קונצ'רטו למפלים ולמטורללים - חלק ב': בריגדת החביות

אנני אדסון טיילור היתה אלמנה ענייה בת 63 כאשר הגיעה לניאגרה בשנת 1901. בעל חדש לא הופיע, המזומנים הלכו וכלו, וטיילור עשתה את הדבר הראשון שכל אדם במצבה היה עושה. בשארית כספה הזמינה אצל חביתוש מקומי חבית עץ אלון מחושקת פלדה, ריפדה אותה היטב היטב בשמיכת הפוך הישנה שלה, הכניסה לתוכה את החתול שלה - ששכח להתנגד מעוצם התדהמה - ואז נכנסה אליה בעצמה, לא לפני שציוותה על קרוביה (שאין לדעת אם ביצעו משימתם בהשלמה עצובה או בהקלה מתרוננת) להשיט את החבית - על מטענה האנושי והחתולי - הישר במורד הניאגרה.

בניגוד לכל הסיכויים, וכנראה הודות לעבודה טובה מאד של החביתוש הנזכר, שרדה טיילור את הנפילה בחיים. כשמשו אותה הקרובים (המאושרים/מאוכזבים, בהתאמה) השביעה אותם טיילור, רועדת ומטושטשת, לבל יעזו לחזור על התרגיל שלה בעצמם. החתול האומלל, אגב, שנכנס לחבית שחור כעורב - יצא ממנה, לפי השמועה, לבן כשלג.

אולם אנני טיילור האומללה לא באמת הגשימה את חלומה להתפרסם ולהתעשר לאחר מעשה. האמרגן ששכרה התחכם ונמלט עם החבית ההיסטורית, וקהל האלפים לא ממש התייצב להרצאותיה. לאחר כמה שנות רוכלות עלובות ברחובות ניאגרה-פולס, מתה טיילור חסרת כל.

אני משער שטיילור נסכה בטחון רב במר צ'ארלס סטפאנס, שהיה משוכנע שמה שעבד עבור ליידי בת 63 יעבוד גם עבור גבר חסון אשר כמוהו. מה שסטפאנס האומלל שכח, הוא שזה לא הגיל. זה התרגיל. המפלים האימתניים קרעו את חבית ה-280 ק"ג שלו לגזרים משל היתה פיסטוק גמדי, וסטפאנס צלל כעופרת במים אדירים (שמות ט"ו). יום מאוחר יותר, אגב, התקיים בו גם הפסוק "תורישמו ידי" (שם, שם) באשר המחפשים לא הצליחו למצוא מגופתו אלא את זרוע ימין.

ג'ין לוסייר היה לאדם השלישי שחצה את המפלים. כלקח מגורלו העגום של קודמו - ממנו לא נותר, כאמור, אלא יד ושם - עשה לוסייר את הדרך בתוך כדור גומי גדול שמולא בבלוני חמצן. לוסייר שרד את הנפילה ואף עשה כסף לא רע ממכירת חתיכות מכדור הגומי.

ג`ורג` סטאסאקיס ניסה לעבור את המפלים בחבית עץ באורך 3 מטרים בשנת 1930. למרבה הטרגדיה, נלכדה החבית מאחורי הזרם האדיר ולא הצליחה לפלס דרכה מבעד לו, אל שפך הנהר. סטאסאקיס האומלל מת מחנק לפני שהגיעו המחלצים, אך הצב שלו בן ה-105, "סוני בוי", שהיה עמו בחבית - ניצל.

רד היל סניור החזיק בפעילות עניפה בשני צדי הגורל של המפלים. הוא גם חצה אותם בעצמו (ושרד) וגם השתתף בחילוצן של לא פחות מ-177 גופות ממי הניאגרה - אחת מהן, אבוי, של בנו, רד היל ג'וניור, אשר הכלי שבנה, "הדבר" ("The Thing"), שהיה בנוי מ- 13 פנימיות של גלגלים המחוברים בחבל וברשת דייגים, צף אמנם לאחר הנפילה על מי הנהר, אך ללא רוכבו.

ג`סי שארפ קיווה מאד לקדם את הקריירה שלו כלהטוטן ע"י חציית מפל הפרסה בעזרת קיאק, ללא קסדה או חגורת הצלה. הוא יצא למשימה ביוני 1990 אך גופתו לא התגלתה מעולם. חמש שנים מאוחר יותר ניסה רוברט אובראקר לחצות את המפלים על ג'ט סקי. על המופרזות המסוימת ביומרה שלו למד גם אובראקר האומלל בדרך הקשה.

אבל כדי לסיים בטוב, נספר כאן את הסיפור המופלא של רוג'ר וודווארד בן ה-7, שנסחף עם אחותו הישר אל המפלים לאחר שהמנוע בסירתם שבק חיים. את אחותו הצליחו כמה תיירים למשות מן המים הגועשים בדיוק רבע שניה לפני שנפלה. אך רוג'ר הקטן - חליפת הצלה קטנה לגופו, דפק נפילה נטולת כל חבית או גלגל ישר אל תוך מפלי הפרסה. למרבה התדהמה, שרד רוג'ר את הנפילה בחיים ונמשה ללא פגע בידי צוות ספינת "עלמת הערפל" שסיירה למטה. ללמדך, שכמו אצל דוד בעמק האלה - לפעמים פחות זה בעצם יותר.

נ.ב. בפולקלור האמריקאי נחרתה שיירת המטורפים הזו כ"בריגדת החביות". חלק מכלי השיט מוצגים לראווה עד עצם היום הזה בלובי של קולנוע האיימקס בניאגרה-פולס, קנדה.

נ.ב.2. טיפ מסחבק: אם אתם מגיעים לניאגרה מדרום - אל תפספסו את אזור "אגמי האצבע" היפהפה בצפון-צרכז מדינת ניו-יורק. המלצת השף: פארק המדינה ע"ש רוברט טרֶמן.

קונצ'רטו למפלים ולמטורללים: הקדמה + חלק א'

"ובכן, הייתי מתפעל הרבה יותר אם הם היו זורמים כלפי למעלה" עקץ הסופר וההומוריסטן מארק טוויין את משלחת המלווים הנרגשים שהעיזה אותו לחזות במפלים השוצפים.

גם אוסקר ויילד לא ממש יצא מגדרו כשהובא אחר כבוד לחזות בפלא, ואף טרח והעיר כי עבור אלפי הזוגות המגיעים למפלים לחגוג את ירח הדבש שלהם זוהי בוודאי אכזבה שנייה בתוך כמה ימים.

