פה ושם בארץ ישראל - חלק ראשון: חיפה, ירושלים, שדרות רוטשילד.

1. חיפה, הכניסה למתחם הוי.איי.פי של גמר כוכב נולד.
זוג שעומד לפנינו בתור דורש במפגיע להיכנס למתחם הסגור. הנה, פונה הגברת שולה בעיזוז למאבטח. הנה, תראה, יש לנו כרטיסי וי.איי.פי. המאבטח בודק את הכרטיסים. לא וי.איי.פי ולא נעליים. לפנינו, אם כן, עוד מקרה קלאסי של "שיטת מצליח" הישראלית, אבל לא מישהי כגברת שולה תשלים עם כשלון השיטה. כאשר היא מתבקשת אחר כבוד לעזוב את התור, היא מתחילה לזעוק חמס קבל עם ועולם, שהיא קיבלה את הכרטיסים מאיזה שלומי, ושזה מה שקובע, ושמה זה בכלל וִי.אָיי.פִּי-שְמִי.אָיי.פִּי ושזו שערוריה שאין כדוגמתה, ושחכו-חכו-תראו-מה-זה, ושהיא תתבע את המאבטח, את צדי צרפתי ואת אמא שלו גם.

2. לקראת החזרה ארצה פחדתי לפני הכל מהשוק התרבותי. מהשׁוּלוֹת, מהערסים, מהצפירות בכביש, מהדחיפות בתור, מהעצבים המהבילים. התבדיתי. אולי זה כי אני גר כרגע באזור מבודד נטול ערסים. אולי פשוט חששתי לחינם. למעשה, אפילו תצוגת התכלית של שולה בחיפה נראתה לי בסך הכל חיננית בדרכה שלה.
היה זה הפחד השני שלי - החזרה אל מירוץ החיים הישראלי המוטרף, אל העבודה שלא נגמרת בכמה עבודות במקביל, אל המושג האולטרא-ישראלי "לגמור/לא לגמור את החודש" - שהתגלה כפחד המוצדק.
אבל שבוע אחרי הנחיתה צצים יותר ויותר סימנים לכך שבענין הזה אני ואתם כבר לא ממש לבד. פה קוטג', שם דלק. הרופאים ששובתים כבר עשרות ימים ולא מוכנים להתקפל. בבלוג אני כותב "הקוטג' הוא רק קצה הקרחון". האם הקרחון כולו יגיע בעקבותיו? האם אלו הרעידות הקטנות שלפני רעידת האדמה הגדולה?

3. שעת ערב. כיכר ציון, ירושלים.
תחילת יולי. הרכבת הקלה טרם הושקה, אבל היא חולפת מדי פעם בנסיעת ניסיון. היא נוסעת בשקט רב, מסתבר, והנהגים נאלצים לצפור לעוברים ושבים שיזוזו מהמסילה, כי בינתיים הפך רחוב יפו למדרחוב לכל דבר. מאות אנשים צועדים לאורכו בלילה הירושלמי הנעים. אוירה של פסטיבל קיץ. מישהו מפריח בועות סבון ענקיות באויר ומבוגרים כילדים רודפים אחריהם בעליצות. רק עכשיו,כשחזרתי מאמריקה, אני מתחיל להבין למה ירושלים מסובבת לצעירים היהודים-אמריקאים את הראש. אם משווים את עוצמות הקסם שיש לה להציע אל מול השיממון הטוטאלי של הפרברים האמריקאיים הדשנים מהם הגיעו, מקבלים מתכון בטוח להיפר-ונטילציה מנטלית.
בכיכר ציון עצמה פרושים כחמישה עשר אוהלים. מישהו, או כמה, צועקים מנפיסטים חברתיים לתוך מגאפונים, אבל עבור הקהל המקומי כל זה נראה כמו עוד אטרקציה בפסטיבל הלילי הספונטני של מרכז העיר. שכניי לבית הקפה מבטלים את המוחים בבוז. הם ייעלמו מהר יותר מבועות הסבון האלה, אומר אחד מהם.

4. שבועיים וחצי אחר כך. שדרות רוטשילד בתל אביב. מאות מאות של אוהלים, דבוקים זה לזה, לכל אורך השדרה. פולשים גם לנורדאו ולשדרות חן. אני פוסע לאורך המתחם. אמצע הלילה, אבל כאן אלו הן שעות השיא. החום והלחות בלתי נסבלים. האוירה נפלאה. ססמאות שנדמה היה כי כבר נשכחו מלב קמות לתחייה במאותיהן. הויכוחים לאורך השדרה מזכירים לא אחת אסיפות חברים סוערות מסג'רה או מדגניה של שנות העשרים.
על האוהלים עצמם כבר אין מקום, לכן נתלים כעת השלטים והסלוגנים על חבלים שנמתחים לרוחב השדרה, בין העצים. "המחאה לא תְּפוּיְסְבָּק", וגם "ביבי, אינך יכול עוד" (על משקל האמירה ההיא של בגין) וגם "חזון? כיוון? אידיאלים? אחרי הפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת" וגם "מתחם שידוכי המהפכה - כי קל יותר למחות ביחד" וגם "ביבי, תעשה לי בית" וגם "כל ישראל אוהלים זה לזה" וגם "נ-נח-נחמ-נחמ-נחמן מאומן" (אף פעם לא מזיק, כנראה). מפגין יצירתי כתב "אם כבר - לפחות שיהיה פנטהאוס" ובנה אוהל נוסף על מסגרת עץ מעל האוהל שהביא. סביב האזור הוותיק במתחם יש מטבח שמגיש אוכל לכל דכפין לאורך כל היום והלילה, מרכז תקשורת וערימות קח-תן של בגדים ונעליים.

