יוסי שריד 1940-2015

בסביבה של שנות ילדותי ונערותי היה יוסי שריד הדמון האולטימטיבי (בנשימה אחת עם שולמית אלוני, ואת מי עניין בכלל שרוב הזמן השניים היו צ׳ילבות מהגהינום). יוסישריד. הפרוטוטיפ הקלאסי של סמולן עוכר ישראל.

כשבגרתי וחציתי את הקוים, ברוך הנותן לשכוי בינה, כבר נשתקעה בי ההבנה כי מוטב יהא חלקי עם רואי נכוחה נדחים מאשר עם טועים הנישאים עלי כתף.

שריד פרש מכל עיסוק פוליטי כבר לפני שנים, ומבחינה זו מותו לא קטע עשייה פעילה או מהלך מדיני. ולכן העצב שנדמה כי ירד היום על רבים הוא כנראה בעיקר עצב על מה שיכול היה להיות לו היתה תפיסת עולמו מקבלת את המקום הראוי לה; לו היו שריד וחבריו מצליחים לפרוץ את גבולות שבט השמאלנים הלבנים הקטן והנאמן שלהם.

ולזכותו של שריד צריך לומר שהוא באמת ניסה. בקריית שמונה ובשדרות ובמרגליות. כשפוליטיקאים מימין עקרו את מגוריהם למקומות חדשים בעיקר כדי לתקוע לערבים אצבע בעין, יוסי שריד הלך להתגורר ביישובי הפריפריה המופגזים כדי ללמד בהם תנ״ך ואזרחות כמורה פשוט.

אבל אולי צריך להיות כנים ולהודות שלא מן הנמנע כי המשימה הזו הייתה בלתי אפשרית מלכתחילה, במדינה המדממת והמבעבעת שלנו. זה לא שהשכנים שלנו עשו או עושים חיים קלים למי שמנסה לקדם הסכמי שלום אתם. שריד היה כנה מספיק כדי להכיר בכך ומורכב מספיק כדי להבין שאין דרך אחרת.

יוסי שריד, לוחם צדק עקשן וישר דרך. יהי זכרו ברוך.

טיפול בלייזר

השם לייזר לויד הסתובב סביבי כבר מזמן, אבל רק כשהלכתי לשמוע אותו (ב"פטריה" בקיבוץ דן) הבנתי למה הנפש שלי דחפה אותי כל הזמן הזה אל שערי ממלכת הצלילים שלו.
לא ארחיב על ההופעה עצמה. מילים ממילא לא יצליחו להעביר את התחושה ומהחוויה. פשוט לכו לראות את התופעה הקוסמית הזו שנקראת לייזר לויד, והנשמה שלכם כבר תמצא דרך לומר לכם תודה.

אבל כאן התכנסנו דווקא בשל צילומי נגינה עצמיים שלייזר מעלה לדף הפייסבוק שלו אחת לכמה ימים.

שם, בצילום סלולרי דהוי על רקע ארון חדר שינה פשוט בשעת לילה, מצאתי את אחד הביצועים הנוגעים ששמעתי לניגון ארבע בבות של האדמו"ר הזקן. בלי תזמורת. בלי מקהלה. בלי התוועדות המונים. רק לב אחד וגיטרה מכושפת שמחוברת אליו בנימים בלתי נראים אך קיימים מאד, ואדם יקר אחד שממריא על כנפי נגינתו אל על ומושיט אלינו יד ואומר בואו תעלו גם.

עליתי.

אמיר גוטפרוינד, 1963-2015

לפני כמה זמן הזדמן לי לעבור בארומה בכרמיאל וראיתי שם את אמיר גוטפרוינד יושב וכותב. הוא היה רזה וכחוש מאד וידעתי עוד קודם שהוא חולה ורציתי כל כך לגשת אליו ולומר לו תודה רבה על הספרים היפים שכתב, ובייחוד על "שואה שלנו" שאהבתי יותר מכולם.

אבל הבושה הכריעה ולא ניגשתי. וגם בפייסבוק לא כתבתי לו למרות שהיינו חברים שם תקופה ארוכה יחסית.

