יורה יורה (רשומה מאוחרת משהו לל"ג בעומר)

קשר ברור קושר בין העולם החסידי לבין ל"ג בעומר (חג הרבה פחות ברור כשלעצמו, ראוי לציין, הכורך בכפיפה אחת ציון מרד יומרני וכושל שהטביע את ארץ ישראל בדם, יחד עם הילולא לתנא קנאי ובלתי מתפשר, אשר לו היה קם לתחיה וחוזה בפסטיבל עובדי האלילים, מפריחי היונים ומשחקי הקוביה שקם מדי שנה על קברו, היה ודאי חוזר בדיצה ובגילה למנהג החביב עליו, נותן את עיניו במשתתפיו וצולה אותם על הגריל וול-דאן אחד אחד). נגזרות מפורסמות יחסית שלו הן למשל ההדלקות הגדולות שמארגנות כל החסידויות (אלה שלא נוסעות בשלמותן למירון) או ההדלקה היוקרתית על קבר רשב"י בערב החג, שהזכויות לה נקנו כבר לפני עשורים רבים בידי חצר בויאן. אבל אני באתי לכתוב כאן הפעם על מנהג נפלא במיוחד, במסגרתו שולחים אי אלו אדמו"רים את זרועם אלי קשת ומיתר ויורים בעיזוז נורא-הוד חצים דקדושה אל חלל העולם.

אמת, הירי בחץ וקשת הוא מנהג נפוץ בל"ג בעומר, המיוחס כמובן במקורו ללוחמי מרד בר כוכבא. אך בחסידות, כמו בחסידות, כבר נעצרו מלשדו רבדים מעולמות אחרים לגמרי, שעומקם מי ישורנו. ומי שלא ראה אדמ"ור בא בימים, לבוש מעילו המוזהב והקאלפיק המלכותי לראשו, אוחז בקשת עץ גדולה ויורה באויר בכוונה גדולה ונשגבה מעין כפיס עץ, ספק זלזל ספק קיסם, כאשר סביבו מתנועעים עשרות ומאות חסידים בכוונות ובסילודים - לא ראה מחזה משובב נפש מימיו.

טעם ראשון נתנו החסידים בקשת, שכשם שהענן חוצץ בין השמש לארץ ומעכב קרניה מלחדור ארצה - כך מבדילים חטאינו, כביכול, בינינו לבין השי"ת, עד אשר שפעת טובו אינה מצליחה עוד לנבוע עלינו ישירות אלא, בעוונות, בעקיפין בלבד (ממש כהקשת, הנוצרת ע"י קרני השמש החודרות בעקיפין דרך הענן). ואולם בדורו של רשב"י לא נזקקו ישראל להשפעה עקיפה, שהרי היו כולם זכאים. ממילא, כשיורה האדמו"ר בקשת - אין כוונתו אלא להזכיר זכותו של רשב"י הקדוש, ולאוותה אף לדורנו אנו.

ועוד טעם נתנו בה כנגד לימוד התורה, אשר ככל שעמלים בה – מתגדלים בה יותר ויותר, ממש כשם שמתיחת המיתר עוד ועוד יורה את החץ למרחק רב, ואכמ"ל.

ועוד  טעם נתנו בה, כדרש חז"ל על דברי יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי": חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה. וממילא, בעת שצריכים אנו להשתדל בתפילות ובקשות, ענין גדול הוא לירות בקשת. ולא זו אף זו, שיום ל"ג בעומר מסוגל ביותר לקבלת התפילה, ורמז לזה הובא בספר "שיח השדה" דמילת קשת ר"ת שמע קול תפילתנו (טוב, בערך).

ומצד האמת עוד כהנה וכהנה טעמים נשגבים נתנו בהמנהג הנזכר, ואולם  די בזה למבין. ושמא סבורים אתם כי בירי רוחני, מופשט וסמלי עסקינן, ותו לא? אין זאת אלא כי כופרים ומיסנגדים אתם משחר ימיכם, ואולי מוטב כי תקראו בעצמכם כיצד "האדמו"ר ירה בייחודים והקבוצה ניצלה", והוא תיאור נס הצלתם היותר מופלאה של האדמו"ר ממישקולץ וחסידיו, אשר נסעו בשנה שעברה למערת רשב"י אשר בפקיעין כדי לירות חצים בטהרה ובייחודים ובכוונות ובסילודין ואז הותקפו בידי "עשרות ערבים מוסתים שעיניהם רושפות אש". ואילולא עמדה להם זכות החיצין קדישין חזקה עליהם כי היו מחזירים נשמותיהם באחד בעצם היום ההוא ל"ע ח"ו היל"ת.

