והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 17 ביולי 2011

פה ושם בארץ ישראל - חלק ראשון: חיפה, ירושלים, שדרות רוטשילד.

1. חיפה, הכניסה למתחם הוי.איי.פי של גמר כוכב נולד.
זוג שעומד לפנינו בתור דורש במפגיע להיכנס למתחם הסגור. הנה, פונה הגברת שולה בעיזוז למאבטח. הנה, תראה, יש לנו כרטיסי וי.איי.פי. המאבטח בודק את הכרטיסים. לא וי.איי.פי ולא נעליים. לפנינו, אם כן, עוד מקרה קלאסי של "שיטת מצליח" הישראלית, אבל לא מישהי כגברת שולה תשלים עם כשלון השיטה. כאשר היא מתבקשת אחר כבוד לעזוב את התור, היא מתחילה לזעוק חמס קבל עם ועולם, שהיא קיבלה את הכרטיסים מאיזה שלומי, ושזה מה שקובע, ושמה זה בכלל וִי.אָיי.פִּי-שְמִי.אָיי.פִּי ושזו שערוריה שאין כדוגמתה, ושחכו-חכו-תראו-מה-זה, ושהיא תתבע את המאבטח, את צדי צרפתי ואת אמא שלו גם.

2. לקראת החזרה ארצה פחדתי לפני הכל מהשוק התרבותי. מהשׁוּלוֹת, מהערסים, מהצפירות בכביש, מהדחיפות בתור, מהעצבים המהבילים. התבדיתי. אולי זה כי אני גר כרגע באזור מבודד נטול ערסים. אולי פשוט חששתי לחינם. למעשה, אפילו תצוגת התכלית של שולה בחיפה נראתה לי בסך הכל חיננית בדרכה שלה.
היה זה הפחד השני שלי - החזרה אל מירוץ החיים הישראלי המוטרף, אל העבודה שלא נגמרת בכמה עבודות במקביל, אל המושג האולטרא-ישראלי "לגמור/לא לגמור את החודש" - שהתגלה כפחד המוצדק.
אבל שבוע אחרי הנחיתה צצים יותר ויותר סימנים לכך שבענין הזה אני ואתם כבר לא ממש לבד. פה קוטג', שם דלק. הרופאים ששובתים כבר עשרות ימים ולא מוכנים להתקפל. בבלוג אני כותב "הקוטג' הוא רק קצה הקרחון". האם הקרחון כולו יגיע בעקבותיו? האם אלו הרעידות הקטנות שלפני רעידת האדמה הגדולה?

3. שעת ערב. כיכר ציון, ירושלים.
תחילת יולי. הרכבת הקלה טרם הושקה, אבל היא חולפת מדי פעם בנסיעת ניסיון. היא נוסעת בשקט רב, מסתבר, והנהגים נאלצים לצפור לעוברים ושבים שיזוזו מהמסילה, כי בינתיים הפך רחוב יפו למדרחוב לכל דבר. מאות אנשים צועדים לאורכו בלילה הירושלמי הנעים. אוירה של פסטיבל קיץ. מישהו מפריח בועות סבון ענקיות באויר ומבוגרים כילדים רודפים אחריהם בעליצות. רק עכשיו,כשחזרתי מאמריקה, אני מתחיל להבין למה ירושלים מסובבת לצעירים היהודים-אמריקאים את הראש. אם משווים את עוצמות הקסם שיש לה להציע אל מול השיממון הטוטאלי של הפרברים האמריקאיים הדשנים מהם הגיעו, מקבלים מתכון בטוח להיפר-ונטילציה מנטלית.
בכיכר ציון עצמה פרושים כחמישה עשר אוהלים. מישהו, או כמה, צועקים מנפיסטים חברתיים לתוך מגאפונים, אבל עבור הקהל המקומי כל זה נראה כמו עוד אטרקציה בפסטיבל הלילי הספונטני של מרכז העיר. שכניי לבית הקפה מבטלים את המוחים בבוז. הם ייעלמו מהר יותר מבועות הסבון האלה, אומר אחד מהם.

