לפעמים, בלי שום סיבה מיוחדת, אני נזכר במציאות הבטחונית שהיתה מנת
חלקנו רק לפני עשר ותשע ושמונה ושבע שנים. נזכר ומתקשה להאמין. האם באמת חיינו כך?
האם באמת היינו שם? חולפים בינות לאוטובוסים המתפוצצים ובתי הקפה העשנים; מדליקים
טלוויזיה רק כדי לקפוא על מקומנו למשמע הצלילים המתכתיים של "המבזק
המיוחד" חותכים שוב ושוב את השידורים; פותחים עיתון ומנסים להתחבר, ולו לרגע,
אל האנשים בתמונות הקטנות הפרושות לאורך ולרוחב העמודים הראשיים, מתחת לכותרות
הענק המדממות. אנשים כמונו, שקפצו שניה לקניון או לקחו אוטובוס לאוניברסיטה או
עצרו לרגע לשתות קפה בדרך ולא חזרו הביתה.
אני משחזר את השנים הללו בראשי ולא באמת מצליח להבין איך עברנו
אותן. כיצד הִסְכָּנּוּ איתן. אחרי פחות מעשור, הן נראות לי לעתים כמו סרט בדיוני
רע שהתרחש בממד זמן אחר, מנותקות ולא קשורות במאומה לתקופות שבאו לפניהן ולאחריהן.
מאחת התמונות הקטנות, ניבט אלי בבוקרו של עוד יום שחור קלסתר פנים
של פֵיה. מתחתיו נכתב "שירי נגארי".
שירי היתה נערה יפת תואר בחזותה ובפנימיותה גם יחד, שוחרת טבע
ואוהבת אדם. בפיגוע בקו 32, במורדותיה של גילֹה, נרצחה בידי מחבל שפל, והיא רק בת
22.
על אף שגדלה בירושלים עירי, בשכונה הסמוכה לשכונת ילדותי - לא
הכרתי את שירי או מי ממשפחתה, ובכל זאת חשתי כלפיה חיבור מיוחד. מהעיתונים ומאתרי
החדשות, כמו גם מאתר האינטרנט שהוקם לזכרה, למדתי על הילדה הקורנת שהיתה; על הנערה
הדעתנית, בעלת הנפש החסונה, שהסתתרה מאחורי החזות העדינה; על שירותה הצבאי וטיוליה
בעולם; על לבה ומזגה הטובים; על נפשה החרדה לכל רחש יופי ונדנוד תפארת; על שלל
כישוריה וכשרונותיה.
לשיר הזה שכתבה שבתי ונחשפתי דרך כתבה בחדשות ערוץ 2 ששודרה לפני כמה ימים,
אבל כבר קראתיו בעבר. כמדומני כי היה זה בתערוכה הנודדת של תמונות שצילמה
שירי ממסעותיה בעולם, אשר הוצגה בשעתו בתיאטרון ירושלים.
חברי, מנו מסטיי, סייע לי בהגהת הניקוד.
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ
לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי
לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת
הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה
לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ, לִפְגֹּעַ
בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים
סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים
לַגּוֹרָל הַזֶּה, כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי
יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה
כידוע, קיים פיתוי מסוים במקרים כאלו להפריח משפטים כמו
"ניבאה את מותה", אך אני איני נמנה על העושים כן. להבנתי, שירי פשוט
בחרה בכתיבתה להסתכל נכחה אל חלום הביעותים שהיה מציאות חיינו באותו זמן.
בשנים ההן, אגב, כבר לא גרתי בירושלים, אך במהלך אחת מהן הזדמן לי
לקחת קורס בעיר. הנסיעות אליו וממנו באוטובוסים הירושלמים זכורות לי היטב. המבטים
החשדניים, חולפים בגניבה בין הנוסעים; העצבנות, שהפכה לטבע שני; התיאוריות
והתרחישים שנוצרו כמעט מאליהם והתרוצצו תדיר במחשבותיי (איזה קו נחשב בטוח יותר?
איך ייראה המחבל? מתי רצוי פשוט לקום ולרדת?).
אבל במקביל לכל אלה התקיימה לה בנפרד הידיעה, כי במדה והאוטובוס
"שלי" ייבחר על ידי המתפוצץ התורן לעלות השמימה - שום דבר בעולם לא יוכל
לעצור זאת.
והיה ממד של הסכנה והשלמה בידיעה הזו. ממד משונה משהו, אך חד ובהיר
מאד.
לכן אני סבור כי בשיר האחרון של שירי יש משהו כל כך נכון ומדויק
ומכאיב. איני משורר או מבין גדול בשירה, אך בעיניי זהו שיר מיוחד במינו, נדיר,
במובן זה שהוא מצליח ללכוד תחושה חמקמקה כל כך.
כיום, שמונה שנים אחרי האסון שהיכה בהם, נאבקים בני משפחתה של שירי
בגזירה האכזרית של השכחה; מתאמצים להחיות את דמותה ולמלא באמצעותה את החלל שנפער
בחייהם, אך גם בעולמנו.
"לזכור את שירי נגארי" מבקשת כותרת האתר שהקימו לזכרה.
אני זוכר.
אני מכיר גם מכיר משפחתה.
השבמחקולא קשה להבין איך צמח פרח שכזה.
מכיוון שזוהי ערוגה נפלאה
שירי, אהובתי, אני מתגעגע!!!!!!!!!!!!!!!
השבמחקלמרות הזמן שעבר, עדיין יש לי בלב פינה חמה בשבילך.
עברתי הרבה מאז אותו יום קשה, הקמתי משפחה, קראתי בת על שמך (והיא נורא דומה לך!), אבל לא משנה מה יקרה, תמיד תהיי לי בלב!
מתגעגעת אלייך...
השבמחקאני לא הכרתי אותה אבל היא נכנסה לי ללב..
השבמחקנפצעתי בפיגוע הזה..
ויופייה הפנימי והחיצוני מקסים אותי כל פעם מחדש..
היטבת לתאר
השבמחק