יום שלישי, 8 בפברואר 2011

שירת הסטיקר

לפני כמה חודשים טובים הזדמנה לי שיחה מרתקת עם הגננות של ינון, שנקבעה בעקבות מפגש בלתי אמצעי בין ניביו של האחרון לזרוע של חברה לספסל הלימודים, ואשר ניתן היה לתמצת אותה בערך כך: "ת'נק יו, מיסטר אר.ג'י. ת'נק יו סו מאץ'. ת'נק יו על שנתת לנו את הזכות והכבוד ללמד ולהכיר את יִנוֹאוּן המקסים והחמוד והאמֵייזינג והגורג'ס, שעכשיו גם גילינו שהוא יודע לנשוך באופן כל כך, אבל כל כך, מיוחד ומעניין ויסודי. הו, זה כה נפלא, סאץ' א וונדרפול אקספּיריינס".
מה אומר ומה אדבר. אמריקה. רק עוד היה חסר לי להיתקל בדרכי החוצה בהורה אקראי מהגן שיגיד לי "אתה אבא של יִנוֹאוּן? הו, נהדר! הידעת שהבן המתוק שלך מכסח באופן קבוע גם את האמ-אמא של רייצ'ל שלנו? אִיזנ'ט איט טריפיק? אנחנו פשוט חייבים לארגן להם פּליידייט".

השיחה ההיא היתה אמורה לחנוך פינה חדשה בבלוג, העונה לשם "מה נסגר עם המדינה הזאת", אבל בצוק העתים די שכחתי מכל הענין. אז כעת, משהרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ואף קנינו נטבוק, נביא אותה בהשקה מחודשת ונקדיש לפינה הנזכרת רשומה שלמה.

הרי לכם, אם כן: "מה נסגר עם המדינה הזאת" - פרק ראשון בסדרה.

***

מירוץ העכברים האמריקאי אל עבר חלום הפרברים והנכסף (והעבש במידה זהה) הלוא הוא מן המפורסמות, ועדין, גם אחרי שנה וחצי כאן, הוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. מה אומר לכם, חברים. בעיקר עצוב. עצוב לי להיווכח עד כמה חד-מסלולית היא החברה האמריקאית - ודאי היהודית-האמריקאית. עצוב לי לראות תלמידי חטיבת ביניים שצוברים בקדחתנות תעודות הערכה, פרסי הצטיינות או התנדבויות כדי לבנות, בגיל 13, רזומה מרשים מספיק לקולג'. עצוב לי לראות שמיניסטים שלא יכולים לעשות שנה בארץ אחרי התיכון (או שנה במזרח, או שנה בדרום אמריקה, או פריקינג חודשיים בכל מקום שאיננו הפקולטה לרפואה או למנהל עסקים או למשפטים בקולג' הקרוב למקום מגוריהם) כי הם משוכנעים שאם לא יתחילו לימודים גבוהים בגיל שמונה עשרה ודקה הם יישארו, אבוי וגם אהוי, הרחק מאחור.

עצוב, לטעמי לפחות. אבל זו המציאות כאן, ואם חשקה נפשכם להבין קצת יותר עד כמה עקומה תפיסת העולם המקומית כשזה מגיע למירוץ המטריאליסטי, צפו ב- "The Company Men" שיצא לא מזמן לאקרנים (וזכה לתרגום העברי המבריק ומלא ההשראה "קומפני מן". אין מה לומר, לפעמים החבר'ה מחברות ההפצה הישראליות פשוט מתעלים על עצמם).

מה שכן, יש מקרים שהמגה-חניוקיות הזו כבר הופכת לפרודיה של עצמה. למשל, הקטע עם מדבקות ההצטיינות לפַּגוש של האוטו.
בארצות הברית של אמריקה, מסתבר, מסתובבות עשרות אלפי מכוניות שאת הפגושים שלהן מעטרות מדבקות המכריזות, קבל עם ואוטוסטראדה, ובשיא הרצינות: "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד מצטיין ביסודי/חטיבה/תיכון על שם נוֹבּאדי ווטאברסון שבג'הנם-סיטי, צפון דקוטה". ואם לא די בזוועה הזו, אגב, יש גם הורים המוסיפים נבלה על טריפה ומדביקים לצד הסטיקר המקורי סטיקרים נוספים המכריזים "!
again" ואז "!and again" ואז שוב ושוב "!and again" "!and again" "!and again" עד שכבר אי אפשר לדעת מי היצרן של הרכב מרוב מדבקות.

מי הם ההורים הפתטיים האלה, שמעריכים את עצמם דרך ההישגים של הילד שלהם בבית-ספר? איך, איפה ומתי בדיוק הם איבדו את החיים האינדיבידואליים שלהם, עד שהם פשוט מוכרחים לנופף קבל עם בעובדה שהבן שלהם אכל מכות בכיתה כל הדרך אל התואר הנכסף "מצטיין שכבתי, כיתה ו'"?

כידוע לרבים מכם, יצא לנו להסתובב לא מעט בכבישי ארה"ב, מה שאיפשר לי לנסות ולהתחקות אחר מדבקות קצת יותר מודעות לעצמן שיאזנו את היופי-חי הזה, משהו כמו "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד בעל אישיות מפותחת מספיק כדי להעריך את עצמו כראוי גם בלי שנצטרך לקדם את ההישגים השוליים שלו בחטיבת הביניים על הפגוש שלנו", או אולי "אנו הוריו הגאים של ילד המסרב לקחת חלק במירוץ העכברים המטורף של החברה בה הוא חי ולא אוסף קרדיטים לקולג' כבר בגיל שתים עשרה". למעשה, בזמנים קשים אלה הייתי מוכן להסתפק גם במדבקות ריאליסטיות יותר, כמו "הילד שלי חוטף נוּגרות לפרצוף בספסל האחורי של הסקול-באס על בסיס יומיומי" או "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד תיכון שעד כה נמנע מלקנות תחמושת תקנית בוולמארט ולרסס את הקפיטריה בבית הספר שלו" או אולי דווקא "הילד שלנו הוא אפס, סטלן וחסר תקנה באופן כללי, אבל הוא מוכר באופן סדיר סמי הזייה לילד המצטיין שלכם".

אז למותר לציין שססמאות מהסוגים שהצענו כאן לא ממש צברו פופולריות על פגושי אמריקה, אבל למצער מצאתי כמה הצעות מעניינות באינטרנט, היכן שאי אלו אמריקאים נורמליים שנשארו לפליטה אזרו אומץ להעניק למדבקות המקוריות את היחס הראוי להן.
מה נאמר, עוד לא אבדה תקוותנו. תהנו...


2 תגובות:

  1. מבריק. אמריקנה במיטבה
    את הבלוג הזה אתה מכיר?
    http://www.abeautifulrevolution.com/blog/

    נראה לי תהנה ממנו

    השבמחק