והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 7 בפברואר 2012

זוטות מחיינו 2: מיסטר סידר, דוקטור לפיד וקרן של אור


הערה על הערת שוליים:אין, פשוט אין מספיק מילים כדי לתאר את ההישג המדהים של "הערת שוליים", שלאחר שכבש בסערה את קאן ואת פרסי "אופיר" – הביא אותה גם במועמדות מרשימה במיוחד לאוסקר.
העובדה שסרט המתאר את המתרחש בין כתליו של חוג זעיר באוניברסיטה העברית ומבוסס כולו על מושגים וניואנסים פנים-ישראליים, פנים-אקדמיים ואף פנים-חוגיים סופר-אזוטריים, מצליח לחלחל דרך אינספור מעגלים תרבותיים המתקיימים מחוץ לעולם הסגור המתואר בו - ודאי נזקפת לזכותו של האמן שיצר אותו ולזכות כשרונו יוצא הדופן. אבל אף יותר מכך, נדמה לי שיש בה כדי להעיד כאלף עדים על עוצמתה המופלאה של השפה הקולנועית כשפה פורצת גבולות. כבוד.

דוקטור יאיר ומיסטר לפיד:
ספיקינג אוף שחיטת פרות אקדמיות קדושות (מתחביביו העיקריים של "הערת שוליים") - כל מי שהתמזל מזלו להסתובב קצת בקמפוסים של האוניברסיטאות בישראל ודאי החניק בשבוע שעבר צחוק כבוש בשעה שהחבר'ה הטובים מהמועצה להשכלה גבוהה לבשו כאחד את החליפה של האיומים ועשו לבר-אילן נו-נו-נו גדול על התכנית המקוצררת שלהם ללימודי דוקטורט.
אז כן, לא נעים שדבר כזה יוצא פתאום החוצה הודות לסטודנט מפורסם אחד, אבל דחילק, מכובדיי, בגדר מה בדיוק היתה התכנית הזאת עד היום? סוד מוחלט בהחלט? מידע בטחוני מסווג? הרי התכנית ללימודי פרשנות ותרבות על מסלולי הבזק שלה לתארים מתקדמים קיימת בבר-אילן כבר שנים וכולם יודעים את זה, וממש לא אפול מהכיסא אם יתברר ששכפולים כאלה ואחרים שלה קיימים גם באוניברסיטאות אחרות. אפשר ורצוי בהחלט להתווכח האם הרעיון הגלום בבסיסה ראוי או לא, אבל אם חושבים חבריה הכבודים של המל"ג שעלה בידם למרוח אותנו בזעזוע המדומה הפתטי שלהם - ובכן, על כגון דא הלוא כבר נטבע הניב ההרמנויטי שמקורו (להשערת רוב החוקרים, למעט שטולמן ופריצברג) בקאנון של האסכולה הפוסט-דטרמיניסטית משלהי תקופת הניאו-רנסנס הפסאודו-קלאסי בצפון-מזרח פרובנס במחצית השניה של המאה החמש עשרה, "יאללה יאללה".

"מעט מן האור...":