ואמש הוא נפטר. ולא שהוא היה צריך את התודה שלי כדי לדעת איזה סופר הוא היה ואיזה אדם הוא היה. כואב לי שלא ניגשתי ושלא כתבתי בעיקר עבורי. כי רציתי להודות לו ולעודד אותו ולאחל לו רפואה שלמה וכעת כבר אין למי ואת מי.

אחרית דבר, כבלי הגוף הותרו, והנשמה הגדולה והמקורית והססגונית הזו עפה חופשייה ומשוחררת. ואולי בעולם הטמיר והעלום ההוא אמיר מתאחד עכשיו עם נטע, אשתו. והלוואי שטוב לו עכשיו.

נוח בשלום, איש יקר. תודה על שנגעת בנשמתי.

...

לפעמים העולם חושף לעומתך א-ביסעל שיניים. הוא בהחלט יודע לעשות את זה מדי פעם. אבל בערבו של יום אתה חוזר הביתה. על קירות ביתך משתרגות שתי גפנים גדולות ומוריקות. ויש בזה משהו כמעט בלתי נתפש, איך שני זרעים קטנים שנטמנו פעם באדמה הצמיחו שתי גפנים גדולות ומשתרגות כל כך, ואיך הן מניבות לך מדי שנה בשנה שפע כזה, של עשרות ומאות אשכולות ענקיים, בשרניים, וחוץ מדלי מים אחד פעם בשבוע הן לא דורשות ממך דבר תמורתו. ואתה אומר לעצמך שעולם כזה, שבו קיימות גפנים פלאיות ומיטיבות כאלה, הלוא מוכרח ביסודו להיות עולם טוב ומיטיב. והשיניים שחשף לעומתך מקודם נראות לפתע כענן בוקר וכצל חולף.

בנך הצעיר עומד מתחת לשריגים הכבדים מפרי, קוטף לו עוד ענב ועוד אחד, זורק אותם בפיו ועוצם את עיניו מעוצם המתיקות. אתה מביט בו, ולבך מתרחב ונמלא.

חברי, מוטי הבלין

מוטי הבלין היה חברי עשרים וארבע שנים ועוד חמישה חודשים.

מוטי הלך לעולמו בחודש שעבר, לאחר מאבק ארוך, מלא תקווה ואמונה לכל אורכו, במחלה קשה ואלימה, אכזרית, נבזית, אשר במה שנדמה כאחד מתעלוליו המרים של הקיום, אוותה לה לקרבן את אחד האנשים הטובים, המתוקים, הרכים והעדינים שהכרתי מעודי.

הזכרון הראשון שלי ממוטי (שבישיבה התיכונית קראנו לו בכלל טֶלין, כדי להבדילו מבן דודו, ההבלין השני בשכבה. בן הדוד, אריאל, הפך "אראלין", ומוטי נהיה "מוטלין" ואז, בקיצור: "טלין"). מלחמת המפרץ. אנחנו נשלחים, חמשושים צעירים ומבולבלים, להתנדב בבית החולים "אסף הרופא". האחות הראשית מביטה בטלין, שגם בעשור הרביעי לחייו עוד החזיק בפרצוף בייבי-פייס תקני, ושואלת בקול רם ומחויך אם באנו להסתלבט עליה (לאחר פרסום הפוסט העירו חברים את תשומת לבי לכך שמוטי היה בחו"ל באותו זמן, ושמן הסתם בלבלתי בינו לבין בן דודו. אבל לזכרון, כידוע, חיים משלו).

השנים החולפות בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר מחדדות במוטי את תכונותיו הטובות. חריפות שכלית ומצוינות לצד אופי מיוחד, שבו שוכנים זו לצד זו ענווה ומתיקות ונעימות. לחתונתו עם חנה אנו מביאים לו, זוג סטודנטים צעירים ותפרנים שכמונו, קופסת מתכונים מעשה ידינו. שנים אחר כך מוטי יזכיר לי אותה בכל הזדמנות. בעיניו הטובות ראה בה את מה שהייתה: מזכרת מן התקופה ההיא, ענייה בחומר אך יצירתית ומשתובבת.

