, פנו במאי הס"ס לצופיהם, היהודים בכלל משמידים את עצמם. אנחנו רק מתעדים זאת.

למרבה האבסורד, ובשל טעות קשה, נחשבה המניפולציה הקולנועית הנבזית הזו במשך שנים ארוכות למהימנה. עורכים, סופרים ועיתונאים התבססו על הצילומים הללו כמקור לשגרת החיים בגטו מבלי להבין כי הם בוימו בציניות מתחילה ועד סוף. אמנם, גם לאחר חשיפתה של חרסונסקי נותרת הזוועה בעינה, הולמת בצופה כקורנס: שוטים ארוכים של מכלאת הענק, אשר יושביה המעונים מתהלכים בה אנה ואנה והמוות משתרך אחריהם כצל; קלוז-אפים על פנים משופות רעב ומוכות אימה, המביטות, לבקשת הבמאי, ישירות למצלמה, גורמות לי להסב את עיניי הצידה כדי לא לפגוש במבטן; גופות מתגוללות ברחובות כגלי אשפה; נשים המנסות לקום ממפלתן באמצע הרחוב ואינן מצליחות לעמוד על רגליהן.
וילדים. אין ספור ילדים. עטויי סחבות, מוכי כפן, תומכים זה בזה במחוות אחים קורעת לב, פושטים ידם לשווא. ילדים קטנים, בני שלוש וארבע וחמש ושש, שכמה שלא אנסה להימנע מכך - תמיד אביט בקלסתרי פניהם ואראה בהם את פני ילדיי.

שתיקת הארכיון, A Film Unfinished, ישראל/גרמניה 2010. במאית: יעל חרסונסקי. מפיקה: נעמי שחורי. 89 דק'. עברית וגרמנית.