הרהורים ותובנות - חלק שני

1. טוב. אין דרך יפה לומר זאת, חברים. עבדו עלינו. 
"פה זה יער עופר", אמרו לנו. "שם זה יער ביריה", הסבירו לנו. "בואו לפיקניק ביער ירושלים", הזמינו אותנו. 
אז זהו. שלא. 
בארץ יש חורש טבעי מקסים, אורנים מצלים, חורשות נאות, ציפורי בטון כחולות ומכוערות להחריד של קק"ל. הכל נכון. אבל את היערות האמיתיים – עם עצים 20 מטר גובה ועלווה ירוקה ופראית מלוא העין - גנבו לנו הגויים.

2. אין דרך יפה לומר גם את זאת, רבותיי, אבל חוץ מהיערות - האמריקאים גנבו לנו גם את כל המכוניות השוות. בארץ אנחנו נוסעים על מאזדה לנטיס מליסינג ובטוחים שדפקנו את אגד ואת הסיסטם גם יחד, אבל זהו. ששוב לא. כמות הפנינים המוטוריות שמסתובבות כאן על הכבישים היא לא תיאמן. ואני לא מדבר בכלל על רכבי השטח (SUV's בפי הילידים) האימתניים, הנהוגים פה בידי צ'יקיטיטאס בנות 17 שיכולות למעוך אותך ואת הקורולה שלך לכדי עיסה נאה מבלי להרגיש אפילו מכה קלה בכנף. איי אם טוקינג פנינים, מאן. כל מיני 'קאדילאק דה-ויל' ו'קראון-ויקטוריה' ו'לינקולן גארנד מארקיז' ועוד כהנה וכהנה בנות אצולה מעין אלו, שגורמות לעיניך לצאת וללבך להתפעם. אגב, כאן אתה גם מתוודע לשמות כמו 'לקסוס', 'אקורה' ו'אינפיניטי' – מותגי פאר יפניים שדילגו באלגנטיות מעל פרובינקיה יודיאה בכדי למכור כאן את מיטב תוצרתם לכל מצורע וזב חוטם. ועוד נחזור לנושא הזה בהמשך.

3. האמריקאים, וזה לא סוד, לא אוהבים לחיות בקטן. למשל במספרי בתים. למה להתקטנן על מספרים סידוריים חד עד דו ספרתיים כשאפשר להפגיז באלפיות? ברחוב הירושלמי בו גדלתי יש בנין מס' 35 ובנין מס' 35 א', כי מספרי בתים הם כידוע משאב לאומי יקר שאסור לבזבז ככה סתם, אבל בארצות הברית של אמריקה יש הקצאות, חמדילולה. רוצה 600? קח 600. רוצה 4325? יאללה בסדר. לא לריב. לא לדחוף. יש מספיק לכולם.

4. מילה טובה על הג'י.פי.אס. האמת, בארץ לא סבלתי אותו. הכי עיוור אנכי או שמא תייר משבדיה שאישה(!) תגיד לי לאן לפנות ומתי? למעשה, גם כשכבר השתכנעתי לשתף פעולה עם הנודניק - זה נגמר בדרך כלל ברחוב ללא מוצא, כשבאוזן אחת צועקת עלי איזו סבתא שגרה בו ובאוזן השניה אוכלת לי נערת הג'י. פי. אס את הראש לאמור "recalculating recalculating".

אבל כאן, בארץ העמים הענקית הזו, אמש בשעת ליל, לאחר שסיימתי לבדוק עוד רכב (ג'יפ גראנד צ'ירוקי, תודה ששאלתם. רכב שעמוק אל תוך שנות העשרים שלי עוד ריירתי עליו כמו נערת אייטיז על פוסטר של ג'ייסון דונובן, ואתמול נאלצתי לוותר על שירותיו כי "אין לו שורת מושבים שלישית ואיך נעשה קארפול לבית הספר בבוקר". אהוי! פרקטיות ארורה!) באיזו עיירה מרילנדית שכוחת אל - היה כל כך טוב פשוט ללחוץ על "home" ולתת לגולם הזה להוביל אותך בכבישי הענק הלא מוכרים הביתה.

אגב, היום הוכיח לי אותו גולם עצמו שיש לו גם נשמה יתרה, שעה שנהגתי לי ברחובות פייקסוויל עיירתי אחוז שרעפים בסגנון עדות המי-אני-מה-אני-אמא'לה-מה-לעזאזל-אני-עושה-כאן ובתגובה הזדרזה נערת הג'י.פי.אס להפנות אותי ל-bright side lane. שככה יהיה לי טוב.

מפי עוללים:

"אקסיוז מי אקסיוז מי, אקסיוז מי אקסיוז מי. כמה אפשר כבר אקסיוז מי"?!? (יונתן, אחרי ביקור עם אביו, המודה והמתנצל הכרוני, בסניף הדואר המקומי).