"רוצה אמריקה, הא? גם באמריקה כולם רוצים אמריקה" (דוד הקוסם, "עפולה אקספרס")

נמל התעופה באראחאס, מדריד.

ויקטוריה, הפקידה הספרדית המתוקה, כבר הספיקה להרים את הלסת שלה מהרצפה - לשם נפלה בחבטה לאחר שבעליה הבינה כי מר רודריגז גארסיא העומד לפניה לא מבין מילה ספרדית - ונופפה לנו בחן לשלום. עוד צעד אחד וכבר נכנסנו אל קרבי האיירבוס הענק והכסוף של אמריקן איירליינס. וולקאם טו אמריקה.

כמה חודשים לפני כן החלו להיפרש הכנפיים הרדומות, שתפסו תנומה ארוכה בין צלעותיי. יצר הנדודים, זה שירשתי ככל הנראה מאבותיי הקדמונים, ובוודאות מהאבא הפרטי שלי, הרים את ראשו ותבע מעשים ולא דיבורים. חלפו עוד שבועות ארוכים של הכנות מתישות, אוקיאנוס טופסולוגי שאיים להטביעני במצולותיו, אפס-אנד-דאונס מטורפים, הרבה מאד קרטונים וכמה וכמה לילות ללא שינה...

והמסע שלנו מתחיל.

"I'm terribly sorry", חזר ואמר הדייל כסוף השיער לאחר שהתחוור כי סוכנות נסיעות שכלל אינו מכיר שכחה לוודא שהוכנו עבורנו ארוחות כשרות. "I'm terribly sorry". לא פחות. האמנם ייתכן כי צער אמיתי נשקף מעיניו?

"פשוט תגיד orange juice, please", אמרתי ליונתן, הנבוך אל מול שלל המיצים, הבקבוקים והפחיות שבעגלת הדיילת, כמו גם לנוכח פתיל הסבלנות הארוך-אך-מתקצר-במהירות שלה.

"Shalom, Rabbi", אמר לי פקיד הקבלה האפרו-אמריקאי בנמל התעופה של דאלאס, ונתן לי אגבית ואוצ'ר של 40 דולר, פיצוי על איחור שולי בטיסה שלנו.

"אבא, האורנג' ג'וס פליז היה ממש טעים", ליקק יונתן שפתיים ונרדם באחת בחיקי.

"yeledim chemodim" החווה קצין ביקורת הגבולות באדיבות כלפי נעמה ויונתן, בדיוק עשירית השנייה לפני שאיבדו עשתונות סימולטנית והחלו להלום, טרוטי עיניים, זה בזו בטבורו של מתחם הבידוק הסטרילי.

"look, what a cute Moslem kid", הצביעה גברת הדורה וכסופת שיער על יונתן עטוי הכיפה הבוכרית, שרץ בניוטרל על המסוע לכיוון הנגדי.

"מזֶל טוב, מזֶל טוב", מלמלתי לעצמי לאחר שנכנסתי בדאלאס לשירותים שנראו כמו אולם שמחות ירושלמי ממוצע, כולל התזמורת.

"Ohhh, are you on a mission? That's great! I'm a Mormon too!", חייכה הבחורה עם השיער הגולש שישבה לידי במטוס לבולטימור.

"אבא, איזו עיר ענקית! אני ממש רואה את היאור", אמר יונתן, מסטול ופקוק אוזניים, כשציפור הברזל השלישית שלנו לאותו יום פרשה כנפיה והמריאה עם שקיעת השמש מעל שלל אורותיה של דאלאס, טקסס.

ווווווווווווואו!!!, אמרה נעמה, כשנגלה לעיניה גרם המדרגות הנעות הגדול ביותר שראתה בחייה, מטפס לרציף הרכבת הפנימית של נמל התעופה הענק "Dallas-Fortworth", ומיד התעשתה: "רכבת?? אבל הבטחת מטוס, לא?".

"Are you absolutely sure you haven't brought any seeds with you?", שאל אופיסר דיטריך מהיחידה לסקיוריטי של המשהו, ואימת שפּעת זירעונים כלשהי ניבטת מעיניו.

"שלום עליכם, קולומבוס! ברוכה תהיי לה', אמריקה!" השתחווה פיני בן הרש לייב האומן אפיים נוכח שערי אליס איילנד, ב"סיפורי מוטל בן פייסי החזן".

יאללה. הייתי חותם על זה כרגע. ברוכה תהיי לה', אמריקה.