בשבת קראתי על עמי משולמי

בשבת קראתי על עמי משולמי.
יונתן כהן, שריונר צעיר, השתתף בקרב המדמם על מדרונות הסלוקי, מתחת לרנדוריה, בתמרון האחרון והשנוי במחלוקת ההוא של מלחמת לבנון השניה. הטנק של יונתן חטף פגיעה ישירה אך הוא וצוותו שרדו. כתראפיה לפציעתו הקשה כתב יונתן ספר, "לא הגעתי לליטאני" שמו. על מוראות הקרב הוא מספר בלשון כנה וישירה, חפה מנרטיבים הירואיים או מתיאורים מתאמצים. 

לאחר שטנק המ"פ חטף גם הוא פגיעה ישירה במטווח הקורנטים שארגן חיזבאללה לפלוגת המרכבות, יצאו לוחמי השריון והחי"ר מן הטנק הסמוך לטפל בחבריהם שנפגעו. המ"פ, שי ברנשטיין, שעמד חשוף בצריח כשהלם הטיל - הועף החוצה ונהרג במקום. הנהג הצליח איכשהו לשרוד בתאו המבודד. התותחן, עדו גרבובסקי, והטען, עמי משולמי, ספגו את עיקר האש וההדף שהשתוללו בתובת הפלדה הסגורה. 

בתחילה ניסו לטפל בעדו, שנשם את נשימותיו האחרונות. עמי, בחור צעיר בן עשרים, שציפה עם רעייתו להולדת בתו הבכורה, נפצע גם הוא פצעים אנושים והונח לשכב בסמוך. יונתן מספר שכאשר אפסו הסיכויים להציל את עדו, נפנו החברים לטפל בעמי אך לא מצאו אותו במקום בו הניחוהו לשכב. רק לאחר שניות ארוכות של אימה וחוסר וודאות מצאו אותו במרחק כמה מטרים משם – זוחל, שרוף ומרוסק, אל מחוץ למטע הזיתים בו תפסו מחסה. 

יונתן, ששמע את הסיפור מחבריו, שיער בספרו כי ייתכן שעמי זחל בשארית כוחותיו כדי להתרחק מהמטע המטווח ולתפוס מחסה בטוח יותר. אבל אני - מצונף על הספה בסלון ביתי, בכפר הלגו הירוק והמטופח בו חייתי, מרחק אלפי מיילים מן הגבול המדמם והשורף ההוא; חוזר בתודעה אל לבנון שלי, שהשתייכה אמנם לסוף שנות התשעים אבל לבנון הרי לא באמת משתנה, עם אותו אויב אורב, סמוי מן העין, ועם אותם טילים המגיחים לעברך משום מקום בשריקה מצמיתה - מלאו עיניי דמעות, כי לתחושתי לא ניסה עמי לתפוס מחסה. חיותו הולכת וניגרת מגופו, נשמתו ניצבת כיונה צחורה על ספּם של חייו - בערה בעמי משולמי ידיעה אחת, קמאית ומזוקקת ובהירה כלהבה. בכוח לא מוסבר - כמעט לא אנושי - החל לזחול קדימה, עקב בצד אגודל, בדרך הארוכה חזרה. קדימה אל הקן שבנה, קדימה אל רעייתו המצפה, קדימה אל בתו שטרם נולדה.
עמי זחל הביתה.

(סמ"ר עמשא [עמי] משולמי נפל ביום שבת, י"ח אב ה'תשס"ו).