בתחנות אחרות של חיי, חתונות, מפגשי חברים, טיסה לחו"ל לשליחות, חזרה ארצה והתאקלמות. טלין תמיד שם, בכתב או בעל פה. כהרגלו, ללא מרכז במה או אור זרקורים. בנעימות שקטה ומחויכת. מוטי, נו.

זמן לא רב לאחר מכן מכה הבשורה. סטטיסטיקות עגומות עוברות בהתכתבויות בין החברים ועקת הלב הולכת וגדלה, אבל בטלפון מוטי קולח ושוטף, משתאה מניתוח הראש ללא הרדמה שעבר ומנפלאותיו המדעיות, משל תיאר לי דברים שראה בסרט תיעודי. "תגיד", הוא שואל בהתלהבות, "ידעת שהרופאים יכולים לקשור קשר ברור בין מילים ותחושות שהוגדרו מראש לבין פעילות המוח הפרושה אל מול עיניהם?". לא, לא ידעתי, טלין אהוב. הלוא אני בכלל התקשרתי ביד רועדת, בנשימה עצורה, מנסה לגשש אחר המילים הנכונות, ואתה מצדך סוחף אותי לתוך שיחה מתרוננת בת שעתיים, עתירת פרטים ורווית התפעלות, מותיר אותי לתהות ביני לביני מה בעצם קרה כאן.

בשיחותינו אל תוך המחלה מוטי מתאר לי את המאבק שהוא מנהל כדי להישאר בעבודתו ולשמר את שגרת יומו. את הטיפולים - אלו שכבר עבר ואלו שעוד נכונו לו, אלה גם אלה פרוצדורות קשות ומורכבות - הוא מתאר תמיד כעוד משהו קטן, לא נורא ושטויות ועזוב ותיכף הרי מסיימים וחוזרים לשגרה.

כאן תגובה לבבית על משהו שפרסמתי בעיתון. שם התכתבות נעימה על ספר שקשור לתחום עיסוקי. האופטימיות של מוטי מדביקה אותי. המרחק הגיאוגרפי ומרוץ החיים ממסמסים גם הם בתודעתי את המהלומה האורבת.

ואז קבוצת הוואטסאפ של החברים רוחשת "אשפוז". שיחת טלפון זריזה על אם הדרך עם אשת חבר, רק לבדוק מה קורה ובטח תכף משתחררים, והמציאות הולמת בי כקורנס. עוצר את הרכב בכביש הבקעה, באמצע שום מקום, ובוכה ובוכה ובוכה בלי מעצורים. הילדים מביטים בי בשתיקה ובחשש. ולך תסביר להם עכשיו מי זה טלין. ולך תספר להם עכשיו על האדם המתוק הזה, שטיפה אחת של רוע אין בו, שלא פגע בזבוב מימיו, וכעת גופו נדרס תחת גלגלי המציאות הקהה והאטומה.

ולך תסביר להם שאולי לא אספיק עוד להיפרד מחברי.

***

ואז, אחרי קריאת ההשכמה הכואבת ההיא, עוד חמישה חודשים של חסד מופלא.

הגוף, מותקף וספוג תרופות, הולך ונחלש. הרוח, מצדה, הולכת וגדלה וגוברת. חבריי ואנכי עומדים משתאים. וכי אפשר לה לרוח של מוטי לגדול עוד?

כשאני אוחז בידו, לפני שהאחות מלווה אותנו החוצה, הוא מביט בי ואומר ברוך "ואולי אם אאמין באמת ובתמים שארקוד בבר המצווה של יונתן בני, מי יודע... אולי האמונה תיצור מכוחה את המציאות?" ואני איני יודע את נפשי, לוחץ בחוזקה את ידו האחוזה בידי ורץ החוצה, לבל יראה דמעותיי.