אבל עבדכם, ציניקן לא קטן בזכות עצמו, דווקא מצא את מפלי הניאגרה מרהיבים ביופיים, ודאי ביום שטוף השמש בו ביקרנו בהם, שמתח קשתות צבעוניות וזוהרות לכל אורך האשדים הרועמים.

ויחד עם זאת, כיון שיופיים של המפלים - ממש כמו יופיים של הגראנד קניון, ארצ'ס פארק או הרי הרוקי - הלוא אינו באמת ניתן לתיאור מילולי, והדרך היחידה להתרשם ממנו הוא פשוט להגיע אליהם (בעדיפות ברורה לצד הקנדי) - נקדיש כאן מקום של כבוד לאי אלו ברנשים אשר חיו את חייהם על הציר האהוב עלי כל כך, זה הנע בין הזיה מלבבת לטירוף מוחלט, ואשר קשרו את גורלם - ברמות משתנות של מסירות - לנהר הניאגרה ולמפליו.

אם כן, בהוזים נפתח ובמטורפים נחתום - וינוחו כולם על משכבם בשלום.

חלק א': הוזה המדינה

לפני הכל, חברים, מדובר במשפחה, באשר גיבורנו היהודי הוא לא רק פורטוגזי, אלא גם פורטוגזי משוגע, ובכך מביא את מוצאו העדתי לכדי שלמות של ממש.

מרדכי מנואל נוח נולד בדרום קרוליינה לאב ייקה ולאם פורטוגזית, אך את תכונותיו הדומיננטיות ירש ללא ספק מאמו. מגיל צעיר למדי כבר בחש היהודי הצעיר בקדירת העסקונה המקומית, ועם השנים, לאחר שהתפקד למפלגה הרפובליקנית, החליט כי הגיע הזמן לממש את הדיבידנד שצבר לאורך אי אלו שנות עמלנות פוליטית. מזכיר המדינה דאז, רוברט סמית', קיבל מנוח מכתב בקשה להתמנות כקונסול האמריקאי בתוניס (שאליה נשא נפשו גם מפאת אי אלו בעלי חוב עצבניים שהספיק לצבור בינתיים). "רוצה אני להוכיח לכוחות זרים כי ממשלתנו, במינוייה המקצועיים, אינה נשלטת על ידי הבחנות דתיות", שלח נוח לסמית' רמז דקיק כבול עץ וקיבל את המינוי על מגש של כסף.

ואמנם, כעבור זמן לא רב מדי קיבל הקונסול הצעיר ההזדמנות להמחיש לעולם את עקרונות דתו, כאשר שיחרר בדמים מופרזים למדי קבוצת מלחים אמריקאיים שנשבתה לעבדות בידי הפיראטים הרשמיים של ממשלת אלג'יר. שר החוץ החדש, ג'יימס מונרו, לא אהב את העובדה שנוח הידר בקיום מצוות פדיון שבויים על גבו של משרד האוצר האמריקאי, והחזיר אותו לארה"ב אחר כבוד. כך התחלקה הקדנציה הקונסולרית של נוח בין שישה חודשי שירות בפועל ובין שלוש וחצי שנים של חיבור כתב הגנה סוער ורושף נגד ההחלטה להדיחו, אותה ראה כפועל יוצא מובהק של רדיפה על רקע... נו, נחשו לבד.

מכל מקום, בשהותו הקצרצרה בתוניס הספיק נוח להתוודע לחלכאים הרבים בני עמו שחיו בה במצוקה ותחת רדיפה מתמדת, וכפי הנראה היה זה הרגע בו החלה להבשיל בקרבו תכניתו הגראנדיוזית.

עם שובו מארצות הברית החליט נוח כי הגיע הזמן סוף סוף להקים מדינה עצמאית ליהודים באשר הם שם, כאשר הוא מעמיד עצמו בענווה רבה לתפקיד מייסדה ונשיאה הראשון. לצורך כך רכש הקונסול בדימוס שליש משטחו של גראנד איילנד, שניצב בטבורו של נהר הניאגרה, ממש לפני המפלים, עם אופציה לרכישת שני השלישים הנוספים. על האי, ששטחו 84 קמ"ר, חלם נוח ליישב שישה מליון יהודים באמצעות בניה לגובה (אם זה לא נשמע מטורף מספיק, אגב, כלל נוח בתכניותיו גם הקצאה לשטחים חקלאיים על האי, ככל הנראה אי שם בינות לגורדי השחקים).

כל מי שקצת מכיר פורטוגזים (שלא לומר פורטוגזי בעצמו) יודע שלמעשים יש אולי איזה אפעס משהו חשיבות מסויימת לעתים, אך חשובים עשרות ומאות מונים הם הטקסים המקדימים. ואכן, נוח, כפורטוגזי גאה, לא בייש את הפירמה.

התכנית המקורית היתה לקיים את הטקס על האי עצמו, אך לא נמצאו מספיק סירות בנמצא כדי להשיט אליו את גדודי המוזמנים המכובדים. בסוף הסתפק נוח בכנסיה של מכר בעיר באפאלו הסמוכה. ושם, חברים, דפק שואו מהחיים. עצמו עיניים ודמיינו:

צ'יף אינדיאני זקן מהשבט שממנו נקנה האי עמד והצדיע ארוכות; תותחים (!) הרעימו במטחי כבוד; האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל הושמעה ברמה; הקהל נחצה לשניים כים סוף... ואז, בתווך, צועד בגאון כמשה רבנו, עטור גלימה סגולה ותליון ענק ומוזהב שפילח מהתיאטרון המקומי - הופיע נשיאה של מדינת היהודים החדשה ונשא ברוב פאתוס נאום נמלץ בו קרא ליהודי כל העולם לזרום אל גראנד איילנד כמו קרפיונים אל שולחן הסדר. אגב ההכרזה הזו, ראוי גם לציין, ניכס נוח לעצמו את הכינוי הצנוע "שופט ישראל". ככה, בקטנה. בלי לנקר עיניים.

