והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

הנשכחים


אחת בלילה. הצבעת הממשלה על עסקת שליט הסתיימה, ובמאהל המחאה ליד כיכר פריז ניתן למשש בידיים את השמחה וההתרגשות. אנשים זרים זה לזה מתחבקים באושר מצדדיי ומאחוריי. עשרות בני נוער יהודים אמריקאיים צופים בהשתאות בפיסת ההיסטוריה הישראלית לה הפכו עדים לשניה. ילד כבן אחת עשרה מנופף במשך שעה תמימה בדגל המאבק, בתנועות עזות וללא חשך. "לא התלמוד עיקר אלא המעשה", נואם שר המשפטים נאמן ממש מעבר לכתפי באוזני מראיין צעיר. "אם אתם בתקשורת לא הייתם מדברים כל כך הרבה, אפשר היה לבצע את העסקה כבר לפני חמש שנים. אתה הבנת את זה?". הוא מחווה בידו כלפי הכיפה הזעירה שעל ראשו של העיתונאי הצעיר וסונט בו כסבא נרגן. "לא התלמוד עיקר אלא המעשה. מכיר? לא מכיר? אז אולי במקום לכתוב תלך ללמוד קצת". שר המדע הרשקוביץ נעמד בחזית ואן משטרתי גדול, מישיר מבט למצלמה ואומר "היה קשה, קשה מאד, אבל לא היתה ברירה".

מול ההמולה השמחה, על המדרכה השניה, עומדת בשקט נערה צעירה, מחזיקה שלט לבן. "הדם של ההורים שלי צורח מהקבר" נכתב בו באותיות שחורות, מטפטפות.

בדרך חזרה לבית הוריי אני רוכב ליד מה שהיה פעם קפה מומנט. חבר שלי, חובש מד"א שהוזעק לאירוע ההוא, סיפר לי בזמנו איך מצא את הצעירים שבילו שם כשהם עדין יושבים על הבר באותה תנוחה, שלמים לחלוטין ומתים מאד. הרבה פיגועים חווה בתקופה הנוראה ההיא, לא אחד ולא שניים, אבל הפיגוע במומנט הותיר בנפשו צלקת עמוקה ממנה טרם השתקם לגמרי. אני שואל את עצמי האם מתכנני המתקפה ההיא כלולים גם הם בעסקה. מאוחר יותר אני מגלה שהמתכנן הראשי נותר בכלא, אבל שותפיו הולכים הביתה. "עשרה מאסרי עולם ועוד שישים שנה!", ודאי הכריזו השופטים ברוב פאתוס בתום משפטם. מעניין אם הנאשמים צחקו כבר אז.

***

יום לאחר מכן מתקיים בבית המשפט העליון דיון לפרוטוקול בעתירות משפחות הנרצחים. מצעד אומלל של אנשים מוכי גורל מתאסף כדי להשתתף בקרב אבוד ואכזרי מאין כמותו, בו ינסו לשווא למנוע את שחרור רוצחי יקיריהם במחיר עימות עם תקוותה האחרונה של משפחה מוכת גורל אחרת. המקומות האיומים אליהם גוררים אותנו אויבינו הם לעתים בלתי נתפשים.

