סליחות בכותל.
אלפים אלפים מכסים את עין הארץ. רחבת הענק החיצונית
מלאה כולה, משער לשער. חזו חזו בניי חביביי.
ממש לפני מקום עומדנו שברחבה החיצונית מתפתל נתיב מעבר
בלתי רשמי בינות להמוני העומדות והעומדים בתפילה, והאנשים והנשים בקבוצות העוברות
בו אוחזים ידיים בשרשרת לבל יאבדו איש את רעהו בקהל העצום.
טור נדהם של אברכים חסידים מסולסלי פיאות עובר בנתיב
ומותח חיוך רחב על פניי. הם נראים לפתע אבודים ותלושים כל כך במגרש הביתי שלהם, נועצים
עיניים קרועות לרווחה בחבורת הצעירות בג'ינס וטריקו שלשמאלנו, שחות ראשיהן ארצה
וקוראות בהתלהבות עצומה "ויעבור ה' על פניו ויקרא", ופיהם נפער בתדהמה
של אמת.
אצל המיקרופון בוכה הרב יעקב עדס את הוידוי ולא מפספס
אף מילה, כולל "גם בכנפינו נמצאו" וכל החבילה, ואני משער שחלק מנהגי
ההסעות הממתינים בחניונים מתחילים לאבד סבלנות, כי קבוצות קבוצות מתחילות לזרום
בנתיב הסמוי שלנו לכיוון היציאה, גברים ונשים אוחזים ידיים בטור, עיניהם עצומות
ופיותיהם מחייכים והם ממשיכים לשיר בקול גדול את הפיוטים כל הדרך החוצה.
אישה אחת מתנתקת לרגע מנחש קבוצתה, עומדת כשפניה אל הכותל, פורשת ידיה לצדדים, גורפת איתן את האוויר בתנועות רחבות ואז מביאה אותן אל עיניה ואל פיה ומנשקת אותן, כך שוב ושוב ושוב. כשהיא מסתובבת לבסוף ומבחינה במבטי היא מחייכת במבוכה ואומרת לי כמתנצלת, "זה פשוט שאני לוקחת את כל זה איתי, הנה ככה, בידיים שלי ממש, שיהיה לי לדרך, שיהיה לי לבית".