אולם נראה כי יהודי העולם התעלמו בחוצפתם כי רבה מהצ'יף, מהתותחים, מהנדל, מהגלימה הסגולה, מהתליון המוזהב, ובכלל - מ"שופט ישראל" שהמליך עצמו על כל תפוצותיהם ברוב פאר והדר, הפטירו איזה לגלוג אידישאי עסיסי, ניערו את הציציות וחזרו לסבלותיהם. ועדיין, נוח הצליח להיאחז בכל זאת בדפיה המתפוררים של ההיסטוריה, ואבן הפינה של מדינת היהודים שלו הלוא היא ניצבת ועומדת עד עצם היום הזה במוזיאון העיר באפאלו אשר באפ-סטייט ניו יורק.

ואולי הרעיון המקורי דווקא לא היה כל כך גרוע, מי יודע? אין ערבים - יש מפלים. והיינו נראים כמו מנהטן. ואף אחד לא היה מאיים לזרוק אותנו לים - מקסימום להתגלץ' בכיף במורד הנהר ולהרביץ איזה אקווה-באנג'י טוב במפלי הפרסה (יחד עם החבר'ה היקרים מהפרק הבא).

שלום לעצמותיך, אחינו מרדכי מנואל, שופט ישראל מטעם עצמו והוזה המדינה הראשון.

תהא נשמתך צרורה בצרור הגדולים מהחיים.

חוף לחוף 2010 - ארוכה הדרך הביתה

(דקוטה הדרומית, מינסוטה, ויסקונסין, אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, פנסילבניה, מרילנד)

 

1. בכל הארצות מנציחים אישי ציבור. פסלים; פורטרטים; דיוקנאות; מונומטנטים. זו דרכו של עולם, ככלות הכל. אבל החבר'ה בדרום דקוטה, כמו אמריקאים טובים, רצו את זה בגדול, ואם אפשר אז בענק, ואם ניתן אז באנורמוסלי ג'אייגנטיק. 'סתכל שניה על ההר ההוא, הם אמרו לפסל גוטסון בורגלום מול מאונט ראשמור, שניצב, שחור ושאנן, בלב שמורת הבלאק הילס, יש מצב שתוכל לחצוב בו ארבעה דיוקנאות ענק של מפורסמים מהאיזור? בורגלום הסתכל קצת לפה ושם, גרד כמה שכבות אבן עם האצבע ואמר: יאללה, פסדר. 

12 שנים אחר כך גמר בנו של בורגלום (שמת בינתיים מסיבוך של ניתוח לב) את ההלל על המונומנט המגלומני והסופר-מרשים הזה. בורגלום עצמו, יש לציין, ויתר בנימוס על הרעיון להנציח באנדרטת הענק שלו אי אלו פיגורות מקומיות לא חשובות במיוחד, ובחר בארבעה נשיאים אמריקאים בולטים: וושינגטון, הנשיא הראשון; ג'פרסון, שהכפיל את שטחה של אמריקה ופרץ את הדרך למערב; לינקולן, שביטל את העבדות ותיאודור רוזוולט, שהנהיג את המהפכה התעשייתית של תחילת המאה העשרים באמריקה. הפועלים של בורגלום השתלשלו מהפסגה בעזרת מערכת מתוחכמת של כבלים ורתמות, ושינו את פניו של ההר הנדהם והמסרב להאמין באמצעות קשת רחבה להרשים של כלים ואמצעים - החל מדינמיט, עבור בפטישי אויר וכלה באיזמלי סיכה עדינים.

אפשר (ואף ראוי) להתווכח עם היומרות. אפשר (ואף רצוי) ללגלג על הנסיון הכל כך אנושי הזה להיחרת, פשוטו כמשמעו, כמעט בכוח בנצח; לנסות ולהביס את עובדת היות כולנו - נשיאים כפשוטי עם - כלים בעפר ונעלמים באבק. אבל תכל'ס - התוצאה עוצרת נשימה, ותהא הסיבה לה אשר תהא.

 

2. מגלומניה היא גם הסיפור של מגדל סיר'ס בשיקאגו. סיר'ס, סוג של חברה מסחרית קמעונאית לבגדים, תפחה לממדי ענק בשנות השבעים העליזות ובהתאמה התגלע צורך דחוף במרחבי עבודה חדשים לפקידותיה וזבניותיה העמלניות. אז למה לא, בעצם - חשבו החבר'ה בסיר'ס - להרוג שני ציפורים באבן אחת? (אני יודע, לא נשמע מי יודע מה הומאני ביחס לגרסה העברית של הפתגם - אבל ככה אומרים את זה באנגלית, מה לעשות...): גם להתרחב בטירוף וגם לשבור שיא עולמי על הדרך?
אולם כדרכה של מגלומניה, תמיד יימצא מגלומן גדול ומטורף אפילו יותר ממך.
אז כשנבנו בנייני פטרונאס באינדונזיה טענו בסיר'ס שלמרות שהתאומים האינדונזים עולים על הבייב שלהם במטראז' - במגדל שלהם יש עדין יותר קומות.
וכשהטייוואנים החליטו שגם הם רוצים ובנו את מגדל טייפה, המשיכו בסיר'ס לטעון שעם האנטנות שעל הגג הם עדין ה-מ-ב-נ-ה הגבוה בעולם.
אבל אז סחו לעצמם אי אלו שייחים שמנים במפרץ, על נרגילה בטעם אפרסמון: "יושב לו צי של מרצדסים מוזהבים? יושבים להם איים מלאכותיים עם מרכזי קניות בגודל של עיר בינונית? יהא מונח לו גם מגדל, ושיעלה כמה שיעלה".

כך קם לו ה"בורג' חליפה" בדובאי וקבר סופית את השיא של סיר'ס. אבל המגדל השחור מאילינוי הוא עדין הגבוה בארה"ב ועדין צופה מגבוה - מאד מגבוה - על אחת הערים היפות שראינו באמריקה. את האנשים הגודשים את רחובותיה סחופי הרוחות של שיקאגו כבר לא ממש הצלחנו לראות מהסקאיי-דֶק שבקומה ה-103, אבל הנופים, השדרות, הפארקים העצומים, התעלות החוצות את העיר, הנמל וחופיה הארוכים של ימת מישיגן, הרחיבו את דעתנו עד למאד.

 

3. ולסיום, מהו סיפורו של הרוקנ'רול אם לא מגלומניה? נראה שהיכל התהילה של הרוק'נרול מאד התאמץ להפוך את קליבלנד האפורה שלחוף ימת אירי, זו שזכתה לכינוי הלא ממש מחמיא "The Mistake on the Lake", למקום קצת יותר סקסי באמצעות הפירמידה היפה שנבנתה ממש על קו המים, ועבור תושבי קליבלנד ספוגי העלבונות אני באמת מקווה שזה הצליח...

