בלוז

היה זה מין רגע משרדי מת שכזה, בין סיום מטלה לשיעור קרב, עת שקעתי לי כמנהגי בשרעפים משונים ואקראיים בעליל (נדמה לי שבדיוק הרהרתי, ואל תשאלו אותי למה, במצבה הנוכחי של מפלגה שלפני שנה עוד שקלתי להצביע לה - הבית היהודי. בינתיים הפכה זו למשהו שדומה יותר לתא טלפון יהודי, כידוע, וחשבתי לעצמי, האם לאור הרקורד המרשים שצברו עד כה - יצליחו שלושת ח"כיה לעמוד גם באתגר הבא, במסגרתו יתפצל כל אחד מהם לשתי סיעות נפרדות (שלמותר לציין כי לא תדברנה זו עם זו בחיים).
ואז דינדן המייל.
"סליחה על ההתראה הקצרה", נכתב בו, "אך בשל שינוי לא צפוי בלוח הזמנים של המלווה המקורי, דרוש איש צוות חלופי לליווי קבוצת שביעיסטים במהלך מפגש 'בלוז'. עזרתכם הדחופה תתקבל בברכה".

על פרויקט בלוז (Blews = Blacks+Jews) שמעתי פה ושם עוד קודם, בעיקר דרך תלמידים שנעדרו משיעורים שלי בגין השתתפות במפגשיו. הורתו ביוזמה משותפת של מנהיגים בקהילה היהודית ובקהילה השחורה - שתי קבוצות אתניות גדולות במיוחד בבולטימור עירנו - ואשר תכליתה לקרב בין בני קהילותיהם (החולקים, כידוע, עיר אחת, אך משתייכים על פי רוב לשתי פלניטות נפרדות לחלוטין כמעט מכל היבט שהוא).

שש על הזדמנות לצאת משגרת השטייטעל שלי - קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב ועניתי בחיוב. דקה וחצי לאחר מכן כבר הופיע במשרדי המלווה המקורי, לא ממש מתאמץ להסתיר את רווחתו. "תראה", לאט באוזניי, "לא יהיה לך הרבה לעשות שם וגם אל תצפה ליותר מדי. זה סך הכל כמה שעות ואני מבטיח לך שזה יעבור יחסית מהר". ניסיתי לומר שמפגש מהסוג הזה נשמע לי דווקא כמו קונספט מרתק אך הוא הניף ידו בביטול. "תזכיר לי איך אומרים בעברית shallow?", שאל, "זה מה שזה. רדוד. נו טוב, אתה יודע. שווארצעס".
זו ממש לא היתה הפעם הראשונה בה הייתי עד לנימה הזו ובכל זאת הייתי מופתע. המשפט ואומרו לא הצליחו להתחבר לי לכדי מקשה אחת. קשה, מסתבר, לחזות מראש מתי ומהיכן עשויה גזענות פשוטה, אגבית כזו, להגיח ממחבואה ולהציב מראה מטרידה אל מול פניי.

הדרך הגיאוגרפית למפגש שיקפה יפה את תאומתה הסוציו-אקונומית. נופי פרבריה השבעים והירוקים של בולטימור פינו את מקומם למראות חיי היומיום המחוספסים בדאון-טאון. הומלסים שרועים ליד עגלות הג'אנק שלהם; פועלים עומדים בקרן רחוב, קופצים במקום ומחככים ידיים כדי להתחמם, בתי רכבת עירוניים, שרבים מפתחיהם וחלונותיהם אטומים בקרשים; בלוקים שלמים של חלודה, ייאוש ועזובה. מאחורי אחד מהם, נטמע היטב בדלות האפרורית, שוכן בית הספר סנט פרנסיס. 

פנים בית הספר דווקא מטופח, נקי ורחב ידיים. התלמידים, נבוכים אך ערניים, לבושים בתלבושת האחידה האופיינית לבתי ספר קתוליים: הבנים בחולצת כפתורים לבנה. הבנות במין חצאיות משובצות. על חבריי לסגל המשגיחים נמנות אחראית הפעילות (פרילנסרית של בלוז) ועוד שתי מורות מקומיות - צעירה ומבוגרת. "אשכרה נזירות", מלמלתי, תוך כדי שאני מתקין עצמי למפגש בין-דתי מרגש. אך בעודי תוהה ביני לביני אם קודם לוחצים ידיים ואז מצטלבים או ההיפך, נתברקו להן בראשי שתי מחשבות עוקבות:
א. לא ידעתי שיש כזה דבר נזירות בלבוש אזרחי.
ב. הנזירות הספציפיות האלה נראות יהודיות באופן מטריד.

ואכן, מבט קרוב יותר על תגיות השם שנשאו על חולצותיהן גילה כי לשתי נושאות כליו המסורות של כרייסט שליט"א זצ"ל קוראים וייסברג ופינקלשטיין בהתאמה. הנה כי כן מסתבר, שהמבוגרת היא בכלל משקיפה מטעם הבלוז והצעירה היא המורה ליהדות בבית הספר. כן כן, מה ששמעתם. בבית הספר הקתולי על שם פרנסיס הקדוש עושים קידוש וקבלת שבת פעם בשבועיים, ולומדים על כל חג וחג מלוח השנה היהודי, לרוב אף בליווי סוג של פרקטיקה. 

לא אלאה אתכם בכל פרטי המפגש, שבגדול נסב סביב עבודה משותפת על קטעי דרמה קצרים. אך כמשקיף מן הצד יכולתי לראות בחוש כיצד חומות סמויות מן העין הולכות ונמסות; גושים אנושיים הומוגנים הולכים ומותכים לכדי קבוצות חדשות, מגוונות - מהוססות בתחילה אך הולכות ומשתלהבות. ידיים מונפות בהתלהבות, מבטים מתברקים, שיניים נחשפות בחיוך, ראשים נפשלים לאחור בצחוק מתגלגל. ופתאום, שעתיים אל תוך המפגש, כולם שוב בני נוער, בני אנוש - עדין שונים אבל הרבה יותר דומים. והמילה הכעורה ששמעתי בבוקר - יחד עם מערכת האמונות והדעות שהיא מבטאת - מתפוגגת לרגע קט, מנוצחת. 

"אני לא משלה את עצמי במחשבות דמיוניות אודות הכחדתה של הגזענות בכלל, וזו הפושה במסתרים בתוכנו בפרט", אמרתי לתלמידים שהתנודדו מולי על ספסלי הפלסטיק של הסקול-באס בדרך חזרה, "אך גם אם לא עלינו המלאכה לגמור - אין אנו רשאים להיבטל ממנה. אם תמנפו את החוויה שעברו היום לכדי אמירה ברורה; אם תבחרו להיות שגרירים פעילים, העומדים על המשמר מול הבערות והפחד וההכללות והדעות הקדומות וההתנשאות ולא מהססים להדפם - רק אז תביאו את החוויה שעברתם היום לכדי ביטוי מלא ואמיתי".