ואיככה נוכל לסיים מבלי להזכיר כאן ירי תלול מסלול מבצעי במיוחד, המיוחס להרה"ק רבי יהודה צבי מסטרטין זי"ע, אשר בעת שיצא עם חבורה מתלמידיו ביום ל"ג בעומר ליער לירות בקשת וחיצים. דרך קשתו לארבע רוחות השמים, וכיון חץ אחד לעבר וינה הבירה, ונקלע החץ לארמון המלך, ופלח ליבו של צורר היהודים, יורש העצר האוסטרי ימ"ש, ובזה נתבטלה גזירה קשה שהיה מוטלת על ישראל. ואם מלאכם לבכם לפקפק בהמעשה, הדברים הלוא הם כתובים במפורש ובהדיא ובדיות שחורה בספר "מסע מירון" עמ' קכט, וכל הרוצה לעיין בם יבוא ויעיין. ויה"ר שיקוים בנו ובבנינו "ללמד את בני יהודה קשת" על דרך הפשט והסוד גם יחד, בבחינת "הנה החצים ממך והנה", ודי בזה למשכיל. א פרייליכען פייערטאג!

יוסקה

יוסקה אחיטוב היה שכני במשך חמש שנים. לתקופה קצרה יותר באתי עמו בשערי בית המדרש של ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, אני כתלמיד והוא כמוסד ואגדה, בבית המדרש ומחוצה לו. 

מימיי לא פגשתי אדם אשר רוחב ידיעותיו ועמקות תפיסתו עומדים ביחס ישר לצניעותו וענוותנותו, כיוסקה. נטול תארים, בורח מן הכבוד, מקדים שלום לכל אדם, מאיר פניו לכל בריה, מביט על סביבותיו בעין טובה ומלטפת - היה יוסקה להתגלמות האולטימטיבית של מכלול ערכיו.

בקיאותו העצומה ובהירות המחשבה שלו היוו מסד איתן לתורה הייחודית שיצר, אשר חתרה לחבר ולהתאים בין התורה, שבכתב ושבע"פ, לבין תפיסת העולם ההומנית והחומלת לאורה חי ופעל. על משמר תורתו עמד יוסקה בעוז וללא מורא, גודר בתבונה ובנחישות את הפרצות שנבעו שוב ושוב בחומת היהדות בה דגל והאמין. מפליא היה לחזות כל פעם מחדש כיצד הקיבוצניק מעין צורים מסרב לכוף ראשו בפני איש, תהא סאת תאריו וכיבודיו אשר תהא, ובו בזמן - נוהג בכל ברי הפלוגתא שלו בכבוד, אהבה וענווה.

לפני כשלושה שבועות, ביום ט"ו בסיון, נפטר יוסקה בעין צורים ממחלה קשה. כמה מתאים לקרוא על אדם כיוסקה כעין ההספד שקראו על התנא שמואל הקטן בשעת פטירתו: הי חסיד, הי עניו, תלמידם של אהרן הכהן ויוחנן בן זכאי והלל הזקן. בפי הבריות שגורה האמרה "חבל על דאבדין", ואולם הנוסח המלא בתלמוד הוא "חבל על דאבדין ולא משתכחין": חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים עוד לנו, עבורנו. אם יש תחושה שהציפה רבים מחבריי, ואותי עצמי, עם הסתלקותו של יוסקה והחלל שפערה במערכה על זהותנו היהודית בזמנים משתנים וסוערים - זו היא התחושה הזו.

לאורו נלך ובתורתו ננוחם.

חפציבה

כמו ידעה מראש על חיבתי לדורסים בכלל ולדורסי לילה בפרט - הופיעה פתאום מתוך שחור הליל תנשמת גדולה במשק כנפיים כביר, נעמדה ממש מול חלוני ונעצה בי את הארשת-הנוגה-תמיד שלה.

במשך רבע שעה תמימה החלפנו מבטים של הערכה הדדית ושל הכרה משותפת בצער העולם (טוב, לא באופן לגמרי רציף. הגברת בכל זאת צריכה לאכול, ואחת לכמה זמן סובבה את ראשה במצג המרהיב ההוא של 270 מעלות אחורנית כדי לתור אחר מכרסם ביש מזל, שגם אחרי שכבר יהיה בין שמים וארץ לא יבין מה לעזאזל פגע בו).

היתה מעין תחושה חמקמקה של היקשרות באויר. בדמיוני כבר ראיתי את הגברת הופכת לתנשמת הבית ובלבי כבר גמלה החלטה, מפתיעה בזריזותה ובנחרצותה, לקרוא לה חפציבה. כשקמתי בשקט ממקומי להביא מצלמה מקצועית יותר, הפצרתי בה שלא תזוז ממקומה והבהרתי לה במחוות ידיים רחבות שאני כבר חוזר, אבל כששבתי אחרי כמה שניות חפצי לא היתה שם יותר. אולי נעלבה מהיעלמותי החד צדדית; אולי טוותה גם היא תקוות וחלומות - על בית וקן וחברות עדינה ושקטה, מלאת הבנה, נטולת מילים וחוצת מינים - ואז היכה בה הולם האכזבה.

ואולי רק עבר עכבר בסביבה, ומחר היא תשוב...