אבל בכל הקשור לרוק'נרול, נראה שההיכל לקח על עצמו משימה הגדולה מכפי מידותיו. זה באמת נחמד להציג שמונים חליפות הופעה מקוריות של ג'ון לנון או את תג השוטר של אלביס פרסלי, או את הגיטרה הדו-זרועית של בראיין מיי מקווין, וזה גם די משעשע לצפות בהקלטות הוידאו של כל מיני פוליטיקאים אמריקאים שמרנים שמספידים, איש בתורו, את "הטירוף המטופש הזה שהורס את הדור הצעיר ולא יחזיק מעמד שנתיים" - אבל דחילק, להקדיש 80% מהמוזיאון ומהיכל התהילה לכל מיני סיסים משנות החמישים/שישים (מחק את המיותר) שרקדו אומצה-אומצה עם חליפות שלושה חלקים/טוניקות מלמלה בוורוד וטורקיז (כנ"ל) ושכנעו את עצמם ואת מעריצותיהם ההיסטריות שהם כוכבי רוק, ולא להקדיש תצוגה אחת ללד זפלין או לפינק פלויד או למטאליקה? סורי. לא קונה את זה. ואולי מלכתחילה בניית "היכל התהילה של הרוקנרול" היתה לא יותר מיומרה חסרת סיכוי.
(מה שכן, ממפלס חמש יש אחלה נוף לים).

ומקליבלנד (בלי הג'י.פי.אס אהובנו, שנלקח מאתנו על ידי איזה ג'אנקי בן עוולה בטולדו, אוהיו. ובהזדמנות זו אולי באמת נאחל למנוול - שגם שבר לנו את החלון על הדרך - שייקח בקרוב ממש מנת יתר, לא לפני שיחטוף שחין בלבלב וצרעת בסינוסים) בנסיעת דוך לילית - אחרונה בסיבוב הזה - חזרה לבולטימור.
מה נאמר, חברים. אין כמו בבית (אפילו אם יוצא לו להיות בפייקסוויל).

 

* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60 תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).

חוף לחוף 2010 - אמא'לה אדמה

(אורגון, איידהו, מונטנה, וואיומינג)

 

1. ר' שמואל אבן צרצה היה חכם ופילוסוף שחי בספרד במאה ה-14, וכונה בערבית גם "אבן סנה". האגדה מספרת שפעם נכח בחתונה כלשהי, ובדיוק כשר' יצחק קנפנטון, מסדר הקידושין, הכריז, לפי נוסח הכתובה המסורתי, "למנין שאנו מונים לבריאת העולם" - צחקק צרצה מעדנות מתחת לשפמו והפטיר בלעג דק "וכן כך וכן כך" (מתוך אמונתו בקדמות העולם). ר' יצחק קנפנטון המזועזע הביע מצדו את המשאלה המעודנת "מדוע לא יבער הסנה?" והאגדה מסתיימת בכך שדנו את אבן צרצה לשריפה.

אז ר' שמואל אבן צרצה לא באמת הועלה על המוקד, אבל גם אנכי, בבואי לספר על קרייטר לייק המופלא, אגיד רק שלפני כך וכך שנים ארעו בדרום אורגון של היום אי אלו התפרצויות געשיות רבות עוצמה. בתום הסדרה קרס אחד מהרי הגעש, מאזאמה שמו, אל תוך עצמו ויצר מכתש ענקי מצופה לבה שקפאה והתקשתה. במכתש הזה, מטבע הדברים, החלו להיאגר מי גשמים ושלגים לרוב, ונוצר בו אגם סימטרי להפליא, צלול כבדולח ועמוק מאד. הצלילות והעומק העניקו למימיו גוון כחול ש-ל-א מ-ה-ע-ו-ל-ם ה-ז-ה והפכו את הפארק לאומי קרייטר לייק לחלקת אלוהים יחידה במינה; לדעתי העניה והמאד חלקית - מהמקומות היפים ביבשת.

 

2. ההתפרצויות הגעשיות מקרייטר לייק מלוות אותנו עמוק עמוק אל הפארק הלאומי ילוסטון - ראשון הפארקים הלאומיים בארה"ב ועל הדרך גם וואחאד פריק-שואו של הטבע. הקניון הפראי שבו שוצף נחל ילוסטון, ההרים מכוסי מחטי הברושים הצפופים, המגוון העצום של חיות הבר - הכל טוב ויפה. אבל את שיא כוחו מראה ילוסטון ללא ספק בסצנה הגעשית הפעילה לכל אורכו: גייזרים שוצפים ומשתוללים, קיטור גופריתי מתפרץ מסדקי הקרקע, בריכות בוץ מבעבעות בצבעים, מפלים רותחים ומעלי אדים מתערבבים עם מי השלגים של הנחלים. מה קורה פה, בשם אלוהים??
ולפתע רואים מחסום בכביש הסוגר קטע שבמרכזו פריקינג עשן מיתמר מתוך סדק באספלט.
ופתאום אולד פיית'פול מרשה לעצמו ככה סתם לזייף בזמני התפרצות הלכאורה קבועים שלו ולייבש אותנו חצי שעה על רמפת הצפייה.
ומפה לשם אתה שב ומפנים טוב טוב את העובדה הכלל לא זניחה, לפיה אנחנו חיים על וואחד קרומון דקיק, שמתחתיו מתחבאת לה אש הגהינום. והיא, אבוי לנו, לא ממש צפויה. תזוזה קטנה בלוח טקטוני - והים עולה ומטביע 250,000 איש על הדרך. עוד תזוזונת, ומאות אלפים אחרים נקברים תחת אלפי טונות של בטון ואבנים. את העוצמה החבויה הזו ילוסטון ממחיש לך יופי-יופי, והסיור בו, בהתאמה, כבר חורג הרבה מעבר לעוד טיול בשמורת טבע. מתבונן במים ובאדים ובבוץ המתפרצים כמטורפים אל האויר מכוח המאגמה הלוהטת שתחתיהם - נזכרתי בכמה שורות של ג'ורג' קארלין הגדול, נוחו עדן, ששמעתי פעם:
אנחנו כל כך מלאי חשיבות עצמית שבא לי להקיא כבר. כולם הולכים להציל משהו עכשיו: להציל את העצים. להציל את הדבורים. להציל את הלוויתנים. להציל את החלזונות. וכמובן, התנשאות הגדולה מכולם, "להציל את כדור הארץ." תגידו, האנשים האלה צוחקים עלינו? להציל את כדור הארץ? אנחנו אפילו לא יודעים איך לטפל בעצמנו עדיין, ואנחנו הולכים להציל את כדור הארץ??