והגוף הולך ונחלש עוד, והרוח הולכת ומתחזקת. המחלה המאכלת מאיימת למשוך אתה מטה גם את הנפש, אבל מוטי מתחכם לה, חד וצלול מתמיד. פה מנהל עמי דיונים פוליטיים ערים (בכל זאת, תקופת בחירות). שם מקפיד לתהות באוזניי כיצד זה דווקא השמאלני שבחבורה לוקח אותו לסרטי פעולה גדושי יריות ופיצוצים. "תשמע, חבוב, נראה לי שאין ברירה אלא לדווח עליך" הוא יורה בהומור מושחז ומיד מתנצל אם בטעות "נרדמתי בקטעים המעניינים, אבל בסוף כל הסרטים האלה הרי בנויים אותו דבר, אתה יודע. גם אתה יכול לישון קצת איתי ובכל זאת להבין הכל בסוף", קורץ בחיוך.

כשאנו קונים ממתקים בקולנוע מוטי לא מפסיק לוודא אם לג'ולי, המטפל-מלאך שלו, או לי לא חסר דבר. במסעדות הוא קובע "קודם תזמינו אתם, ואז אולי אקח גם לי משהו, רק תעשה לי טובה ותדאג לג'ולי כי אני חושש שהוא מתבייש. הוא סוחב הרבה ועובד קשה. תארגן לו מנה יפה".

ואיך לימדת אותי, טלין אהוב, בעצם הזכות שעמדה לי ללוותך לעתים, כיצד בה בשעה שהחסד האלוהי נחבא ומסתתר - מתגלה הנפש האנושית במלוא יופייה והדרה; כיצד בכל אתר ואתר יצאו כל סובבינו מגדרם לעזור ולסייע ולהקל ולמלא את כל צרכיך ומבוקשיך; כיצד פסענו ג'ולי ואתה ואנכי על שביל רצוף טוּב וחסד וחמלה שנפרש לנגדנו ועבורנו בכל אשר הלכנו. ונפעמתי כל כך ונפשי נרעדה מן האור הרך שירד על ראשינו כטל.

***

אחרית דבר. הגוף כבה, שבע מלחמות, והרוח שבה אל האלוהים אשר נתנה, זכה ותמה ומאירה כביום נתינתה.

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת

וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ

וְכַחֲלוֹם יָעוּף

נוח בשלום, טלין אהוב. בבוא יומי, לו תהא מחיצתי במחיצתך.

9.5.15

נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב/ אלכסנדר טברדובסקי

נֶהֱרַגְתִּי לְיַד רְזֶ'ב,

בְּבִצָּה לְלֹא שֵׁם,

בִּפְלֻגָּה ה', מִשְּׂמֹאל,

בְּגִיחָה אַכְזָרִית,

לֹא שָׁמַעְתִּי פִּיצוּץ,

לֹא רָאִיתִי הֶבְזֵק

כְּמוֹ מִצּוּק אַל תְּהוֹם,

בְּלִי תִּכְלָה, בְּלִי תַּחְתִּית.

וּבְכָל הָעוֹלָם,

עַד קֵץ כָּל הַיָּמִים,

לֹא כּוֹתֶפֶת, לֹא תָּג,

לֹא נוֹתְרוּ מִחוּלְצָתִּי.

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁשֹּׁרָשִׁים עִוְּרִים

מְחַפְּשִׂים מָזוֹן בַּעֲלָטָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁבְּעָנָן אָבָק

נָעוֹת שִׁבֳּלִים עַל גִּבְעָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא

בֵּינוֹת לְטִלְלֵי זְרִיחָה;

אֲנִי, הֵיכָן שֶׁמְכוֹנִיוֹתֵיכֶם

מְפָלְחוֹת אֶת אֲוִיר הַכְּבִישִׁים;

הֵיכָן שֶׁגִּבְעוֹל אֶל גִּבְעוֹל,

טוֹוֵה נָהָר אֶת דְּשָׁאָיו

בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲפִלּוּ אִמָּא

לֹא תָּבוֹא לָאַזְכָּרָה.