ביניהם עמד גם אחד, שבואל סחיווסחורדר שמו. בפיגוע במסעדת סבארו נמחתה מחצית משפחתו בשניה אחת. כמה ימים קודם לדיון בעליון נתפס כשהוא משחית את אנדרטת הזכרון ליצחק רבין. מה לרבין ולאינתיפאדה השניה, שפרצה חמש שנים אחר הירצחו? אבל שבואל כבר לא לא פועל בממדים של היגיון. אחלם תמימי, המחבלת שהגתה והוציאה לפועל את הפיגוע, נמצאת במקום של כבוד ברשימות המשוחררים, והסכר האחרון שאולי עוד הכיל איכשהו את קרעי נפשו נפרץ באחת. "אם לא אצליח לעצור את ההידרדרות הזו כאן - אלך ואבצע תג מחיר במחבלים בעצמי" צרח ונופף בידיו בייאוש במסדרון בית המשפט. באתרי החדשות המגוייסים התייחסו אליו כאל קוריוז, אך אני הבטתי אל תוך התהום השחורה בעיניו וממעמקיה נשקפה לעיניי דמותה של המדינה שלו-שלי, זו שלא הצליחה להגן על משפחתו ולאחר מכן כשלה להעניק לו ולאחיו שנותרו בחיים את הסיוע שהגיע להם ולקינוח משחררת לחופשי את המפלצת שהרסה את חייו עשר שנים בלבד לאחר שגדעה חמש עשרה נפשות, מהן שבעה ילדים רכים. תמימי, בחישוב פשוט, ריצתה פחות משנת מאסר על כל קרבן שרצחה, ובעסקה הזו היא ממש לא היחידה שמחזיקה ביחס כזה. חרטה, אגב, לא הביעה מעולם. להיפך. חיוך השמחה-לאיד המפורסם שלה הפך לאחד מסמליה של אינתיפאדת אל אקצה.

תהום כאבו של שבואל, שאין לה תכלה ואין לה אומדן ואין לה מזור עולמית, נמדדה וכומתה ונסחרה ונמכרה בסופו של דבר. איזה מפלט הותירה לו מדינתו מלבד טירוף הדעת? כולם מדברים כעת על ערך הערבות ההדדית כמשקל נגד ראוי ומוסרי לטירוף שבשחרור מאות רוצחים מועדים לחופשי, ואני שואל את עצמי: היכן ערבותה של המדינה כלפי האזרח שבואל סחיווסחורדר, וכלפי מאות מקביליו שקראו על שחרור רוצחי יקיריהם בעיתון? מהו ערכו של ההסכם הבסיסי כל כך שבין אזרח למדינתו, לפיו אם ייפגע ייעשה צדק של אמת עם מעווליו, אם ברצותה מבטלת אותו האחרונה כקליפת השום?

נועם שליט - אדם יקר ואציל נפש, שנהג כפי שהייתי נוהג בעצמי מבלי לפקפק לשניה לו הייתי במקומו ונלחם כארי על חיי בנו - עמד באותו יום עייף ומותש מול המצלמות באולם בית המשפט ודקלם את מה שמן הסתם שיננו באוזניו יועצי התקשורת שלו. עם כל הצער, חזר ואמר, דבר לא יחזיר את הנרצחים לחיים. ואני שב ושואל את עצמי: באיזה מישור לוגי טיעון שכזה מחזיק מים? לפי ההיגיון הזה, לו ישתלט מישהו על ציור המונה ליזה בפריז ויאיים לחתוך אותו לגזרים אם לא ישוחררו עשרות טרוריסטים-רוצחים מבתי הכלא - ראוי יהיה להיענות לדרישותיו. ככלות הכל מדובר כאן במונה ליזה, והנרצחים הלוא ממילא לא ישובו.

אבל היגיון בריא, מסתבר, איננו בדיוק לחם חוקם של יועצי תקשורת. כזכור, החבר'ה האלה חתומים גם על האמירה הגאונית לפיה אם בני נוער יידעו שייתכן כי יישבו שנים בשבי האויב - הם יימנעו מלהתגייס. האמנם? ככל הידוע לי, בני נוער שמתגייסים לצבא עושים זאת בידיעה ברורה שיכולים לקרות להם גם דברים גרועים יותר משנות שבי ארוכות. כשהצבא צילם את שיניי לאורך ולרוחב בהיותי בן תשע עשרה שנים לא סיפרתי לעצמי שמדובר בהכנה לטיפול שגרתי אצל השיננית היחידתית. ידעתי בדיוק מדוע זכיתי במחווה המפוקפקת הזו ובכל זאת המשכתי אחר כבוד לתחנה הבאה בשרשרת החיול. לפי יועצי התקשורת של קמפיין שליט הייתי אמור כנראה לברוח על נפשי בנקודה הזו, יחד עם כל חבריי למחזור.