תפסיקו לדאוג לכדור הארץ, פוֹלְקס. הוא כאן כבר ארבע וחצי מיליארד שנים. אנחנו כבר כאן, מה, מאה אלף? אולי מאתיים אלף? וכמה זמן יש כאן תעשייה כבדה? קצת יותר ממאתיים שנה? מאתיים שנה לעומת ארבעה מיליארד וחצי, ויש לנו את היוהרה לחשוב שאיכשהו אנחנו מהווים איום על הכדור??

אז זהו, שהוא עבר דברים הרבה יותר גרועים מאיתנו: רעידות אדמה, הרי געש ולוחות טקטוניים, נדידת היבשות, התפרצויות שמש, כתמי שמש, סערות מגנטיות, היפוך הקטבים המגנטיים, הפצצות על ידי שביטים/אסטרואידים/מטאורים, שטפונות, גלי גאות, שריפות, שחיקת קרניים קוסמיות - ואנחנו חושבים שכמה שקיות ניילון וכמה פחיות אלומיניום הולכים לעשות את ההבדל? אז זהו, שכדור הארץ לא הולך לשום מקום, חברים. א-נ-ח-נ-ו הולכים.

רוצים לדעת איך כדור הארץ מרגיש? תשאלו את החבר'ה מפומפיי, שנלכדו בחיים בתוך אפר וולקני וקפאו באלפי צורות משונות. אולי תשאלו את האנשים במקסיקו סיטי או בארמניה או במאה מקומות אחרים, שנקברו תחת אלפי טונות של הריסות רעידת-אדמה, אם הם מרגישים כמו איום על כדור הארץ. או אולי את הגאונים מהוואי שבנו בתי נופש למרגלות הר געש פעיל, ואחרי זה תהו איך הגיעה להם לבה לסלון... 

* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60 תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).

חוף לחוף 2010 - הוטל קליפורניה

(קליפורניה)

 

קליפורניה צומחת לנגד עינינו לאט לאט. כשאנו חוצים אליה את הגבול מנבאדה היא מדבר שממה, הלוא הוא מדבר מוהאבי, זה שג'ק באואר טס אליו להטיל בו את הפצצה הגרעינית שמצא ב "24". ראסמי, במדבר האימתני הזה אתה יכול להטיל לך בכיף כמה וכמה פצצות כאלה ולא נודע כי באו אל קרבו.
ואז, לאט לאט, מתחילות לצמוח גבעות, ועליהן אורנים וברושים, והירוק מתערב עם צהוב העשב הקמל תחת השמש הקליפורנית הקופחת, ופתאום גם קליפורניה - כקולורדו לפניה - מתחילה להזכיר מאד את ישראל, ובהתאמה – הולכת ומתייפה עוד ועוד ונגד עינינו.

1. בפארק הלאומי קינגס קניון כבר ממש מרגישים כמו בגליל התחתון. צוקים כמו בארבל, קניון כמו בנחל בית הכרם (רק עם מים במקום שפכים – שינוי מרענן) וחורש טבעי כמו בהר מירון. גם הפיתולים המטורפים של הכביש מזכירים אחת לאחת את הבחילות של הכביש מראש-פינה בואכה צפת. אבל אז מתערבב קינגס קניון עם הפארק הלאומי סקויה. בהתחלה היערות בפסגות צוקיו עוד מתחפשים ליערות רגילים, אך לפתע – כמו משום מקום – צצים להם ילידי הענק. עצי הסקויה פשוט לא דומים לשום דבר אחר מעולם העצים. למעשה, הם נראים כלקוחים מעולם הצומח של כוכב פנדורה, ההוא מאווטאר. כבירים וזקופים הם מיתמרים אל על וגורמים לנו להרגיש כמו יבחושים קטנים. החיים והמוות מתערבבים בנונשלנטיות בעולם המופרע והקסום של הסקויה. גזעי ענק של סקויות שהלכו לעולמם מוטלים באי סדר בינות לאחיהם בני ה-2000 שנה שעוד ממשיכים לצמוח ולהשתרג מעליהם בשורשי גודזילה פראיים.

אה, ולקינוח ראינו סוף סוף דוב. אבל כמה שניות אחר כך כבר התקרב אליו איזה היפופוטם אמריקאי עם מצלמה והבריח אותו אל מרומי העץ הקרוב.

 

2. כולם אמרו לנו שסן פרנסיסקו מדהימה ביופיה, ואין ספק שהיא אכן יפה, אבל נדמה לי שחלק מהכתרים המפוארים שנקשרו לה קשורים גם לעובדה שאיתרע מזלה להיות סמוכה לאוקלנד הכעורה להחריד. סן פראן קיבלה אותנו במזג אויר ינוארי בעיצומו של אוגוסט - עם קור כלבים וערפל סמיך שהגיחו ממי הפאסיפיק הזורמים במפרץ שלה - וככזו הרוויחה מיד את עוינותי (אם כי זו פגה חיש מהר, יש להודות, לאחר ארוחה טובה ב"סברה", המסעדה הישראלית הכי טובה שיצא לנו לדגום עד כה ביבשת. אם תרצו גם אתם לבוא בשעריה, תאלצו לחפש אותה מכל המקומות דווקא בלב הצ'יינה טאון). גם הדודג' הסחוטה שלנו, אגב, לא ממש הבינה מאיפה צצו לה עליות וירידות מטורפות כאלה ועשתה קולות של מרד.

אבל ביום למחרת כבר התפזרו הערפילים, השמש יצאה והעיר נגלתה לעינינו בפני הדייג המחוספסים והסוחפים שלה. הסתובבנו לנו ברציף פישרמנ'ס, היכן שמאות התיירים זוללים מרק מוקרם שנמזג לקערית לחם, ולאחר מכן מאות שחפים דשנים זוללים את הקעריות עצמן; שלשלנו עשרות קוורטרים לתצוגות המרהיבות והעתיקות של מוזיאון סן פרנסיסקו למכונות שעשועים ששוכן ממש על קו המים והצטלמנו עם פרחים צהובים בשיער (כמצוות השיר ההוא של סקוט מקינזי) אל מול האי אלקטראז – אשר נוכח המזח הצבעוני והשוקק נראה לפתע הרבה פחות מאיים.