חמישי שעבר, בנייני האומה. יומולדת שלושים לאחותי היפה, ואנחנו חוגגים בהופעה של עידן רייכל. לא בהכרח מוסיקאי פורץ דרך, רייכל. המלודיות שלו רכות, מחניפות לאוזן. האמת, רבות מהן די דומות זו לזו. ובכל זאת, רייכל הוא אחד המוסיקאים המצליחים בישראל, וגם מחוצה לה, ונדמה לי שהסוד שלו נעוץ ביכולתו הכנה לצאת מן הספוט ולחלוק את הבמה שווה בשווה עם חבריו לפרויקט. הפסנתר שלו ממוקם תמיד בצד - ממש ליד האגו, כנראה. לא ענין נפוץ אצל מוסיקאים, האופי הזה, אבל רייכל מוכיח עד כמה הוא עשוי להשתלם.
ממש לפני ההופעה נעמדים אלף איש על רגליהם ומוחאים כפיים בהתלהבות. מן היציע אנחנו מבחינים בראש שיבה חוצה את האולם המלא, כמשה בים סוף. נשיא המדינה הגיע במיוחד לראות את עידן רייכל מבצע שיר שכתב. כמה ימים קודם לכן ביקר הנשיא במרכז קליטה, וילדה אתיופית ששרה בטקס לכבודו שבתה את לבו. כל הלילה ישב וכתב ולמחרת שלח את התוצאה לרייכל, שהלחין.
לאחר שרייכל שר את שירו של הנשיא, עוזב האחרון עם פמלייתו וההופעה מעבירה הילוך. על הבמה תערובת מופלאה של עדות. אני מביט סביבי. מאות מאות של אנשים יפים, יודעים את כל המילים בעל פה, שרים ומתנועעים ועיניהם נוצצות. בינתיים, על הבמה, אבי וואסה האתיופי מעלה לקדמתה ילדה קטנה, בלונדינית. הם אוחזים ידיים ורוקדים יחד, קופצים בהתלהבות. קודם לכן באותו שבוע שבה הגזענות וחשפה את פניה המחליאים בקריית מלאכי ובמבשרת ציון, וקצת קודם לכן גם בבית שמש ובפתח תקווה - מציפה בי תחושה עמוקה של בושה וגם קצת ייאוש. אבל קרן של אור בקעה מבנייני האומה בלילה ההוא, והחושך, נדמה, שב לרגע ונדחק אל פינתו, אבל וחפוי ראש.

זוטות מחיינו 1: חרדים, חרד"לים והתרגיל של מוישה

בקרוב במכון מאיר? (נשים כחיות היער, מודעה בבני ברק).


חרדים:
קצת מופרעים מבית שמש, קצת חוק טל, קצת קריטריונים לדיור מוזל - זרוק הכל לסיר מבעבע (להלן: המציאות הישראלית) הניצב תחת אש תמיד לוהבת ומתלהבת (להלן: התקשורת הישראלית) והנה לנו סיבוב חוזר של ההצגה הכי טובה בעיר כבר ארבעים שנה. אלה בכה (החרדים עלוקות/סחטנים/פרזיטים/אוכלי חינם/משתמטים/כל התשובות נכונות) ואלה בכה ("אבן מקיר תזעק", רדיפות, שמד, "פרעה גזר רק על הזכרים", געוואלד, שיקסע, וכמובן - מרהיבה כל פעם מחדש במורכבותה ובחדשנותה הנועזת - פסגת האוונגרד "תסתלקו מפההה!!") ועולם כמנהגו נוהג עד לסיבוב הבא.

אבל האמת היא שכל משתתפי הקרנבל הזה הם בעלי אינטרס מובהקים משני הצדדים, אשר בראש מעייניהם ניצבת הדאגה הכנה למנוע את היעלמותו מנוף חיינו. המציאות, נראה, דווקא פשוטה הרבה יותר. ממש כמו הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון, גם כאן - יותר מדי אנשים רימו יותר מדי אנשים אחרים במשך יותר מדי זמן. זה עבד לתקופה ועבד לא רע בכלל - אבל זה נגמר, ועכשיו הגיע זמנן של התרמיות הללו להתנפץ אל סלעי המציאות המפוכחת. המצב הנוכחי, במסגרתו מפעילה ההנהגה החרדית כבר כשישה עשורים מערכת מתוחכמת ועניפה של גלגלי שיניים ומנופים שמאפשרים לציבור שולחיה לחיות (גם אם בעוני מחפיר) בלי לעבוד - לא יוכל להתקיים עוד. החרדים שעיניהם בראשם כבר מבינים זאת (ממש כשם שהמתנחלים שעיניהם בראשם כבר מבינים את מה שרוב חבריהם טרם הפנימו). כעת נותר רק לקוות שמדינת ישראל תשכיל להתעשת ולנווט את הציבור הזה למסגרת חיים בריאה ונורמלית בפרק זמן סביר, תוך שימוש אחראי ונבון במערכת המקלות והגזרים העומדת לרשותה.

