הינוקא

כמה ימים לאחר הפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב בירושלים נכנסו לבית החולים "שערי צדק" שני חסידים. הם עלו למחלקת טיפול נמרץ, דיברו על לב אב מודאג מחוץ לחדר הניתוחים בו התאושש בנו מפציעתו הקשה ולאחר מכן הגיעו לחדריהם של פצועים נוספים מן הפיגוע, ישבו לצד מיטתם ושוחחו עמם ארוכות. עין בלתי מזוינת לא היתה מזהה כאן ענין מיוחד לענות בו, אך יודעי דבר ודאי הבחינו מיד בזהותם של השניים: רבי יששכר דב רוקח, האדמו"ר מבעלז (ובשפת העוילם: "הבעלזר", או "הבעלזר רוֹב"), ובנו אהרון מרדכי - מנהיגיה של חצר ענק חסידית, מהמבוססות והחזקות בעולם.

לבית החולים הגיע הבעלזר, הממעט ככלל להיראות בציבור, לאחר שנכח גם במסע ההלוויה של נרצחי הפיגוע. מקורות בחסידות סיפרו כי ביום שלאחר מסע הרצח בישיבה מיאן האדמו"ר לעלות לתיבה לתפילת הלל של ראש חודש, ולאחר התפילה הסתגר בחדרו למשך שעות וסירב לקבל קהל. עשרות רבות של חסידים, גם כאלו שהגיעו מחו"ל במיוחד - נותרו בחוץ, נבוכים ומתוסכלים.

אמת, הפיגוע במרכז-הרב שבר במידת מה את החומה הבצורה החוצצת בין עולם התורה החרדי לזה הציוני-דתי. על אף שמרכז-הרב היתה ועודנה ישיבת הדגל של הציונות הדתית, וקרויה על שמו של אחד מאויביה המושבעים של היהדות החרדית-קנאית, לא נמנעו גם הזרמים הקיצוניים ביותר בתחומיה - הבולטים שבהם, נטורי קרתא וסאטמר - מלפרסם לאחר הפיגוע מכתבי תנחומים כנים. אבל גם על רקע זה - הדהימה תגובתו הספונטנית ומלאת הכאב של הבעלזר רבים וטובים בשני המחנות, כמו גם את עבדכם הנאמן.

***

האמת שבמקור התכוונתי בכלל לכתוב כאן על הבעלזר, שדמותו מרתקת אותי כבר שנים רבות, ולא על רבי ישראל הגר , האדמו"ר החדש מויז'ניץ, אלא שפטירתו של אבי האחרון טרפה כמובן את קלפיי.

באופן טבעי, בהיותם מן המנהיגים החסידיים הבולטים והמשפיעים בעולם, עוברים בין השניים חוטים מקשרים רבים, שלא לדבר על כך שלגמרי לא במקרה הם גם גיסים (הרבנית מבעלז היא אחותו של הויז'ניצר, בתו של האדמו"ר הקודם מויז'ניץ, שבין שאר עיסוקיו ניהל עסק משגשג של אספקת כלות לאדמו"רים: שלוש מארבע בנותיו נשואות לכאלה). אבל במובן מרכזי אחד ההבדל בין האדמו"רים, החדש והותיק, הוא עצום. בעוד הויז'ניצר הגיע אל המלוכה בעשור השביעי לחייו ולאחר תלאובות נוראיות, הבעלזר נמשח אליה, תחזיקו טוב, בגיל המופלג של תשע שנים.

לאחר פטירת דודו, האדמו"ר הקודם מבעלז, בהיותו חשוך בנים, סומן אחיינו, העולל יששכר דב רוקח כממשיך דרכו. הילד הרך נמסר מיידית למשמרתם הקפדנית של זקני החסידות, ולמעשה טופח כמנהיג עוד בטרם הגיע למצוות. לא כל חסידי בעלז הסכימו להמליך על עצמם מלך שלכל הדעות לא ניתן היה להגדירו אלא כצוציק בעלמא, ומיעוטם פרשו, הכתירו על עצמם את בן דודו רבי יהושע רוקח, האדמו"ר ממחנובקא, וכינו את חצרם החדשה "בעלז מחנובקא" (אנחנו, כמאמר יהודה ברקן, עוד נשוב אליה).

בבר המצווה של העולל מבעלז השתתפו אלפי בני אדם, שבאו לחזות ב"ינוקא", כפי שכונה כבר אז. בגיל שמונה עשרה, מיד לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר מויז'ניץ (חתונה יחידאית בממדיה בישראל הצנועה של שנות השישים, בהשתתפות כשתי רבבות חוגגים) קיבל קוויטלאך מזקני החסידות והוכתר רשמית לאדמו"ר.

מאז ועד היום, מעל ארבעים וחמש שנים ברציפות, נושא הבעלזר בעול האדמו"רות של אימפריית בעלז ומנהיג עשרות אלפי חסידים. מתחילת דרכו כאדמו"ר גילה "הינוקא" עצמאות מנהיגותית נדירה, ודאי ביחס לגילו. הוא הצטרף לאגודת ישראל על אפה ועל חמתה של העדה החרדית (אליה השתייכה בעלז רעיונית עד לאותו זמן) ואם לא די שהפר בכך את האיסור שטבע רבי יואליש מסאטמר להצביע לכנסת המינים, הוסיף הבעלזר בדיצה עוד שומן אווזים למדורה כשהחליט להקים גם מערכות כשרות נפרדות תוך שהוא נוגס ביס עצבני במיוחד בעוגת הרווחים השמנה של 'בד"צ העדה החרדית'. רחובות ירושלים מלאו חיש מהר פשקווילים הזועקים מרה על "דוב המשתולל ברחובות ירושלים" (רמז דקיק כבול עץ לשמו של הינוקא) אבל הבעלזר לא התרשם במיוחד. גם החרם הרשמי שהכריז עליו יורשו של רבי יואליש, רבי משה טייטלבוים, לא הרתיע את המנהיג הצעיר, שאף לא היסס מצדו להכניס לסאטמר ההונגרית מתחת לחגורה ולהכריז כי "בעלז נופפה בדגל הקנאות לתורה ומצוות מקדמת דנא, עוד בשעה ש'אחרים' (אההמ אההמ) היו בכלל שקועים בזלילת שטאפ גענץ" (אווזים מפוטמים - מאכל תאווה הונגרי במיוחד). ואם חשבתם שהעובדה שהאדמו"ר הנוכחי מסאטמר והבעלזר הם גיסים (גם הסאטמרער נשוי - הפתעה הפתעה - לבתו של האדמו"ר המנוח מויז'ניץ) תפחית משהו מעוצמת האיבה בין החצרות - נו, שוין. אז חשבתם.

אגב כך, הכריז הבעלזר מלחמה גם על על קבוצת פורשי "בעלז-מחנובקא", על שהעזה לאוות לעצמה את שם חצרו. מספר בריונים נלהבים משוטי החסידות אף הטעימו בשל כך את האדמו"ר האומלל ממחנובקא מנחת ידם כי גברה. והדברים ידועים, ודי בזה למבין.

אולם השנים החולפות, יחד עם כובד עולה של ההנהגה הבלתי נגמרת, מיתנו את אופיה הסוער של הנהגת הינוקא (שכבר מזמן הלוא איננו עוד ינוקא) והבעלזר החל למצב את עצמו בעולם החסידות כאהרן הכהן רודף השלום. מתוך עמדת כוח שלא ניתן לפקפק בה, החל האדמו"ר לשלוח משלחות של פיוס ורצון טוב. כיאה ליושב על כס מלכות, נקט במדיניות מחושבת ומדורגת להפליא של חימום יחסים, שהגיעה לשיאה בפגישתו עם גיסו הסאטמרער לפני כמה שבועות, ומיד לאחר מכן - באירוח האדמו"ר ממחנובקא בביתו (האמתלא הרשמית: קבלת הזמנה לחתונת נכדת המחנובקר). לבעלזר, לפי השמועות, גם מניות נכבדות בתבשיל שנרקח בממלכת ויז'ניץ השכנה כדי להחזיר את גיסו, רבי ישראל בעל הייסורים, אל המסלול המהיר למלוכה על חשבון אחיו הצעיר, מה שלא הפריע לו לנסות ולפייס בין השניים בכל הזדמנות. בסרטון מרתק מתוך אחת החתונות בממלכת ויז'ניץ נראים החתן והבעלזר רוקדים מצווה טאנץ מול האדמו"ר המנוח מויז'ניץ, היושב תשוש ומנותק במרכז המעגל. יד נעלמה מכניסה למעגל את שני בניו הניצים ויד נעלמה אחרת מוציאה ממנו את החתן הצעיר (שמסתמא רצה ממילא לנוס על נפשו מהמעגל שהפך לפתע טעון כל כך). הבעלזר, אדם לא זעיר במיוחד, נראה חובק את ראשו של ר' ישראל הגר בימינו, ואת זה של ר' מנחם מנדל הגר בשמאלו ופשוט מכריח אותם להתחבק זה עם זה. בשלב מסוים הוא מוציא את עצמו מהמעגל, לוחש לשניים הוראה ברורה ותוך רגע הם כבר נופלים איש לזרועות אחיו, לראשונה מזה שנים ארוכות ומרות, כאשר הגיס מבעלז עומד מן הצד כמבוגר המוודא כי בני התשחורת שבאחריותו נשמעים להוראותיו.

נדמה כי השלום הטרי בין בעלז וסאטמר, כמו גם עלייתו של רבי ישראל הגר מויז'ניץ לכס האדמו"רות, מסמנים תור זהב, תקופה של שלום, יציבות וסינכרון משמעותי בין החצרות הגדולות והחזקות בעולם החסידות. על פניו של הבעלזר - שנתפס, ובצדק רב, כשושבינהּ של התקופה הזו - ניתן לראות בחוש ממש את כובד משא ארבעה וחצי עשורי מנהיגות סוערים הרובץ כעול על כתפיו. לעתים אני תוהה ביני לביני אם מי שבחגיגת בר המצווה שלו השתתפו אלפי בני אדם ובחתונתו חגגו רבבות ועוד בטרם מלאו לו עשרים נמשח למלוכה לא מהרהר מדי פעם הרהורים חסרי סיכוי או ממשות על פרישה לגמלאות; לא מתאווה מדי פעם לחיים נורמליים, פרטיים, נטולי המשא הבלתי נתפש הגלום בצרותיהם וצקון לבם של אלפים. לפחות, אני מתנחם עבורו, בענייני קרבות ירושה מרים ומלחמות בנים ממשיכים לא יצטרך להתעסק. בנו היחיד, אהרן מרדכי, שנולד לו לאחר עשר שנות ציפייה, גודל מינקותו, ממש כאביו לפניו, כיורש העצר המובהק בממלכת בעלז.

לבן עצמו, אגב, אם במקרה תהיתם, יהיו כבר חיים הרבה פחות קלים בגיזרה הזו. עם לא פחות מאחד עשר ילדים משל עצמו, לא מן הנמנע כי שנתו של ר' אהרן מרדכי רוקח נודדת כבר כעת.

בעל הייסורים

חתונת בנו של הרב זאב ארנסטר היתה אירוע של ממש בחסידות ויז'ניץ, מן הגדולות שבחצרות החסידיות בישראל ובעולם. הרב ארנסטר, ראש הישיבה של החצר בבני ברק, הוא היחיד מבין חתניו של האדמו"ר מויז'ניץ שאיננו אדמו"ר בעצמו, ומכאן רום מעלתו. בחתונת הענק הסתופפו כל נגידי ושועי החצר, יחד עם בני משפחת המלוכה. רק אורח חד עין יכול היה לשים לב לאיש היושב אצל אחד השולחנות, מושפל ומבוזה עד עפר, סלטים שהושלכו לעברו מטפטפים על פניו ועל זקנו.

בשבת האחרונה הוכתר האיש ההוא ברוב עם והדר כמנהיגם הבלתי מעורער של אלפי בני אדם.

***

סיפורו המדהים של רבי ישראל הגר, החל משבוע שעבר - האדמו"ר מויז'ניץ, מתחיל למעשה בעשור החמישי לחייו, בשנת תשמ"ד. בצעד חריג ויוצא דופן מחליט אביו - האדמו"ר דאז, רבי משה יהושע הגר - להרחיק באחת משיכון ויז'ניץ וממוסדותיה את בנו בכורו ומי שנחשב ליורשו המובהק. הסיבה להרחקה היתה ונותרה עלומה. היו שדיברו על הסתבכויות כלכליות של הבן, שלווה כספים רבים לטובת מפעלי הצדקה שלו, התקשה להחזירם והכניס את אביו האדמו"ר לברוך כספי. אחרים דברו על מהלך שיזמה אמו, הרבנית מויז'ניץ, כתוצאה מיחסיה העכורים עם אשתו-כלתה מחד, ונטיית לבה לצד בנה הצעיר, מנחם מנדל, מאידך.

כך או כך, הגזירה יצאה מאת המלך, ור' ישראל, יורש העצר עד לאותו רגע, נזרק באישון ליל מביתו ומכל תפקידיו. במקביל, החל האדמו"ר להאציל עוד ועוד סמכויות על בנו הצעיר, שנתמנה לרב ואב בית הדין של שיכון ויז'ניץ ודרכו למלוכה הפכה סלולה.

ר' ישראל החל לנוד ולנוע בבני ברק כקין. לא רק שלא הורשה להתקרב לקריית החסידות ולבית מדרשה, אלא אף הפך מטרה מועדפת לחיציהם של אי אלו פוחזים וריקים מחסידי אביו, שארבו לו ומיררו את חייו בכל הזדמנות שנקרתה בפניהם. מי שנולד וגדל כנסיך עבר השפלות נוראיות שאוזן תצילנה לשמען. קראו לו בשמות גנאי בבתי הכנסת, זרקו עליו ביצים ברחובה של עיר, גנבו שוב ושוב את מגבעתו וקפוטתו במקווה, נידו את משפחתו וניסו לפגוע גם בשידוכי ילדיו. ככה ייעשה לאיש אשר הרב'ה אינו חפץ עוד ביקרו. בצר לו ניסה ר' ישראל לסלול נתיבה חזרה אל לב אביו, אך נכשל פעם אחר פעם. באחד ממפחי הנפש הגדולים שידע המתין לו ללא ידיעתו במקום הנופש שלו בשווייץ. משנכנס האדמו"ר אל החדר והבחין בבנו - סב על עקביו ויצא, מותיר את האחרון המום ומרוסק.

השנים הלכו ונקפו, ור' ישראל פתח לעצמו בית מדרש קטן ברחוב רש"י, בתוך מעין מרתף מתחת לבית חב"ד. בן האדמו"ר, מי שבעבר הלא רחוק סרו אלפים למרותו, היה מקושש לו עשירי למנין בימות החול, ובשבת היה עורך "באטע" ("שולחן") לכשני תריסרי חסידים. את מי מחסידיו שהעז למתוח ביקורת על אביו האדמו"ר היסה באחת. בחסיד אחד שניסה לחמוד לצון על אמו, הרבנית מויז'ניץ, לאחר פטירתה, גער קשות. "אם לא נזדמן לי לכבדה בחייה, הנח לי לכל הפחות לכבדה אחרי מותה", ביקש ממנו.

גלותו של ר' ישראל התארכה לכדי משך זמן בלתי נתפס: שמונה עשרה שנים ארוכות של ייסורי גוף ונפש קשים כצור. בינתיים, בשנת תשנ"ג, הלכה הרבנית לעולמה, והרבי, בעצת חסידיו, התחתן בשנית. הרחק מעין החסידים ובצוותא עם בכיר נגידי החסידות, יהודי בעל ממון מלונדון, החלה המלכה החדשה לרקום את הפיכת החצר השניה בממלכת ויז'ניץ.

האות הראשון ניתן לאחר פציעתו של ר' ישראל בתאונת דרכים קשה, שדומה כי גדשה את סאת ייסוריו. לתדהמת אלפי חסידיו הגיע האדמו"ר לבקר את בנו על מיטת חוליו לאחר שנים ארוכות של נתק מוחלט. "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותיי", פנה ר' ישראל בבכי לאביו, שחיבקו ונשקו על ראשו. הופעתו השניה של האב בבית בנו, הפעם לרגל סעודת ההודיה שערך האחרון לאחר החלמתו, כבר סללה רשמית את הדרך להפיכה. בשנת תשס"ב הוחזר ר' ישראל רשמית לחצר החסידות ולתפקידיו המקוריים כמעט באותה פתאומיות בה סולק ממנה. ר' מנחם מנדל, האח הצעיר, שראה בכיליון עיניים את מלכותו הקרבה הולכת וחומקת ממנו, עוד ניסה לשנות את רוע הגזירה, אולם ר' ישראל כבר נישא על גלי האהבה וההערצה של מרבית חסידי אביו, אשר במשך כל תקופת הגלות לא העזו להמרות בגלוי את פי מלכם וכאבו את סילוקו בלבם פנימה.

בשנים האחרונות, בשל מחלת אביו, כבר היה ר' ישראל המוציא והמביא בחסידות הענק ובמוסדותיה (אחיו הצעיר, שסירב להשלים עם אובדן מלכותו, פתח לעצמו מוסדות משלו) אולם רק בשבת האחרונה, בשבתו לראשונה על כסא האדמו"ר, פנה בבכיה אל אלפי החסידים שהתקבצו ובאו מהארץ ומהעולם לרגל הכתרתו, ואמר: "לדאבון לבי מה' יצא הדבר שנגזר עלי לשבת כעת על מקומו של אבי. יודע צדיק נפש בהמתו, שאיני ראוי לזה כלל וכלל. אבי הקדוש העביר את שנותיו בקדושה ובטהרה והתמדה בתורה, ואני יודע איך העברתי את שנות נעוריי. רחוק אני ממנו ומכל אבותיי הקדושים מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב.

ומצד האמת איני ראוי שיקראו לי רבי, והייתי מבקש מהציבור שלא יקראו לי רבי, אבל זו גזירת הקהל. ובכל אופן, ברצוני לבקש מאוד מכל הציבור, הגם שאני יודע שאי אפשר לי להסתתר מזה, וקוראים לי "רבי" אף שאיני ראוי לכך, אולם לא לכתוב או לקרוא לי במילים "כבוד קדושת". אני מכיר את עצמי, ואיני רוצה שיקראו לי "כבוד קדושת". לדאבוני, רחוק אני מאוד מכך.

ועוד מכיר אני את עצמי ויודע את קוטן ערכי, שאיני יודע ואיני ראוי לקרוא קוויטלאך (פתקי בקשה), אבל הציבור בא ונותן קוויטלאך, אזי עלי לקבל את זה אף שאיני ראוי לזה, ואי"ה את כל הקוויטלאך אקח איתי לציון הקדוש של אבי, והוא בוודאי יפעל לכם ישועה כפי שעשה כך בחייו".

***

ברכת שמים על ראשך, רבי ישראל בן משה יהושע הגר, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ, בשבתך על כס המלוכה, וברכת מזל טוב לאלפי חסידיך, התולים בך את יהבם ותקוותם ולא בכדי, באשר שמים וארץ מעידים עליך כי לעולם לא תהדר פני דל ולא תשיב מר-נפש ריקם. ונאמן הוא בעל הייסורים להיות דורש טוב לכל חסידיו. "ימים על ימי מלך תוסיף, שנותיו כמו דור ודור".

החסידים של פנסילבניה

ALL GAVE SOME - SOME GAVE ALL, היה כתוב על לוח המודעות הגדול של כנסיה מקומית באינטרקורס, פנסילבניה. גם כמה עסקים בעיירה הקפידו לציין איכשהו את ה'ממוריאל דיי', יום הזכרון האמריקאי, לפני שהתפנו לעניינים החשובים באמת. כי באמריקה הממוריאל דיי הוא - הפתעה הפתעה - יום שופינג אימתני, עם מס השפתיים או בלעדיו.

פנסילבניה, לשעבר שכנתנו מצפון, היא מדינת ענק עם זכויות היסטוריות, הנחשבת ערש הולדתה של ארצות הברית. בפנסילבניה הוכרזה העצמאות וכן נחתמה בה החוקה, אבל את מקומה במועדון המדינות המאגניבות שלי היא הרוויחה דווקא בזכות השמות היצירתיים של עריה: רידינג, פּוֹץ-וויל ופּוֹץ-טאון; לבנון ובית לחם, אפרתה ואמאוס, וכמובן, איך אפשר בלי וירג'ינוויל ואינטרקורס. שתי האחרונות, אגב, גרמו לי להגות מוכנית במאמר החז"לי הידוע "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" (אלא כל המנבל פיו וכו'). מעתה, חשבתי לעצמי, פשוט אמור בלשון נקיה "עברה דירה בפנסילבניה" ונגמר הסיפור.

פנסילבניה מפורסמת גם בזכות הקהילות האולטרא-שמרניות שמצאו בה מקלט סובלני, ירוק ורחב ידיים, ובייחוד בזכות המפורסמת שבהן - הלוא היא כת האַמיש.
האמיש הגיעו לארצות הברית מגרמניה לפני שנים רבות, וחיו להם ברבות ממדינותיה בהשקט ובשלווה, בלי חשמל, מים זורמים, מכוניות או כל סממן אחר של מודרנה, ומבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. אבל אז הופיע הריסון פורד, השוטר המסוקס והפצוע מ"העד", שיחד עם קלי מקגיליס החסודה הפך את האמיש לדבר הכי לוהט בחוף המזרחי, וכל זאת רק שעתיים נסיעה מפייקסוויל עיירתי.

התאים לי לחקור את ארץ האמיש באופניים דוקא, גם כדי להתחבר עם דרך האנטי-מודרנה שאימצו לעצמם חברי הכת כדרך חיים, וגם כי מצאתי שזו אחלה דרך לחמוק באלגנטיות מההיפופוטמים האמריקאים עם רכבי השטח המעצבנים שלהם, המציפים את מרכזי העיירות בארץ האמיש ושואלים אותך בלהיטות של ציידי חוגלות: "תגיד, אתה במקרה אמיש? יש פה אמיש? ראית כבר אמיש? אפשר להצטלם עם אמיש? איפה קונים אמיש? איפה שוכרים עגלה של אמיש? מתי אפשר לפגוש אמיש? רגע, מז'תומרת היום סאנדיי והם נחים? אוווף, סטיב, סובב ת'הגה וחפש לנו איזה מקדונלד'ס. לפחות נאכל צהריים".

כך הפך הטיול שלי בארץ האמיש כטיול החניכה הרשמי של האופניים החדשות שרכשתי בארה"ב. ביום נפלא במיוחד שפירגן לי מזג האויר המקומי מצאתי עצמי מדווש בעקבות גללי הסוסים עמוק אל תוך השדות סביב אינטרקורס. הנוף יפהפה. מרבדים ירוקים-ירוקים מתערבבים עם צהוב הקמה. חוות בזוקות על הגבעות בנדיבות הטריטוריאלית האופיינית למדינות הענק של אמריקה. מכל אחת מהן בולט למרחוק מגדל תבואה גדול, שבאחד מתאומיו הטביע הריסון פורד ב"העד" קצין משטרה מושחת תחת מפל אימתני של גרעיני חיטה.

בני האמיש, מסתבר, מאד חביבים. כולם מחייכים ומנופפים לי לשלום. המבוגרים אמנם ספונים ברובם בבתיהם לכבוד יום א', אבל צעירים רבים משתרכים בצדי הדרכים, הבנות תמיד במרחק מה אחרי הבנים, וזוגות צעירים חולפים על פניי בעגלותיהם. אולי כבר עייפו מסקרנים, כי רובם ככולם לא ששים אלי שיחה. נער שרכב מולי על מין הכלאה נטולת שרשרת של קורקינט ואופניים (בתחילה סברתי למראם כי ההתנזרות של בני האמיש מכל סממן של מודרניות חלה ככל הנראה גם על המנגנון הבסיסי למדי של שרשרת וגלגל שיניים, אבל לאחר מכן ראיתי בני אמיש אחרים רוכבים על אופניים תקניות. טוב, אין צורך להגזים. בלי הילוכים, כמובן) אמנם הקדיש עשר דקות תמימות כדי להסביר לי באנגלית מהוקצעת ומנומסת היכן טעיתי בניווט, אך התחמק בעדינות כשניסיתי לשאול אותו לפשר הכלי המוזר עליו רכב בעמל רב.

הסתגרותם של בני האמיש בתוך עצמם, דומה, הותירה לי בעיקר את הצפייה השקטה בהם ובהליכותיהם, פעולה שהזכירה לי מאד את אורחי ורבעי בעת שהייתי פוקד בצעירותי את הטישים של החסידויות הגדולות בירושלים ובבני ברק - עומד על היציע, מוקף מאות חסידים מקפצים, וממקד את מבטי בחסיד בודד על היציע שממול. אחד מתוך מאות רבות. כלפי חוץ נראה בדיוק כמו כל אחד משכניו ל"פראנצ'עס" - קורות העץ הארוכות של הטריבונה - אולם מה מתחולל בתוכו פנימה? מבטי מלווה אותו לדקות ארוכות ובלבי אני שואל: האם טוב לו? האם הוא מאושר, או שאולי הריקוד המונוטוני מחפה על תחושות אחרות? האם החממה אליה נולד ובתחומיה חי עד יום מותו מגנה עליו או שמא חונקת אותו? מיטיבה עמו או שמא מאמללתו מרה?

בראייה שטחית לפחות נראה כי במובנים רבים בני האמיש קיצונים אף יותר מהחסידים שלנו. האם באמת אפשר לחיות בעשור השני לאלף השלישי בתנאים של המאה השמונה עשרה? האם זו ציפייה ריאלית? להגנת שיטתה הנוקשה מנופפת הכת במוסד ה"רומשפרינגה", במסגרתו מקבלים כל נער ונערה מבניה הזדמנות תחומה בזמן לתהות על קנקן "החיים שבחוץ". בזכות הרומשפרינגה, סבורים בקהילה, מוכיחים בני האמיש שחזרו אל חיקה כי בחרו לעשות כן מרצונם, וכי הברית שהם כורתים עם אורח חייה יוצא הדופן היא אמיתית ונטולת פניות. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק ולתהות ביני לביני עד כמה ההזדמנות הזו היא אמיתית. ככלות הכל, מהם הסיכויים של נער או נערה שגדלו בקהילה אולטרא-שמרנית ואנטי-מודרנית כזו לשרוד לבד בחוץ? איכשהו נדמה לי כי מרבית נערי ונערות האמיש חוזרים אל הסביבה הבטוחה היחידה שהם מכירים, ולא בהכרח מרצון. האם באמת היתה להם ברירה אחרת?

עוד ועוד זוגות צעירים חולפים על פני בעגלות האפורות, הפשוטות. האישה תמיד ישובה על הספסל, לרוב חובקת תינוק, הבעל אוחז במושכות. כולם מחייכים אלי בנעימות, אבל בעיני כמה וכמה מהם, כך נדמה לי, אני מזהה תסכול ומחנק ודוק של עצב - אולי על המרחב החברתי והגיאוגרפי הצר כל כך הסוגר ככלוב על סעור נפשם הצעירה; אולי בשל חוסר הפשר הגלום בשימור העקשני של העולם הישן - בועה אטומה המשייטת לה ללא כיוון בחללה של המאה העשרים ואחת.

ואולי, תהיתי ביני לביני, אולי כל הענין הזה של האיסור הגורף לנוע בכל מה שאיננו כרכרות וסוסים, נועד להשאיר אותם קרוב. קרוב למשפחה ולשבט ולעין ההנהגה, סמוך לסינר הרעיוני המגן כחומה, עמוק בתחומי תא השטח הסגור והמצומצם של הקהילה.
בינינו, כמה רחוק אפשר להגיע עם סוס ועגלה?

נ.ב. קצת תמונות מהטיול לחבל האמיש תוכלו לראות כאן.