ימי לבנון: הקינה על עומר שליט

מוצב כרכום, הגזרה המערבית של רצועת הבטחון בדרום לבנון. ליל רביעי, ה-4 בפברואר 1997, ואני בדרכי לעוד משמרת בעמדה המזרחית. שגרת 2:6. שעתיים שמירה, שש שעות מנוחה.
בחוץ ערפל של פברואר. ראות אפס. כמו מאליהן נשלחו אצבעותיי אל חוגת מכשיר הקשר כדי להעביר לתדר "סיאס" ולפטפט את עצמי לדעת עם אחיי לתאלת השמירה הלבנונית מכל רחבי הגזרה.

ואז החל הקשר לטרטר כמטורף.
הדקות נקפו, ומבליל הפקודות וההוראות שהציף את התדרים המבצעיים החלה אט אט להצטייר תמונה בהירה יותר. תאונה אווירית. שני מסוקים התנגשו זה בזה מעל גבול לבנון. הקשר מטרטר "יסעורים" והנשימה נעתקת. יסעורים מסוגלים לשאת בקרבם עשרות לוחמים כל אחד. אלוהים, תעשה שיהיו ריקים מלוחמים. גם ככה יסעורים טסים עם ארבעה אנשי צוות בכל מסוק...

אבל לאט לאט התבהרה התמונה האמיתית, תחילה ממבע פניו של החבר שבא להחליף אותי בעמדה, ולאחר מכן ממסך הטלוויזיה שבחדר האוכל. שבעים ושלושה קצינים, לוחמים ואנשי צוות אויר נספו בלילה הארור ההוא. איש לא שרד את ההתרסקות.
ההלם והשבר היו עמוקים וכבדים. לוחמים ומפקדים התהלכו אנה ואנה, חפויי ראש ואדומי עיניים. לכל אחד מאתנו היו חברים בגזרה המזרחית. כל אחד מאיתנו הכיר מישהו בדלעת או בבופור. איש במוצב לא עצם עין כל אותו הלילה.

בזמן שנצמדתי בחרדה למכשיר הקשר, חבריי לפלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91 שהוצבו בגזרה המזרחית התרוצצו כמו מטורפים בדפנה ובשאר ישוב, מחפשים לשווא ניצולים חיים לטפל בהם. ביניהם היה חברי ורעי לנשק, אבנר חזי, אשר לפי עדות מפקדיו לא חדל מלנסות ולמצוא סימני חיים בזירת ההתרסקות גם לאחר שברור היה כי אפסו הסיכויים לכך.
חודש וחצי לאחר מכן יפגע טיל נגד טנקים ברכב בו ייסע בדרכו לבופור, ואבנר יצטרף בעצמו לרשימה המתארכת של חללי לבנון.

אבנר נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מוקף בחללי אסון המסוקים בהם טיפל במסירות וברגישות. עם הזמן, בביקוריי אצל קברו, למדתי להכיר גם את שני הלוחמים שנקברו בסמוך לו: גלעד מישייקר מסן-סימון, כדורסלן מוכשר שקברו מנוקד בדגלי וצעיפי הפועל ירושלים, ועומר שליט מגבעת המבתר, קולנוען צעיר ומבטיח, כותב ומשורר רגיש.

בלוויתו של עומר נשאה עליו אמו קינה עזה ומטלטלת, שהולחנה מאוחר יותר על ידי שלומי שבת. היתה זו קינה אישית ופרטית מאד, אך למן הפעם הראשונה ששמעתי אותה ראיתי בה קינה גדולה, ארוכה ומתמשכת על חללי אסון המסוקים כולם - רובם בני גילי או בני מחזורי - ועל מאות החיים הרעננים שנגדעו על אדמת ארץ הארזים בשנות התשעים המדממות, עד לנסיגה.

בכל שנה ביום הזכרון, אני מתכנס לכמה דקות אל תוך עצמי. מן האתר לזכרו מתנגנת באזניי הקינה על עומר שליט. אני יושב לבדי, מתייחד עם זכר בני גילי שנשארו שם בני עשרים, ועיניי זולגות כמעיין.