***

אמת, אף עין לא נותרה יבשה כששליט הרזה והתשוש חיבק בעוז את הוריו. גם לא עיניי שלי. אמת, אני מודע היטב לכך שאת הדברים שאני כותב כאן קל מאד לכתוב על שולחן העבודה בבית חמים ומוגן. הרבה פחות קל לכתוב אותם כשאתה יושב במאהל ברחובה של עיר ונלחם על חיי בנך, ועוד פחות מכך כשאתה מבלה נצח בלתי נתפס של חמש וחצי שנים במרתף חשוך ומבודד. אבל העובדות נותרות בעינן. והעובדות הן שאנחנו חיים במזרח התיכון, ובמזרח התיכון שולטת ללא עוררין השורה תחתונה.

ובשורה התחתונה, ארגון של ערסים עזתיים שלוחמיו אינם מסוגלים להוציא לפועל התקפה מחלקתית הוריד את מדינת ישראל הגדולה על ברכיה, ולקינוח גם סובב לה את היד לאחור ודפק לה נוגרה במצח. ראש הזרוע הצבאית של חמאס, דובי שמנמן ולא מגולח עם תלבושת של פקיד מס ביום רע וחיילים שיודעים בעיקר לקפוץ דרך חישוקים בוערים ולחתוך דגלי ישראל בגלישת סנפלינג, מכונה כאן בתקשורת "רמטכ"ל חמאס". לא פחות ולא יותר. טחו עינינו מראות כיצד במו ידינו אנו מעצימים את אויבינו לכדי פי אלף מכפי כוחם האמיתי.

בשורה התחתונה, הערבות ההדדית שכולם עסוקים בלהתפאר בה כל כך, מעבר לשקר הגלום בעצם התפארות הזו, עליו כבר עמדתי לעיל - אינה מרשימה את אויבינו בגרוש. קשה להאמין, אבל ככל הנראה בחמאס לא עסוקים כרגע בלהירשם בהתרגשות לסמינריון ערכים של בני עקיבא אלא בלתכנן בהתלהבות רבה את החטיפה הבאה או את הפיגוע הבא, ודי סביר להניח שאת שניהם גם יחד.

בשורה התחתונה, מדינה ששמה את גזרי הדין של רוצחי אזרחיה ללעג ולקלס אינה ראויה לאמונם של האחרונים.
מדינה שהנהגתה, תחת השפעת משרדי פרסום, החליפה את האתוס "עד קצה העולם" תמורת האתוס ההזוי "בכל מחיר" - סופה שתתפרק מנכסיה האסטרטגיים, לאט אבל בטוח.
מדינה שדם החיילים שהיא שולחת לקרב יקר בעיניה מאות מונים מדמם של אלה עליהם נשלחו להגן היא מדינה שאיבדה את הצפון לטובת התמכרות לפרוזאק אסקפיסטי קצר-טווח.
מדינה שמשלחת לחופשי בסיטונות-נטולת-פרופורציה את השפלים והבזויים שבאויביה איננה מדינה חפצת חיים.

ובשכונה שלנו, אם אתה לא חפץ חיים - אתה בבעיה גדולה מאד.

***

שבוע אחרי פרסום הרשומה שלחו לי כמה וכמה קוראים את הקישור לכתבה הזו. כדאי לצפות, עם ובלי קשר לדברים שנכתבו כאן.

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

חברתי, מרים מילמן

חברתי מרים מילמן היתה מחנכת במסגרת החינוכית בה שימשתי כרכז לימודי היהדות.

כבר בפגישת ההנחייה הראשונה שלנו הרגשתי כמי שעומד בטבורה של סופה. מרים, שעד לזמן פגישתנו כבר חינכה ולימדה שנים רבות וארוכות, היתה מלאת אנרגיה, תשוקה ובעירה של מי שזו לה שנתה הראשונה במערכת. בפגישות הבאות כבר למדתי להכיר את תופעת הטבע שהיתה; את הנחשול התמידי, המתגבר, של רעיונות ויוזמות שזרם מראשה בלי חשך, מלווה בהתלהבות מידבקת. "הנה בא ההוריקן" התרינו זה את זו בצחוק כל אימת שנכנסה לחדר המורים.