לקינוח הבלתי נמנע שמרנו את גשר שער הזהב היפהפה, השוכן כמעט דרך קבע בתוך ענן גדול, ונמתח ברוב הדר בין סן פרנסיסקו לבין מחוז מארין הצפוני לה. אין מה לומר – בסיכומו של דבר אין ספק שסן פרנסיסקו אוחזת בקסם מיוחד. צדק אריק איינשטיין.

 

3. צפונית לסן פרנסיסקו שוכנת לה "ארץ היין" של מרכז-צפון קליפורניה. מלבד גפניה המשובחות אוחזת ארץ היין גם במעלה משמעותית נוספת – מעיינות חמים למכביר. חמוש בחווייה האלוהית ההיא מקולורדו חשתי לתור אחר הללו במלוא העיזוז. אבל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא הותירה לי אפשרויות לנצל, כי מפה לשם מסתבר שכל מעיין כזה הצמיח מעליו "מרכז בריאות וספא" נובורישי ומעצבן. "אההה, אז בוא ואגלה לך סוד", לאט באוזניי אנדרו, סטלן הבית מהמוטל שלנו ביוקאיה, "בהרים יש מעיין אחד סודי עם כניסה חופשית! אבל זה לא הכל, מאן! זה מעיין מטורף. הטמפרטורה של המים משתנה בו כל הזמן, אפילו תוך כדי שאתה יושב בו". ווווווואו!
אך כשבאתי לטפס אל גן העדן האבוד עצר אותי מטייל שבא ממול עם חדשה מהפכת-קרביים משהו. המעיין נסגר. ולמה נסגר? כי מסתבר שהטמפרטורה ההיא שאנדרו סיפר לי עליה איבדה בשלב מסוים את גבולות הטעם הטוב והמוסר, והמעיין אשכרה בישל כמה טובלים, כלובסטרים אנושיים, למוות. לא פחות!

ומכל מקום, סוף טוב הכל טוב, כי באדיבות המטייל ההוא מצאתי מעיין נוסף, שעל אף שהיה קרוב מאד למדרגת פינג'אן בעצמו - הצלחתי לשרוד אותו בחיים, ולזכות בעוד אחת מהחוויות המופלאות הלו, שבסופן אתה יכול להרגיש איך הגוף שלך אומר לך תודה.

 

4. בדרך לאוקיאנוס קליפורניה כבר חושפת לנגד עינינו המשתאות את כל יפעת הדרה. הנופים מתחלפים במהירות מסחררת ומעתיקים את נשימתנו. הגבעות המוריקות עם שורות הגפנים המשתרגות עליהן בכיף פינו לפתע את מקומן ליערות מהאגדות – ירוקים ולחים ופראיים ומסתירים את עין השמש בעלוותם המתפרצת. ולאחריהם, כמו משום מקום, הגיח ערפל סמיך וצונן, שיחד עם הנהרות המתקבצים מן ההרים אל לגונות ענק - בישר לנו את הגעתנו, אחרי שלושה וחצי שבועות של שכרון חושים, אל הפאסיפיק!

הפאסיפיק של צפון קליפורניה כל כך שונה מהאטלנטיק שהתנוצץ בעליזות באלף גווני טורקיז לנגד עינינו בפלורידה ולאורך שרשרת איי הקי'ז. כאן הוא מתגלה אלינו בחשרת ערפל כבדה ובגון אפור לבנבן, עם גלים פראיים המתנפצים אל סלעי הענק שפיזר הצייר הגדול למכביר על החוף. אבל גם כאן, כמו בסן פרנסיסקו, בהמשך הדרך יוצאת השמש, וכבר אנו מוצאים את עצמנו יושבים על החול השחור (כן, כאן הוא שחור), מפטפטים עם פרנקו, שהגיע לכאן מפורטוגל ושולה לו בכיף סרדינים לעשרות ולמאות מבין הגלים השוצפים; עושים שלום לשקנאים ולכלבי הים המתחרים עם פרנקו על השלל, זוללים תותי בר שקטפנו במדרון היורד אל החוף ולא שוכחים להצטלם עם השלט שהכינה חגית עם הילדים לכבוד חגיגות השלמת חצי המסע.

בהמשך מחכות לנו אורגון וואיומינג, דקוטה הדרומית ואילינוי. הישארו בסביבה.
* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60 תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).

חוף לחוף 2010 - המערב. עדין פרוע

(קולורדו, יוטה, אריזונה, נבאדה)

 

קולורדו. אחחחחחחחחחח, קולורדו. אחרי השעמום היחסי של המישורים הגדולים - צפון מיזורי וקנזס - נראה כי הצייר הגדול החליט שבא לו להתפרע לגמרי: הרים מלבלבים עם פסגות מושלגות, נהרות הרריים שוצפים וגועשים, גבעות ירוקות עם עצים אדומים, גבעות אדומות עם עצים ירוקים, מנהרות חצובות לאורך מיילים שלמים בעובי המצוקים, בולדרים אדמדמים ענקיים תוחמים אגמים כחולים, יערות אינסופיים של עצי אורן בשלושה צבעים, שנראים כפקעות ענק של מחטים צפופים. ובינות לכל אלה - עיירות ציוריות עם סמטאות מתפתלות, עולות ויורדות.

חגית אמרה, ובצדק, כי היופי המהפנט של קולורדו נובע מזה שהיא מזכירה - יותר מכל מדינה אחרת שראינו כאן עד כה - את ישראל, גם מבחינת המגוון הנופי שבה וגם בכל הקשור לסוגי הנוף: ההרים ועצי האורן, המדבר הצהוב, הבולדרים והמצוקים החומים-אדומים לצד הירוק והמים.

1. שמורת הרי הרוקי הצליחה לעשות אולי את הבלתי ייאמן: לשמר - מבלי שאיש יצליח להרוס או לשנות - חלקת ארץ בראשיתית במלוא מובן המילה. הכבישים, ובייחוד שבילי העפר שלה, לקחו אותנו לקרבם של נופים מופלאים: פסגות מושלגות באמצע יולי, צוקי ענק, מפלים יורדים מרום ההרים מאות-מאות מטרים אל עמקים פראיים, איילי קורא (מוּסים), איילים וצבאים רועים למאותיהם באין מפריע על הגבעות. מראות שקשה להעביר במילים (אגב, מה שמגניב בקולורדו, הוא שהרים מושלגים מחכים לך גם בדרום המדינה. רק ששם נוסף להם עוד צ'ופר מיוחד: מעיינות חמים. מה אומר לכם, חברים: לשבת בטבור מעיין תרמי לוהט, לשאוף אויר פסגות צונן ולצפות בפסגות מושלגות ממרחק נגיעה... ה-ל-ל-ו-י-ה, בייבי!).

