פיליפ

כיבס היהודי את תעודת הזהות שלו, כמעשהו אחת לשנתיים או שלוש. הלך איפוא למשרד הפנים בכפר סבא כדי להוציא ספח חדש תחת הקודם שהפך פתיתים לבנים. ותאמר לו הפקידה אפס כי גם את התעודה עצמה תחליף יען כי מלאו ימיה ואף נחצתה לשניים באמצעה ואנה אנו באים.

סר היהודי לצלמניה סמוכה והתייצב מול צלמת נרגנת במיוחד אשר מנח סנטרו לא הניח את דעתה בשום אופן. מכל מקום, כמה קליקים וצעקות לאחר מכן כבר שב אל היכל משרד הפנים אוחז בתמונת קלסתרו (המפוחד קמעה) ויצא משם כעבור זמן קצר נושא תעודת זהות חדשה ומבריקה.

ובעודו פוסע לו בניחותא השמורה ליום סידורים עצל של קיץ ומעיין בתעודתו החדשה, קפץ אל מול עיניו שם חדש נוסף על שמו ושם אביו ואמו ועירו השגורים מתעודותיו הקודמות. פיליפ. לרגע תהה מי זה פיליפ, ובמשנהו הבין. במשרד הפנים החליטו להוסיף לתעודות החדשות גם את שם הסב, ופיליפ הוא שמו ההולנדי של סבו אורי, אבי אביו, אשר מצוהר קרון הרכבת לסוביבור, ברציף ווסטרבורק, הצליח לזרוק פתק המבקש לדאוג לבנו יחידו הנמצא במחבוא זמני ומסוכן באמסטרדם ואז נלקח למות מיתה משונה מבלי שידע אם בנו יינצל ואם יהיו לו שם ושארית בארץ.

והנה, כל כך קרוב וטריוויאלי. שם בתעודת הזהות. ממש מתחת לשמות אביו ואמו. כמו תמונה מלאכותית של מציאות נורמלית, שבה נכד מכיר את סבו ומשתעשע על ברכיו (היהודי חישב בראשו במהירות, כשנולד היה סבא צריך להיות בן שבעים ושלוש) וקורא לו "סבא אורי" או "סבא פיליפ" ונענה בליטוף אוהב.

בטבור רחוב ויצמן בכפר סבא בבוקר קיצי מתרונן הלם לפתע לבו של היהודי נגד צלעותיו. הוא עצר לרגע ממהלכו, הביט שוב בשם הקרוב-רחוק בתעודת הזהות, החזיר אותה לכיסו, מחה שתי דמעות סוררות מזוויות עיניו ואז ננער, פנה והמשיך בדרכו.

תשעת הימים תשע"ו

                                                                                                                                                                                              "תשעה באב בבית הכנסת בפולין", לאופולד הורוביץ

פעם חשקה נפשי לאכול שווארמה בעיה״ק באר שבע 
זה היה יומיים לפחות לפני תשעת הימים, אבל בהתקרבי ראיתי את הבעלבית ובנו סוגרים בבהילו ודחילו
אמרתי, מה?
אמרו ״התשעה ימים התשעה ימים״
אמרתי, אבל יש לפחות עוד יומיים אחים שלי
הביט הבן באביו
הביט האב בבנו
הביטו שניהם בי
הבטתי בצער על חלום השווארמה ההולך ונגוז לשווא, מנסה ביני לביני לשמור על ערוץ חשאי של תקווה
חלפה דקה של מבוכה עדינה
ואז פנה האב לבנו ואמר ״יאללה שימי תן פה יד נקפל השולחנות התשעה ימים התשעה ימים״
נצחו אראלים את המצוקים
ונשבה שומן הכבש
ולא נטרתי להם טינה על שלא קיבלו עדותי
ולא זו אף זו שנתרגשתי קמעה ואמרתי ראה רבש״ע ראה עד כמה נזהרים בניך בכבודך ובכבוד מקדשך החרב
ומהון להון כבר הסכימה דעתי לדעתם
ותאוות הבשר סרה ממני כלא היתה
ונכנסתי למכולת הסמוכה והתקנתי לי סנביש גבינה

שמיל

המקום:

רכבי המתגלגל בין טבריה לצומת כפר נחום

משתתפים:

עבדכם הנאמן - נהג ואנתרופולוג חובב.
שמואל חיים ("קרא לי שמיל"). שרידי מבטא אמריקאי. זקן עד לפופיק. עולה ביציאה הצפונית מהעיר.