כמי שאחזה בלב ובנשמה גדולים מהממוצע, הכל אצל מרים היה בגדול. כשהתלהבה - התלהבה בגדול, וכשנרתמה - נרתמה בגדול, וכשאהבה - אהבה בגדול, וכשהתווכחה - התווכחה בגדול, וכשנעלבה - נעלבה בגדול, וכשהתפייסה - התפייסה בגדול. היה לה טמפרמנט דרום אמריקאי שנורה מתוכה כלבה מפתחו של הר געש ולא הותיר איש סביבה אדיש או שווה נפש.

ולפעמים, אחרי פגישות ההנחייה או בסוף יום העבודה, היינו יושבים, נטולי לחץ המשימות התמידי, ומדברים על החיים. מרים היתה בשיאו של הליך התחזקות שנמשך שנים ובו מצאה עוגן ומרגוע לסעור נשמתה. במקביל, החליטה להקדים במקצת את מועד פרישתה לגמלאות. השנה האחרונה לעבודתנו המשותפת היתה אמורה להיות שנתה האחרונה במערכת, וחלק גדול מהשיחות בינינו נסב על התוכניות ליום שאחרי. כמוני, גם מרים אהבה מאד לנסוע, והכנפיים שהיו מקופלות בין צלעותיה כבר החלו להיפרש לקראת המסעות הרבים והמרתקים שצפן לה העתיד הקרוב.

אבל אז, רגע לפני, בעוד אחד מן התעלולים האכזריים שהחיים מזמנים לנו - היכתה בה המחלה. כשבאתי לבקרה בבית החולים יכולתי כמעט לראות בחוש את רוחה מנסה להתגבר על סורגי כאבי הגוף ולסעור סביבנו כמקודם. החודשים הארוכים שלאחר מכן, כדרכו של הנגע הערמומי והנבזי הזה, מלאו שיפורים ונסיגות, תקוות והתנפצויות, וחוזר חלילה. בינתיים נסעתי לחו"ל לשנתיים. ידעתי שמרים ממשיכה כל העת הזו במלחמתה ותליתי תקוות באופיה החזק, הנחוש.

מעט לאחר שחזרתי, לאחר מאבק ארוך ועיקש, כזה שרק נשמות עם בעירה פנימית כזו מסוגלות לו, נכנע גופה לשריגים הממאירים שלפתו אותו ונשמתה יצאה למסע הגדול. נכון, לא המסע ההוא עליו דיברנו בהתלהבות של שני אנשי ציפור בחדר המורים. מסע אחר, טמיר ונעלם; מסע אל האין-סוף, בו רוחה, חופשיה ומאושרת, ודאי טסה אל על כחץ שלוח, כְּלָבּה הנורית מפתחו של הר געש, כסערה מתנחשלת. ממש כפי שהיתה בחייה. כמו בשיר המופלא ההוא של זלדה.

נִשְׁמָתִּי
שָׁמַעְתְּ עֲצַת מְחוֹשַׁי
וְדָבַקְתְּ כְּמוֹ אֵזוֹב
בְּקְיר יָשָׁן.
קוּמִי קוּמִי
בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה
קוּמִי
הַמְּחוֹשִׁים לוֹחֲשִׁים
שֶׁבִּכְסָלַי סְתָו -
אַךְ כְּנָפַיִם אֵינָן נוֹשְׁרוֹת
עַל סַף הַחרֶֹף,
בַּסְּתָו נוֹשְׁרִים רַק עָלִים
שֶׁהִצְהִיבוּ.
בַּחוּץ רוּחַ מְפָרֵק הָרִים
עוּפִי עוּפִי
גַּם צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
טוֹבְעוֹת לִפְעָמִים
אוֹ נִתְקָעוֹת בַּקֶּרַח
(כָּךְ שָׁמַעְתִּי)
אַל תִּפְחֲדִי מִמּוֹתִי.


מרים מילמן הלכה לעולמה ביום כ' בתמוז תשע"א. יהי זכרה ברוך.