והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 12 במאי 2015

9.5.15


נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב/ אלכסנדר טברדובסקי


נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב,
בְּבִצָּה לְלֹא שֵׁם,
בִּפְלֻגָּה ה', מִשְּׂמֹאל,
בְּגִיחָה אַכְזָרִית,
לֹא שָׁמַעְתִּי פִּיצוּץ,
לֹא רָאִיתִי הֶבְזֵק
כְּמוֹ מִצּוּק אַל תְּהוֹם,
בְּלִי תִּכְלָה, בְּלִי תַּחְתִּית.
וּבְכָל הָעוֹלָם,
עַד קֵץ כָּל הַיָּמִים,
לֹא כּוֹתֶפֶת, לֹא תָּג,
לֹא נוֹתְרוּ מִחוּלְצָתִּי.
אֲנִי, הֵיכָן שֶׁשֹּׁרָשִׁים עִוְּרִים
מְחַפְּשִׂים מָזוֹן בַּעֲלָטָה;
אֲנִי, הֵיכָן שֶׁבְּעָנָן אָבָק
נָעוֹת שִׁבֳּלִים עַל גִּבְעָה;
אֲנִי, הֵיכָן שֶׁתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא
בֵּינוֹת לְטִלְלֵי זְרִיחָה;
אֲנִי, הֵיכָן שֶׁמְכוֹנִיוֹתֵיכֶם
מְפָלְחוֹת אֶת אֲוִיר הַכְּבִישִׁים;
הֵיכָן שֶׁגִּבְעוֹל אֶל גִּבְעוֹל,
טוֹוֵה נָהָר אֶת דְּשָׁאָיו
בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲפִלּוּ אִמָּא
לֹא תָּבוֹא לָאַזְכָּרָה.