 

2. בפארק הלאומי של קולורדו מתפתלים קניוני ענק אדומים. על קרקעיתם ניצבים עמודי סלע אדירים שנותרו לאחר שהמצוקים שעטפו אותם התפוררו במהלך השנים. אבל החווייה מגיעה לשיא הגובה, לדעתי, כאשר נפתחים לפתע קירות המצוק של הקניון ומבעדם נגלה עמק ירוק משובץ אגמים כחולים. הניגוד בין המדבר הפראי לבין העמק הפורה שמאחוריו הוא מהמם חושים.
הקשתות של הפארק הלאומי ארצ'ס נוצרו גם הם מתהליכים של התפוררות סלע. הזמן והמים עשו שמות נפלאות בסלעי יוטה וצרו בהן צורות מרהיבות עין. התהליך הזה מגיע לשיא בפארק הלאומי ברייס, שם הפכה שכבת הסלע המקורית לעשרות אלפי אלפי זקיפים ונטיפים היוצרים תבנית נוף שלא דומה לשום דבר אחר שראינו אי פעם.

הגראנד קניון הוא גם כן פלא טבע שפשוט אי אפשר להכניס למסגרת מצומצמת של מילים. נאמר זאת כך: קחו קניון קטן, תכניסו אותו לקניון קצת יותר גדול ואת שניהם לקניון שלישי גדול יותר. וכך שוב ושוב עד שתקבלו קניון שהמרחק בין שתי קצותיו עולה על עשרה מייל. כל מכלול הקניונים המופלא הזה, כל אחד בצבע אחר (אני לא חושב שיש איזשהו גוון אבן בטבע שלא נמצא שם) יוצר את הגראנד קניון.

 

3. וגאס, אחחחחחח וגאס. חמישה ימים היינו בה ולא הצלחנו להתנתק. מה עוד לא נאמר על הפאטה מורגנה הזוהרת הזו באמצע המדבר? מלונות פאר במחירים מגוחכים; מסעדות אכול כפי יכולתך בגרושים. מיצגים מרהיבי עין ברחובות (מי אמר "דאנסינג ווטר" בבלאג'יו?) אורות זוהרים ומנצנצים מלוא רוחב העין – רק תבוא ותהמר. מצוין, חשבנו. אנחנו לא מהמרים! גם נגמע את כוס השיכר בזיל הזול וגם לא נשלם בריבית דריבית ברולטות ובמכונות המזל. אבל לוגאס, שכבר אכלה מאות אלפים כמונו לארוחת בוקר, היו תכניות משלה. קדחת ההימורים תפסה אותנו – אבוי לבושה – לא בבלאק ג'ק או ליד ערימות הז'יטונים הצבעוניים, אלא דווקא במתחמי הילדים הענקיים של מלון סירקס-סירקס בו שהינו.

סירקס, כיאה למוסד לאס וגאסי מכובד, לקח על עצמו כיעד ראשי את משימת חינוך הדור הבא. לצד מתקני השעשועים המפוזרים בו לרוב (למלון יש אשכרה לונה פארק פנימי) פיזרו בסירקס בנדיבות מתקני הימורים לפעוטות וילדים. כל מתקן כזה בולע רבעי דולר כמו גרעינים בגמר המונדיאל ובתמורה מעניק בקמצנות מדודה שרשראות כרטיסים שיש לצבור באדיקות. אבל הנה כי כן, מסתבר כי יש שכר לפעולתנו, ואחרי ששלשלנו עשרות ומאות קוורטרים למכונות המטופשות האלה – צברנו כל כך הרבה כרטיסים עד שעלה בידינו לרכוש באמצעותם - תחזיקו חזק, הנה זה בא - שני אקדחי בועות סיניים! (שעולים קרוב לוודאי דולר וחצי בחוץ).

טיפ מסחבק 1: אם אתם כבר קופצים לבלאג'יו להתענג על הדאנסינג ווטר, אל תחמיצו את המיצג היפהפה שהקימו שם בלובי. מדובר במעין גינה שההולכים בשביליה מרגישים זעירים, בינות לנמלים ענקיות, פרחים בגובה 2 מטר, מגה-דבורים שמרחפות מעל ואגלי טל בגודל ארבעה כדורי רגל. נפלא כמובן לילדים אבל ממש לא רק.

טיפ מסחבק 2: אם יוצא לכם במקרה להתארח בהילטון לאס וגאס – תעשו לעצמכם טובה, ועל אף החום הכבד אל תתנפלו בשקיקה על שני בקבוקי המים התמימים העומדים שם על השולחן. פשוט ככה יקשה עליכם לקרוא את האותיות הקטנות בברושורים החינניים שמוצמדים אליהם – שם מפורט באדיבות כיצד הללו עולים את משקלם בזהב פרוויים.

משפט: !WHEN YOU DIE - YOU'LL MEET GOD
(שלט ענק על ההייוויי ישר ביציאה מעיר החטאים. יו קנואו, ככה, לתזכורת).

לא קל היה להתנתק מעטיני לאס וגאס. לא קל בכלל. אבל פנינו אל המערב. אל תלכו רחוק.

* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60 תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).

 

חוף לחוף 2010 - ההתחלה

(מרילנד, ווסט וירג'יניה, פנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה, מיזורי, קנזס)

 

1. מוזיאון הילדים של אינדיאנפוליס הוא אולי מוזיאון הילדים היחיד בעולם שניתן למצוא בו צלב קרס. בקומה השלישית של המבנה השש-מפלסי המרשים הזה - שדינוזאורים ענקיים מנסים לפרוץ אל חלונותיו מבחוץ, ועולמות שלמים של צבע, צליל ותוכן גודשים את תצוגותיו בפנים - מוקדש חלל גדול לתערוכה מסוג אחר: ילדים שגילו גבורה; שחוללו שינוי; שנלחמו ונצחו. אנה פרנק היא אחת משלושת הילדים המוצגים בה.