לבוש:

עבדכם - קז'ואל.
שמואל חיים - מכנסיים לבנים. חולצה לבנה עם הדפס ננח. צמיד ננח על כל יד. כיפת ננח. כיסוי שעון ננח. שרשרת ננח עם תליון ננח. סיכת ננח לקינוח. נדמה לי שהקונספט ברור.

מטרה כללית:

שמיל בדרך מטבריה לקבר האר"י לכבוד היארצייט שחל אמש

מטרת משנה:

לטבול במקווה האר"י

מטרת על:

לכתוב גרפיטי של ננח במתחם הקבר

היסטוריה:

״כבר כמה פעמים כתבתי ומחקו, אבל הם רק חושבים שמחקו. זה נכנס בפנים, בתוך האבנים. אי אפשר למחוק את זה. יותר מזה, אם נגעת בזה, אפילו כדי למחוק, כבר נדבקת בעצמך. אם אותך זה לא יהפוך לננח - את הבן שלך כבר יהפוך בטוח

הרב ברלנד:
שמיל נאנח. ״איזה חילול השם. ועוד המשיך להסתובב בכל העולם. מה כולם חושבים עלינו עכשיו?״

אני מצטט לו טרמפיסט עבר שלי אשר טען לחפותו של הרב (ש״בסך הכל קיבל על עצמו ביזיונות כדי לבטל גזירה איומה ונוראה שנגזרה על עם ישראל״). שמיל נאנח בצער של אמת. תראה מה זה סיטרא אחרא, הוא אומר.

אומן אומן ראש השנה:

״ברור שאני נוסע. אני עוד לא יודע איך כי הכרטיס אשראי שלי קצת ברוגז איתי על הנסיעות הקודמות״. שמיל מוציא מארנק הננח כרטיס אשראי חבוט ומרוט ובא עמו בדברים. ״צדיק, אתה יודע שאני חייב ללכת לרבינו כל כמה זמן. נכון שחזרתי רק בשבוע שעבר אבל זה כמו חמצן. אפשר לחיות בלי חמצן?
כרטיס האשראי מצדו שותק. שמיל נאנח. ״הוא עוד לא מבין, אבל אני עובד על זה״

נ נח נחמ נחמן מאומן:

שמיל מוציא עותק של ההייליגע צעטעלע מהפאוץ׳ ננח שלו. זיוף? הוא מזדעזע כשאני מעלה את הסברה על הסלונימער שחמד לצון עם ישראל בער אודסער והטמין לו את הפתק בין דפי הספר. תגיד לי אתה, איך דבר כזה יכול להיות זיוף? הרי זה בדיוק השיר הפשוט של הגאולה שנזכר בזוהר הקדוש. אתה לא מרגיש את זה?
הוא מתחיל לקרוא את הנ-נח-נחמן ואחרי כל הברה צוחק צחוק עמוק ומתגלגל. רגע, אני אומר לו, מופתע. את זה לא הכרתי. יש עניין לצחוק אחרי כל הברה? שמיל נעלב. מה פתאום ענין? אנחנו הננחים בני חורין אמיתיים. אלא מה, אם היית מבין את האור שטמון פה גם אתה היית צוחק איתי, מהאושר.

צומת כפר נחום:

בחוץ חום אוגוסט ואני מאחל לשמיל שרבי נחמן יזמן לו טרמפ מהיר לצפת. מה אתה דואג, הוא צוחק, אני לאר״י ז״ל אגיע היום. או ברכב או ברגל. יודע שפעם עליתי אליו ברגל מטבריה? היה חם כמו היום לפחות ובאמצע העליות חשבתי שאני מת. נשכבתי על ספסל של תחנת אוטובוס, קראתי את ההייליגע צעטעלע בקול רם ועם כל הצחוקים והכוונות ורבי נחמן מצדו נענה לי והצמיח לי כנפיים. עפתי חצי הר ויכולתי גם להמשיך עד למקווה האר״י אבל בסוף החלטתי לנחות בראש פינה. לאר״י ז״ל חייבים לעלות ברגל.