5. פסיפס אנושי נפלא מתנחשל בשדרה המהבילה. שאנטי-באנטים, סטודנטים, ברסלברים, יאפים, פעילים חברתיים עם עיניים רושפות, סטלנים עם עיניים דלוקות, ערסים סקרנים, תיירים משתאים. לכל אחד יש מה לומר וכולם מנסים להקשיב. אם לא מדברים או מתווכחים, מתחילים לשיר ולנגן. כלי נגינה נשלפים (הכוכבים, באורח לא מפתיע: גיטרות חליליות ודרבוקות) וחבורות חבורות נושאות קולן בשיר. השירים השולטים הם שירי ארץ ישראל היפה, והם מושרים בלהט, מתוך כמיהה אמיתית לתקופות אחרות, של פעם.
מה יותר יפה מאלפי צעירים הדורשים צדק חברתי? מה יותר מעודד ומלא תקווה מזה? לאורך השבועות האחרונים מואשמים החבר'ה האלה בשמאלנות, באנרכיסטיות, בסטלנות. אפילו הסושי הותיק נשלף מארון הקלישאות של הניינטיז כטיעון ללא-ברור-בדיוק-מה. כאילו שהמחאה אינה מכוונת לדברים שידועים לכולנו מזה שנים: דריסת מעמד הביניים; התעצמות הטייקונים; חזירותם של בעלי הנכסים והקבלנים; המשכורות המעליבות, המשפילות של עובדי הציבור. ממש סודות מדינה.

6. ראש הממשלה, מצדו, בפליפ-פלופ וירטואוזי אחורה, קדימה ושוב אחורה הכריז ש"אני זיהיתי את מצוקת הדיור עוד לפני שהייתי ראש ממשלה". מה בדיוק אנחנו אמורים להבין מן האוקסימורון המרהיב הזה? לביבי פתרונים. הלוא גם לבעיה הזו נדרש רק לאחר שנגרר אליה בעל כורחו, כמו תמיד. הלוא גם במענה לה הוא יצא כהרגלו בסדרת תירוצים עילגים, תנועות ידיים מוגזמות וכמובן - איך אפשר בלי - מטאפורות גדולות מהחיים. עכשיו זה "הסופר-טאנקר של הבניה". כל פעם שאני שומע את הביטוי המופרך הזה אני אשכרה משפשף אוזניים. נכון, מדובר בביבי, אבל בכל זאת - "הסופר-טאנקר של הבניה"?? איזה מנהיג קורא לתכניותיו העתידיות על שם פאשלות מביכות שלו עצמו מהעבר הקרוב? על מה נשמע ממנו בהמשך? על "מנהרת הכותל של הרפואה הציבורית"? או אולי על ה"הם-שכחו-מה-זה-להיות-יהודים של מערך הרווחה"?
האם האתגר הזה יוציא מנתניהו סוף סוף את המנהיג שמעולם לא היה? אני מסופק. מאד מסופק. אבל בארץ הזו כבר קרו נס או שניים, לא?

7. הערה אחרונה: הנה, איכשהו שוב הצליח הציבור הציוני-דתי-מתנחל לצאת אכבר טוּנה. האם יש משהו יהודי יותר מזעקה נגד עוול? מדרישה אל הצדק? כרגיל, ניסו הרבנים בני לאו (בעצרת בת"א) ויובל שרלו (בעצרת בירושלים) להיות עלה תאנה לערוותו של הציבור הזה, שיכול להוציא מאות אלפים להפגין על מאבקי העבר, ולא אלפים בודדים על מאבקי העתיד. כרגיל, זה כל כך לא הספיק.
אז בפעם הבאה שחלוצי המחנה, ראשי החץ ונושאי הלפיד מטעם עצמם יביטו בעת משבר אל מעבר לכתפם ולא יראו שם איש מלבד גייסותיהם שלהם – שלא יבואו בטענות לאיש. רק לעצמם.

8. אה, ועוד קטנטנה לסיום. חבר מהצד הימני של הקשת שלח הצעה מעניינת מאד נוכח משבר הדיור. למה, הוא שואל, שלא נעשה שימוש בפתרון שנמצא ממש מתחת לאפינו? למה שלא נכריז על ראוואבי, העיר הפלסטינית החדשה, כעיר יהודית? לא צריך לגזול כלום, הוא כותב. יש לשלם את עלויות הבניה למשקיעים. אבל מעבר לכך? זהו פשוט צעד מתבקש לאור הנסיבות.
ואני אומר, למה לעצור שם? הדלק יקר? הבה נכריז על הדלק הפלסטיני כדלק יהודי. מחיר הקוטג' מאמיר? בואו ניקח את כל החלב הפלסטיני, נטביל אותו במקווה, נהפוך אותו לחלב יהודי כשר ונשבור את השוק! נכון, עוד לא ברור לי כרגע כיצד אפשר וצריך למנף את העם הפלסטיני כדי לפתור גם את משבר הרפואה הציבורית ומערך הרווחה, אבל אני בטוח שהחבר'ה הטובים בוועדת טרכטנברג כבר יבואו עם הרעיונות. מה נאמר, חברים, עוד לא אבדה תקוותנו.