העסקנים החרדיים מנסים לפמפם לציבורם ולנו השכם והערב שמקדמי השינוי ומאפשרי הקדמה הם הם אויבי המגזר. באופן לחלוטין לא מפתיע - אין שקר גדול מזה. האמת בסיפור הזה, חברים, זוהרת למרחוק למי שרק חפץ לראותה: התעשתות המדינה כאן היא לפני הכל אינטרס מובהק של הציבור החרדי עצמו, זה המובל בידי מנהיגיו אלי בורוּת, נחשלוּת ועוני מנַוול, כמו גם של אלו המכבדים ומעריכים אותו בשל איכויותיו הסגוליות, ורוצים בטובתו ובשגשוגו. הרגע בו מספיק אנשים יבינו זאת יהיה רגע תחילתו של תהליך היסטורי מכונן.


חרד"לים:
התמונה המטושטשת של רותי פוגל ז"ל בעלון השבת של מכון מאיר אכן היתה קרוב לודאי תוצאה של טעות מביכה. המכון גם השכיל למהר ולהתנצל עליה בכנות מרשימה. ועדין, גם הטעות הזו היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והכלל הוא עצוב ומקומם, בה במידה שהוא מופרך ונלעג. הפסק שמחייב את העלון לטשטש את פניהן של נשים המופיעות בתמונותיו זועק לשמיים בהתחסדות החלולה המקופלת בעצם קיומו. אמנם לא מן הנמנע כי אי אלו רבנים עובדים גם על הענין הזה, אבל לפחות בינתיים, וככל הידוע לי, נשים פוקדות את בתי הכנסת לא בתמונות אלא - תסמרנה שערות ראש!! – במציאות ממש. ואם בהיכל פנימה עוד מוסתרות בנות לילית הפתייניות הללו מאחורי מחיצה - הרי שבתום התפילה כבר לא ניתן עוד להחביאן. ולפקסל את פניהן של מתפללות בשר ודם
, תסכימו אתי, זו כבר משימה מעט מורכבת - בטח ובטח בשבת קודש.

אין דרך יפה לומר זאת, חברים: טשטוש פניהן של נשים באשר הן נשים מעיד על מחסור מדאיג במשאב לא שולי במיוחד העונה לשם "בריאות נפשית". אגב, בעיתונים החרדיים, אלו שהחרד"לים מנסים באדיקות ראויה לציון להדביק את צעדיהם, כבר מטשטשים את פניהן של ילדות בנות ארבע בפרסומות לתחפושות פורים. מה נאמר, תמיד טוב שיש לאן לשאוף.


פייגלינים:
הכל כבר נאמר על התרגיל השפל של פייגלין, שזיהה סוס מנצח ובלי להתבלבל החליט להפיל את רוכבו ולהשתלט עליו. הכל כבר נאמר על חייליו, "מתפקדי הליכוד", שביום פקודה מצביעים בהמוניהם לאיחוד הלאומי ולישראל ביתנו.

ועדין, לו היה הניצול הציני הזה של באג מובנה בשיטה הדמוקרטית מנוצל על מנת להקים מסגרת דמוקרטית חדשה, אולי אף משופרת - החרשנו. אבל בדיוק בנקודה הזו מתגלה פייגלין במלוא שפלותו. "המנהיג היהודי" מטעם עצמו משתמש בפרצה הזו לטובת קידום אג'נדת-עתיד בלתי דמוקרטית בעליל, והוא אף איננו מנסה להסתיר זאת לרגע. האם במדינת ההלכה הנרקמת בדמיונו הקודח יכול היה פייגלין לפלס את דרכו לשלטון באופן בו הוא עושה זאת כעת? בחיים לא. האם הכשל המוסרי המובנה הזה מטריד אותו כהוא זה? הצחקתם את קצה זקנו.

לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה כדי להכיר אי אלו מנהיגים שניצלו את השלטון הדמוקרטי בארצם כדי להשתלט עליה ולהפוך אותה למשהו אחר לגמרי. איני בא לטעון לרגע שפייגלין חולק אתם את אותן כוונות זדון, אבל הזיקה המתודולוגית בין שיטתו לשיטתם אינה ניתנת להכחשה.
יאללה, לך הביתה, מוישה.