לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. פשוט לא יכול להיות. השוטר, מצדו, בחן ארוכות את רשיון הנהיגה האמריקאי שלי ואז הודיע לי חגיגית בתנועות ידיים רחבות שלא נתתי זכות קדימה. אבל היה לי ירוק, אמרתי באנגלית. נוֹ זכות קדימה, כך החוק בשלו. אור ירוק, אמרתי חלושות. גרין לייט, לוּז אֶל גְרִינוֹ. השוטר חייך, העביר משקל מרגל לרגל, מלמל משהו לחברו ובאופן כללי חיכה שייפול לי סוף סוף האסימון. לבסוף, כשזה לא קרה, הוא אמר לפתע, כנזכר "הוֹ, דיאס דל פרזידנטה, גראנדה קרנבל" והחווה באגודלו ובאצבע המורה שלו תנועה בינלאומית ביותר בתחום הפיננסים. ואמנם, מאתיים הפזוס ששלשלתי לידיו שינו את מזגו מקצה לקצה. נציג החוק חמור הסבר הפך באחת לפקעת מביכה של מחוות ידיים, חיוכים ותשבחות, ובקידה עמוקה שחרר אותי לדרכי. ליום וחצי כבר חשבתי שכאן הסתיימה תרומתי הצנועה לשיפור רמת החיים של שוטרי הבירה. אז חשבתי.
ומכל מקום, כמה דקות לאחר שקניתי את חירותי הצלחתי סוף סוף להגיע ל"זונה קולוניאל", האיזור התיירותי של סנטו דומינגו שבמרכז העיר הקולוניאלית העתיקה. בתים צבעוניים, רחובות צרים, עשרות דוכני מזכרות, ומאות דומיניקנים שמוצאים כאן את פרנסתם בלעזור לך - ואחת היא להם אם ביקשת זאת אם לאו. אמת, הרפובליקה הדומיניקנית היא מדינה עניה. אמת, רבבות מתושבי העיר בסך הכל מנסים לשרוד עוד יום. אני מבין זאת, באמת. אבל למה אני צריך לשלם מאה פזוס למישהו רק משום שהראה לי איפה הכספומט? אז לאחר שהתאדו לי יותר מדי שטרות בפחות מדי זמן פשוט הפסקתי לשאול את המקומיים הלהוטים מחוט ועד שרוך נעל. אבל בסנטו דומינגו, מסתבר, אין ואקום, ואל זירת התרחשויות החליקו בטבעיות רבה מדריכי הטיולים מטעם עצמם. הולה, סניור, קומו אסטאס? אמריקאן? אמריקאן? תראה, הנה בנין. תראה, הנה כנסיה. תראה, הנה ציפור. צריך מלון? אה, כבר יש? צריך רכב? אה, כבר יש? אז אולי צריך סירת מנוע? שמשיה? בחורות? מטריה? אוכל? סוודר? אינטרנט? רכיבה על סוסים? אלכוהול? צ'יינג'? ארטיק? קרטיב? מדריך טיולים? אה, לא? אבל הנה, קח את המספר שלי. אני הכי מקושר פה, כל אחד יגיד לך את זה. תתקשר אלי, טוב? מבטיח? רגע, מ'זתומרת להתראות? לא תיתן לי איזה טיפ קטן אחרי שעזרתי לך ככה? מ'זתומרת לא עזרתי לך? רבע שעה שאני מספר לך על כל השירותים שלי. מה, הזמן שלי לא שווה כסף? אז מה אם לא ביקשת? לא סיפרו לך שאנחנו מסבירים פנינו לתייר מעצם טבענו? מה, עשרה דולר?! זה מה שאתה נותן לאח שלך שנותן בשבילך את הנשמה? חוץ מזה, עוד לא סיפרתי לך אבל היום זה הדיאס דל פרזידנ... רגע, מאיפה אתה יודע?
עם הניג'ס העשירי כבר התחלתי לדבר עברית מקראית בהטעמה תימנית. עבד יופי. אחרי כמה דקות הוא נשבר ועזב אותי לנפשי. זהו זה, שחתי לעצמי, נגמר השירותרום. אבל בדיוק אז, כשחזרתי סוף סוף לרכב, רצוץ ועשוק, קם קשיש אחד ממקום מרבצו הסמוך והדגים לי בתנועות מקל נמרצות כיצד כל הזמן הזה הוא שמר על היונדאי השכורה שלי בחירוף נפש. כן, הוא יודע. לא ביקשתי. זה נכון. אבל זה רק בגלל שלא היה לי מושג כמה גנבים יש פה, בדיוק כמו שגם אין לי מושג באיזה אומץ נלחם בכנופיות השודדים שהסתערו על הקוריאנית והבריח אותם. והראיה, היונדאי פה, שרירה וקיימת וזהובה מתמיד. ובזכות מי היא עדיין פה בדיוק אם לא בזכותו?
אל מול ההיסק הלוגי הבהיר הזה כבר לא יכולתי לעמוד. הארנק שב ונשלף וגם השומר האמיץ בא על שכרו.
נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה