והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

קול באישה? ערוות ההלכה!

עצוב. בעיקר עצוב, כל הסיפור הזה של שירת נשים בכלל ושירת נשים בצבא בפרט.

עצוב לראות כיצד ראשי ישיבות הסדר מסוימים, ולו מעטים, מאבדים את הראש ובלי למצמץ מורים לתלמידיהם לבכר כיתת יורים על פני השמד הנורא של האזנה ללהקת חיל חינוך - גזירה שכנראה לא שערוּה אבותינו בימי אנטיוכוס, המן וחמלניצקי גם יחד (ואולי זה המקום לשאול באמת: היש בצבא איזושהי וועדת קבלה לישיבות הסדר, או לכל הפחות לאותם שמועמדים לעמוד בראשן? כי אם אין כזו - אולי הגיע הזמן שתהיה, ואם יש כזו - רצוי מאד לרענן את שורותיה).

עצוב לראות כיצד ציבור ערכי, אידאליסטי, מסור ותורם כציבור הציוני-דתי מדמם לדעת את הרלוונטיות שלו ואת הפוטנציאל העצום הגלום בשורותיו, בשל פסיקות הלכתיות זרות ומוזרות שבניו אנוסים להישמע להן.

עצוב לחשוב כיצד חיילים ומפקדים מצויינים וחדורי מוטיבציה נתפסים בעיני רעיהם לנשק, או אף גרוע מכך - בעיני פקודיהם, הצופים בהם כשהם קמים ועוזבים במופגן את הטקסים היחידתיים המשותפים בשל שירת חיילות, ובלבם, אני משער, קשת רגשות שנעה בין השתאות לסלידה. הערכה ודאי אין שם.

עצוב לראות רבנים חושבים, אנשי דעת ורוח, הנאלצים לכוף ראשם כאגמון בפני הלכות שלא הם פסקו ומתפתלים כנחש עקלתון בכדי להגן בלית ברירה על איסור שהם אינם באמת מאמינים בו.

ומעל לכל, עצוב לראות את הסיבה לכל אלה, את ההגמוניה ההלכתית, שהפכה להיות דוגמא ומופת של קיבעון, של אנכרוניזם ושל מאובנות מחשבתית.


הלוא מספיק להכיר באופן שטחי את הדיון המקורי בגמרא אודות "קול באשה - ערווה" כדי להבין את עוצמת התהליך המוטציוני שבמסגרתו נלקחה האמרה התלמודית הזו, הוצאה מההקשר בו נאמרה וקובעה כאיסור נפרד שעל גביו נערמו במרוצת הדורות,
כשכבות של טיט, עוד ועוד סייגים ותוספות עד שהפך לבסוף למה שהוא היום: מוטציה הלכתית. איסור אנכרוניסטי שמקומם כל בר דעת. גזירה מנותקת וחסרת פשר עבור כל מי שטרם הזדכה על החלקים הפעילים של מוחו לטובת חיבור ישיר למסוף המרכזי.

האדם הסביר החילוני מביט בדור העתיד של מפקדי ילדיו יוצא מן הטקסים הצבאיים או אוטם את אוזניו או ממלמל רפלקסיבית פרקי תהילים בזמן שעל הבמה נותנות חיילות בלבוש מהוגן את קולן בשיר, מביט ושואל את עצמו: הן לא מדובר כאן בדברים שבין אדם למקום, כמו שבת או כשרות, אלא בתופעות המנומקות בממד ההתנהגות האנושית. האמנם חולקים הבחורים הללו את הממד הזה עם אנשים כמוני? כיצד אני רואה בשירה שכזו משום ביטוי של יופי וטוהר, בעוד הם רואים בה משום איום על טהרת נפשם? האם ההתנהגות הזו משקפת מציאות חיים נורמטיבית?

האדם הסביר המסורתי מביט בהתנהגות החרדתית, הסמי-כפייתית הזו, ושואל את עצמו: מה למציאות הזו ולתורת משה שאני קורא בכל שבת בבית הכנסת? מה לזה ולמסורת היפה והעשירה עליה חונכתי ולאורה חינכתי את ילדיי?

גם האדם הסביר הדתי, שקורא את השורות הללו, יודע היטב כי חיילת ששרה בטקס זכרון צבאי את שיר הרעות לא אמורה לגרום לאיש להרהר הרהורים אירוטיים, וכי אם אכן קיים אדם שאלו הן האסוציאציות העולות במוחו בנסיבות כאלה הרי שהוא איננו עוד בגדר אדם סביר ורצוי שייפגש עם גורם מקצועי ובהקדם. בינו לבין מצפונו הוא מודע היטב לעוצמת אי הסבירות העולה מן המציאות הזו, אך החינוך שקיבל מונע ממנו לצאת במופגן כנגד ההגמוניה ההלכתית והוא חושק שיניים ומציית (או - אם אינו יכול עוד לעשות שקר בנפשו - פשוט קם ועושה דין לעצמו, נקודתית או מערכתית).


השאלה הגדולה, לכן, אמנם אינה מונחת לפתחו כי אם לפתחם של רבניו ופוסקיו, אלו שאליהם ועליהם מדברת התורה בקבעה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט"; אותם שעליהם הטילה את האתגר הגדול להתאים את רוחה ומהותה לתקופתם דווקא בגלל שצפתה מראש את השתנות הטבעים והתנאים במרוצת הדורות. אבל בשביל זה צריך אומץ וצריך חזון. בשביל זה צריך לגדל אישיות עצמאית ובוטחת ולא כזו הבורחת אל המשען הבטוח של פסקי ופוסקי העבר, לא רלוונטיים ככל שיהיו, ואז מזיעה כמו חסיד גור בשטיבל בני-ברקי בשלהי אוגוסט כדי לדברר אותם בכל מחיר, גם במחיר ההיגיון הבריא.

ואם אלה הם הרועים, מה לנו כי נלין על הצאן?

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

עוד על העיוורון



כמו פספוס שמעז לרגע לתת קטנה לז'לוב של הכיתה - נזכרה השבוע מדינת ישראל (ברתת וזיע, יש לשער) לזמן לחקירה את הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, לאחר שאמר על אזרחיה הערבים בערך הכל חוץ מלקבוע רשמית שהם שמים שיליית חתולים בבצק של הכנאפה. כמובן, היא לא מצאה לנכון לעשות כן כשהרב הנזכר קרא שרירותית לא להשכיר להם דירות. כמובן, גם כעת - איש ודאי לא ייגע במשרתו הממלכתית ובמשכורתו המשולמת כדין בידי המדינה שהם, יעני, אזרחים שווי זכויות בה. בכל זאת, לא צריך להיסחף. גם להתעשתות ממלכתית קצרת טווח יש גבולות.

נכון, באנשים טרופים אלה לא קל לשמור על מעמדך בצמרת מנפקי הפנינים של העולם הרבני. בטח לא כשהרב אליוקים לבנון מטיל שוב ושוב את מלוא כובד משקלו למערכה הכבדה, ואף שעוד לא יבש הדיו על פסיקת כיתת היורים הנלבבת שאך הוציא תחת ידו - הוא כבר עובד מן הסתם על זו הבאה, לפיה "הבאה לתת קולה בשיר - קנאים פוגעין בה והלכה ואין מורין כן ואידך זיל גמור לה את הצורה". ובכל זאת, הרב אליהו אינו אומר נואש. יש לו נישה משלו, וקוראים לה ערביי ישראל, ואף אחד לא יעקוף אותו במגרש הביתי.

האמת שכבר נמאס לי לשאול את עצמי ואתכם כיצד מי שמתיימרים לשאת בעולה של הנהגה רוחנית יכולים ללקות בעיוורון מעשי ומוסרי כבד כל כך. כיצד טחו עיני הרב אליהו מלראות את מה שרואה ומבין כל בר דעת, שזכויותיהם ורווחתם של ערביי ישראל הנם לא פחות מאשר אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה; שיחס המדינה אליהם צריך להימצא בחזית חלון הראווה שלנו כלפי העולם בכלל וכלפי העולם הערבי בפרט; שבמידה ומדינת ישראל לא תשכיל להעניק שוויון זכויות מלא ואמיתי לאזרחיה הלא יהודים - לא תהיה לה זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית. למעשה, לא רק קיומה של המדינה תלוי בכך, אלא במידה רבה גם חוסנם ובטחונם של יהודי התפוצות, שלאושרם נמנעת מהם הפריווילגיה המפוקפקת לקרוא בעיתון על פסיקות דתיות האוסרות שרירותית להשכיר להם דירות בערי המדינות בהן הם מתגוררים. באיזה מקום בדיוק מציבות אותם הפנינים היוצאות מבית מדרשו של הרב הנכבד?

כשאני פוסע במסדרונות המוסד בו אני מלמד ורואה סטודנטים וסטודנטיות ערביים ממלאים את כיתותיו ונהנים משירותיו מתוך שוויון זכויות מלא – לבי מתרחב בגאווה, באשר אני יודע שגם לקונספט הייחודי של המדינה שלי, מדינת לאום בהגדרתה, יש צידוק ערכי ומוסרי. לרב אליהו וחסידיו, לעומת זאת, עצם המראה הזה היה ודאי גורם אולקוס חמור. כשבקורסים שלי יושבים סטודנטים ערבים ומתאמצים להבין מושגי יסוד של תרבות שאיננה תרבות עמם; שלומדים במאמץ רב על רש"י ורמב"ם ורבן גמליאל - אני מתרשם ומתרגש. הרב אליהו וחסידיו היו ודאי מתגרדים בכל הגוף מעוצם חילול הקודש. שאלה של השקפה, כנראה.

קל לך לדבר, יטענו ודאי תומכיו כנגדי. אתה לא משלם את המחיר של מגורים בשכנות לערבים. מי שמשלם אותו יהיו תמיד בני השכבות החלשות - עליהם הוא נזעק להגן, כביכול. אז נכון, אף אחד לא אוהב לגור ליד שכנים רעים. תאמינו לי, אני גם מדבר מניסיון אישי מאד במקרה הזה. אבל לא שמעתי שהרב אליהו יוצא נגד השכרת דירות לאנשים רעים. לא שמעתי שהוא אוסר להשכיר נכסים לערסים, למשל. אם אתה ערס או בריון או סתם חייל של משפחת דומרני – אהלן וסהלן, אחינו. בוא תניח תפילין ותעשה אצלנו שבת. אבל אם אתה מנתח לב מבית החולים פוריה שבמקרה קוראים לו ד"ר עדנאן – אנא בטובך, תרחיק מאתנו את החמולה שלך עם הגמלים והדרבוקות ואת הילדים שלך עם העיזים והנזלת ואת האישה שלך שאתה בטח מרביץ לה כל ערב עם המסבחה.
זו, חברים, איננה "דאגה לשכבות החלשות". זוהי גזענות לשמה, או לכל הפחות קסנופוביה בוטה. ולא נעים לי לכתוב פה מי יכול היה לברך את הרב וחסידיו לרגל כניסתם למועדון המפוקפק הזה.

חקירה נעימה, כבוד הרב. זה יהיה קצר, לפרוטוקול. לא ייצא מזה שום דבר ולא יקרה לך כלום.

להתראות בפסיקה הבאה.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

הַרַבֵהוּד


הרב אהוד ברזילי, "הרב אהוד", או פשוט "הַרַבֵהוּד", היה הר"מ של השיעור שלי בשנה השניה של ישיבת ההסדר.
שיעוריו, ובייחוד שיעורי המחשבה שלו, הפכו מהר מאד לשם דבר, וקבוצת מעריצים קנאית ומסורה, בעלת קודים פנימיים וגאוות יחידה בשמיים, התאגדה סביבו.

באופן אישי לא השתתפתי בשיעוריו, אך נפשי נקשרה בו לאהבה אותו עד מאד. יצא לכם להכיר אנשים שכל הווייתם היא טוּב מזוקק? הרב אהוד היה אדם כזה. טוב ושמחה נבעו מתוכו כמעיין שופע ואורם קרן למרחוק. לא רק פיו חייך כל הזמן, אלא גם עיניו ופניו ודיבורו וקִשבו ותנועותיו והליכתו ומילותיו ושתיקתו.
"ראיתי בני עליה והן מועטין". מתי מעט כמוהו פגשתי בימי חלדי.

לפני כמה שנים חלה במחלה קשה, אכזרית, ואנכי לא ידעתי. לאחר ייסורים ארוכים וקשים נתבקש בשבוע שעבר לבית עולמו, והוא רק בן ארבעים ותשע. הבשורה על פטירתו הכתה אותי בהלם. עצב גדול ירד עלי ועטפני כשמיכה שחורה.

נוח בשלום, הרב אהוד. איש יקר ומתוק. כור גרעיני של שמחה וטוב לב.
תודה על שהקרנת מהווייתך גם עלי. תודה על שנגעת בנשמתי.

אזכור אותך כל חיי.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

הרנסנס של רחל אמנו


כבר לא מעט שנים שאני רוצה לכתוב על הרנסנס של רחל אמנו.

ללא ספק דמות מקראית מרתקת, רחל אמנו. רעיה נאהבת ואם אוהבת, שידעה בחייה הקצרים בעיקר צער וכאב, אך לאחר מותה - תחת ידיהם האמונות של חז"ל - הפכה להיות מזוהה דווקא עם תקווה וגאולה.

ועדין, אפילו היא, רבת תהפוכות שכמותה, ודאי כשלה מלנבא את הרנסנס המופלא לו זכתה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, כמה אלפי שנים טובות לאחר מותה. ממש כזְקֵנתו של בעלה לפניה, היתה גם לה לפתע עדנה נפלאה, מפתיעה. אמת, יום פטירתה צוין אמנם כבר קודם לכן בלוחות השנה, אך בכל זאת - מי מילל ומי פילל לשדרוג אשר כזה פתאום בצהרי הניינטיז? טקסים ועצרות, מערכי שיעור והרצאות בכל מוסד חינוכי דתי המכבד את עצמו. אני מקווה שהיא יודעת לפחות למי לשלוח פרחים.

אבל האמת היא, אל תגידו בדרך אפרתה, שלולא נפטרה היא עצמה בתאריך זה - כל מי שאיתרע מזלו להיאסף אל עמיו ביום י"א בחשוון היה ודאי זוכה במקומה לשדרוג איכותי לא פחות, ויהא זה בוקי בן פלטיאל, מעלה באוב משבט זבולון, או דוסתאי הבורסקאי חרום האף, תנא אזוטרי מכפר חוקוק. כל דכפין ייתיה ויוספד, רק לא ההוא, לא חשוב שמות, נו, אתם יודעים, הזה שפעם קרא לנו פרופלורים וממש העליב אותנו ואפילו לא הסכים לעבוד בשביל פרוייקט "ראשית צמיחת גאולתנו" הייחודי שלנו, עד שיום אחד, ממֶש אאוט אוף דה בּלוּ, קם לו איזה עיישב שוטה מאחורי הגב שלנו וירה בו. לא נעים, באמת שלא. אבל היעלה על הדעת שעכשיו נצטרך לדבר עליו כל שנה בגלל זה? סורי. לא מתאים. בשביל להתעסק בעל כורחנו עם אנשים שלא ממש בא לנו עליהם יש את ליל הסדר, וזה מספיק לנו לגמרי. תודה.
***
חברים, קִראו לי שמאלן, קִראו לי פיינשמקער, קִרעו לי את הצורה ורססו לי "תג מחיר" על הקירות, על הדלת ועל האוטו - אבל כבר שנים שאני מוצא את העובדה לפיה בתי הספר של המגזר הדתי-לאומי בוחרים בהמוניהם לדלג באלגנטיות על יום הזכרון הממלכתי ליצחק רבין לא פחות ממדהימה. הלוא אם יש מגזר בחברה הישראלית שהיה צריך לעמוד ראשון בתור לחשבון נפש עמוק ונוקב לאחר הרצח זהו המגזר הזה. נכון, רבים ממנהיגיו, עסקניו ורבניו ניסו לא אחת למכור לנו סיפור אחר, משוכתב יפה-יפה, על איזה עשב שוטה, שלמד בכלל בישיבה סמי-חרדית, והופעל בכלל בידי סוכני שב"כ, ומה לו ולנו, ומה לנו ולו, ומה לנו ולאלימות בכלל, ועוד נגד ראש ממשלת יסוד כסא ה' בעולם? הכל טוב ויפה, אלא שיש רק בעיה אחת. היינו שם. היינו שם ולכן קצת קשה לעבוד עלינו. היינו שם, אמנם בגילאים סוערים למדי אך בדעה צלולה מאד, ואנחנו יודעים טוב מאד מה ראינו. ראינו אנשים שסרבו לקבל את מרות השלטון הדמוקרטי וכצידוק להתנגדותם האלימה הצביעו על כל תרגיל מפלגתי שקידם את האג'נדה המדינית לה התנגדו כאילו היה חורבן הבית. אלופי העולם בקומבינות פוליטיות פשוט לא יכלו להסכין מוסרית עם מעשה אלכס גולדפרב והמיצובישי. ראינו הפגנות נוטפות ארס ושנאה ברמות שלא יאומנו. ראינו את תמונותיו של רבין בכאפיה ובמדי אס.אס. ראינו את שלטי "רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ו"אלטלנה". ראינו אנשים שלא חשבו אפילו לעצור באדום, בוהק ככל שיהיה. על קודקוד רובם המוחלט התנוססה כיפה סרוגה. זו עובדה.

לו היה למגזר הדתי-לאומי רבע מהאינטגריטי שהוא טוען לבעלות עליו - כל בתי הספר הממלכתיים היו צריכים להסתכל על הטקסים וימי העיון שהיו נערכים בבתי הספר שלו ביום הזכרון ליצחק רבין. להסתכל וללמוד. ולא, לא היה צריך אפילו להרחיב על רבין האיש, ועל המורשת שיש לו או אין לו. רק על הלקח הנורא מהתקופה השחורה ההיא, לקח שנכתב בדם. לו היו מנהיגי הציבור הזה, עסקניו ורבניו מביטים נכחה מעומק מצפונם אל המציאות האיומה עמה הסכינו - היתה ודאי זעקת הוידוי שלהם נשמעת מסוף העולם ועד סופו: אבל אשמים אנחנו על אחינו. חטאנו, עווינו ופשענו. בעוורוננו המטנו קלון נורא על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בשתיקתנו כמעט והמטנו חורבן על המפעל הציוני כולו.

אבל במקום זה רבים מהם מעדיפים להסתיר את ערוותם ההיסטורית בעזרת עלה התאנה שנתרם להם חינם אין כסף על ידי רחל האומללה, שלא בטובתה. כמה עצוב. כמה עלוב. ובכלל, כמה קונטיינרים של קיבעון מחשבתי צריך לצרוך כדי לצום מדי שנה בשל רצח פוליטי של מנהיג יהודי זוטר, פקיד של האימפריה הבבלית, שאירע לפני יותר מ-2500 שנה, ובו בזמן להתחמק בעוז מכל עיסוק או דיון אמיתי בגורמים ובהשלכות של רצח ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל לפני עשור וחצי.

שקט, מדחיקים.

יום שני, 7 בנובמבר 2011

ספיישל "מפי עוללים"


אבא, אתה יודע כבר כמה שנים אני מחכה לראש השנה? (יונתן, לפני השינה).


יונתן: איזה כיף לנעמה שקוראים לה נעמה מרים. הלוואי שגם לי היו קוראים יונתן מרים.
אבא: למה?
יונתן: מה, גם אני רוצה שיקראו תוף על שמי!


נעמה: אבא, זוכר את מה שסיכמנו לפני חמש דקות? אז החלטתי לבטל את הסיכום.
אבא: מהההההה? מה זה פה? בלי חרטות!
נעמה: למה בלי חרטות? חרטות הופכות את העולם למקום טוב יותר.


יונתן: אבא, מאיפה זורם הדלק לרכב?
אבא: מהמשאבה. הנה, תרגיש את הדלק זורם בצינור.
יונתן: אהה, ומתחת למשאבה יש בריכות ענקיות של דלק שה' מזרים לשם במיוחד בשבילנו!
אבא: באמת? אז למה בעצם אנחנו צריכים לשלם כל כך הרבה?
יונתן: ומה אתה חושב, שהמשאבה זה בחינם?


נעמה: אבא, תקנה לי בסופר שוקולד אבעבועות (שוקולד אוורירי).
אבא: בסדר גמור.
נעמה: אה, וגם אל תקנה בשר, או יין, בשלושת השבועות הקרובים.
אבא: מהההה? למה?
נעמה: האוגר שלנו בכיתה מת היום. אני במנהגי אבלות.


יונתן: אבא, למה נתת לינון מהממתק שלי?
אבא: איזו שאלה? כי אני אוהב אותו.
יונתן (בבוז): אוהב אותו... פחחחח
אבא: בטח אוהב אותו. הוא הבן שלי. אני הולדתי אותו.
נעמה: לא אתה ילדת אותו. אמא ילדה אותו. למרות שלפעמים באמת היה אפשר להתבלבל...


אמא: ילדים, רואים כמה שהבית נקי? בבקשה שימו לב.
יונתן: וואו, אמא, נכון! מי ניקה?
אמא: נו, מי ניקה? הגמדים.
יונתן (צוחק): לא, לא הגמדים.
אמא: אז אולי פיה היתה פה בלילה?
יונתן: לא, אמא. אני לא מאמין בפיות. זה כנראה הגמדים.


יונתן: אבא, אני מצטער שלא התנהגתי כל כך יפה הבוקר.
אבא: זה בסדר, מתוקי.
יונתן: אתה חייב להבין, זה פשוט שעדיין הייתי שיכור לגמרי מהמיץ ענבים של ההבדלה.


יונתן (בשיחה לאמא בחו"ל):
E-ma, when are you coming back? I really miss your iPhone


אוףףףףף, אלה לא החיים שעליהם חלמתי (יונתן מתמרד נגד המשימה לחגור את ינון ברכב).