נעמה ואני יושבים באולם סגור בטבור התצוגה עם עוד כמה הורים וילדים. דלת נפתחת ולורי, שחקנית אמריקאית צעירה ומוכשרת, פורצת לחדר בסערה. במשך כחצי שעה היא משחקת באופן נפלא את מיפ חיס, חסידת אומות העולם שהחביאה, בין השאר, את משפחת פרנק. המונולוג שלה הוא אותנטי ומשכנע ומרגש. ניתן לחוש היטב את ההזדהות העמוקה שלה עם סיפורה של אנה.

בתום המחזה הקצר ניגשת נעמה ללורי ומספרת לה כי גם סבא שלה הוחבא בהולנד בתקופת השואה כילד קטן, אך ניצל ונשאר בחיים בזכות אנשים אצילי נפש כאשה שאותה גילמה. עיני לורי מתמלאות דמעות. לרגע היא מלטפת את נעמה על ראשה ובמשנהו מאמצת אותה בחוזקה אל ליבה.

 

2. סנט לואיס ביולי היא סוג של פויקה אורבני. מד המעלות ברכב שלנו טיפס עד 39 ואז הודיע שנמאס לו, ושאם כבר ארבעים מעלות עם מאה אחוזי לחות - לפחות שיהיה בקאריביים. ברבים מרחובותיה האספלט נראה אדמדם, ואני שואל את עצמי אם כך נוצר, או שהכביש פשוט מתבשל לו לאטו כנזיד עדשים. אבל באחת מפרבריה הירוקים של העיר כבר חיכה לנו הבייסמנט הענק והממוזג של רפי ושירה, חברינו מימי ב"ש העליזים (תודה על האירוח הנהדר, צדיקים) וסיפק לנו מקלט נפלא מהסאונה המיזורית.

 

3. "קשת השער" המרשימה, מגדל אייפל של המישורים הגדולים, נבנתה בעצם כמחווה ליוזמתו של תומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארה"ב, לפרוץ את הדרך למערב. במוזיאון התת-קרקעי שבין רגלי הקשת צפינו בסרט איימקס מושקע על המסע של וויליאם קלארק ומריווד'ר לואיס אל הפאסיפיק - מסע מטורף על גבול ההתאבדות של שני קציני הצבא בדימוס וחבורת הסוורים החסונים שאספו סביבם, שגילה את צפונות המערב האמריקאי ולמעשה סלל את הדרך להתיישבות הלבנה בו. גם כאן, כמו בפעמים אחרות, נפלה בחלקנו הזכות המפוקפקת לחזות במכונת הכביסה של המוסר המקומי פועלת במלוא עוזה, כולל סחיטה וייבוש, באשר הסרט מציג את נישולם העקבי והמתמשך של השבטים האינדיאניים שממערב למיסיסיפי מן האדמות עליהן חיו מאות ואלפי שנים כמין סיפור אגדה נלבב ובלתי מזיק בעליל. לואיס, קלארק והחבר'ה, מה אתם יודעים, נתנו לכל שבט בו פגשו - תחזיקו חזק - מ-ד-ל-י-ה (!!). מדליה של שלום ואהבה ושיתוף פעולה. מיותר לציין, כמובן, שטקס ההענקה המרגש היווה בעצם יריית פתיחה לסיפוח אדמות חד צדדי ברמות משתנות של זריזות/בוטות, אבל היי, אינדיאנים! קיבלתם מדליה, לא? אז מה אתם מתבכיינים עכשיו? (שלא לומר, מנסים להשיב מלחמה חסרת סיכוי שערה). עִנְדו אותה על הצוואר, נודניקים, אִמְרו יפה תודה וזוזו מהדרך.

 

4. כמו כל מונומנט אמריקאי ראוי לשמו, גם קשת השער אירחה אי אלו מטורפים עם דיפלומה מהזן האהוב על כותב שורות אלה. בסאגה הנוכחית מככב קנת' סוואייר, פעלולן מיזוראי ששם לו מלמטרה לצנוח צניחה מושלמת על קודקודה של הקשת (המתנשאת לגובה הלא-ממש-זניח של 192 מטרים). לצורך המאורע המרגש הוא אף הזמין את רעייתו לצפות בו, בבחינת "תראי עם איזה שאקל התחתנת". מה שקנת' האומלל שכח, זה שהקודקוד המדובר הוא למעשה נקודה די זעירה, שמשני צדדיה משתפלות מגלשות קשתיות - ולא מהסוג עם ארגז חול בקצה. סוואייר אמנם נחת על קודקוד הקשת ברגע הראשון, אך במשנהו דפק גליצ'ה מהגהינום ישר אל הקרקע. לרעיה האומללה לא נשאר אלא לכסות עם המצנח את מה שנשאר מבעלה. אל תנסו בבית.

 

5. פארק המדינה ג'ונסונ'ס שאט-אינס, הוא פארק מים מרהיב של הטבע. בתחילה, נראה בלאק ריבר הזורם בטבורו כמו עוד נהר מבין מאות הנהרות רחבי הידיים שאמריקה התברכה בהם, אבל אז נכנסים לתמונה עשרות בולדרים, שאיוו לעצמם למשכן מכל המקומות שבעולם דווקא את טבורו של הנהר הנזכר. עכשיו נסו לדמיין מה קורה לנהר שמנסה לפלס את דרכו בינות לתריסרי עמודי סלע זקופים: עשרות ומאות ג'קוזים, אמבטיות, מערבולות, אגמונים, מגלשות מים, מפלונים, זרמים שמטיסים אותך קדימה משל היית פרח זלזלים. איזה תענוג! אם יוצא לכם להגיע למיזורי - נסו שלא להחמיץ.

 

6. תמונה: בעיצומה של נסיעת לילה פראית שחצתה את חצי מיזורי ואת כ-----ל קנזס. באמצע שום מקום על אינטרסטייט I-70, במהירות 75 מייל, מגיח לפתע מחשכת הליל צבי ענק ואשכרה כמעט נכנס לנו מתחת לגלגלים. נרשמות שניה או שתים של אימה צרופה.

 

7. אחרי הצטיידות רבתי ב"איסט כושר דלי" בדנבר (כולל כמה פאונדים של בשר ביזון, שהתגלה כלהיט סוף הדרך) - סוג של פיצוי על תשעה ימים של פסטות ודגני בוקר - ממשיכים במסע. היעד הבא: הרי הרוקי וקולורדו. הישארו עמנו.

 

* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60 תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).