4. שבועיים וחצי אחר כך. שדרות רוטשילד בתל אביב. מאות מאות של אוהלים, דבוקים זה לזה, לכל אורך השדרה. פולשים גם לנורדאו ולשדרות חן. אני פוסע לאורך המתחם. אמצע הלילה, אבל כאן אלו הן שעות השיא. החום והלחות בלתי נסבלים. האוירה נפלאה. ססמאות שנדמה היה כי כבר נשכחו מלב קמות לתחייה במאותיהן. הויכוחים לאורך השדרה מזכירים לא אחת אסיפות חברים סוערות מסג'רה או מדגניה של שנות העשרים.
על האוהלים עצמם כבר אין מקום, לכן נתלים כעת השלטים והסלוגנים על חבלים שנמתחים לרוחב השדרה, בין העצים. "המחאה לא תְּפוּיְסְבָּק", וגם "ביבי, אינך יכול עוד" (על משקל האמירה ההיא של בגין) וגם "חזון? כיוון? אידיאלים? אחרי הפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת" וגם "מתחם שידוכי המהפכה - כי קל יותר למחות ביחד" וגם "ביבי, תעשה לי בית" וגם "כל ישראל אוהלים זה לזה" וגם "נ-נח-נחמ-נחמ-נחמן מאומן" (אף פעם לא מזיק, כנראה). מפגין יצירתי כתב "אם כבר - לפחות שיהיה פנטהאוס" ובנה אוהל נוסף על מסגרת עץ מעל האוהל שהביא. סביב האזור הוותיק במתחם יש מטבח שמגיש אוכל לכל דכפין לאורך כל היום והלילה, מרכז תקשורת וערימות קח-תן של בגדים ונעליים.

5. פסיפס אנושי נפלא מתנחשל בשדרה המהבילה. שאנטי-באנטים, סטודנטים, ברסלברים, יאפים, פעילים חברתיים עם עיניים רושפות, סטלנים עם עיניים דלוקות, ערסים סקרנים, תיירים משתאים. לכל אחד יש מה לומר וכולם מנסים להקשיב. אם לא מדברים או מתווכחים, מתחילים לשיר ולנגן. כלי נגינה נשלפים (הכוכבים, באורח לא מפתיע: גיטרות חליליות ודרבוקות) וחבורות חבורות נושאות קולן בשיר. השירים השולטים הם שירי ארץ ישראל היפה, והם מושרים בלהט, מתוך כמיהה אמיתית לתקופות אחרות, של פעם.
מה יותר יפה מאלפי צעירים הדורשים צדק חברתי? מה יותר מעודד ומלא תקווה מזה? לאורך השבועות האחרונים מואשמים החבר'ה האלה בשמאלנות, באנרכיסטיות, בסטלנות. אפילו הסושי הותיק נשלף מארון הקלישאות של הניינטיז כטיעון ללא-ברור-בדיוק-מה. כאילו שהמחאה אינה מכוונת לדברים שידועים לכולנו מזה שנים: דריסת מעמד הביניים; התעצמות הטייקונים; חזירותם של בעלי הנכסים והקבלנים; המשכורות המעליבות, המשפילות של עובדי הציבור. ממש סודות מדינה.

6. ראש הממשלה, מצדו, בפליפ-פלופ וירטואוזי אחורה, קדימה ושוב אחורה הכריז ש"אני זיהיתי את מצוקת הדיור עוד לפני שהייתי ראש ממשלה". מה בדיוק אנחנו אמורים להבין מן האוקסימורון המרהיב הזה? לביבי פתרונים. הלוא גם לבעיה הזו נדרש רק לאחר שנגרר אליה בעל כורחו, כמו תמיד. הלוא גם במענה לה הוא יצא כהרגלו בסדרת תירוצים עילגים, תנועות ידיים מוגזמות וכמובן - איך אפשר בלי - מטאפורות גדולות מהחיים. עכשיו זה "הסופר-טאנקר של הבניה". כל פעם שאני שומע את הביטוי המופרך הזה אני אשכרה משפשף אוזניים. נכון, מדובר בביבי, אבל בכל זאת - "הסופר-טאנקר של הבניה"?? איזה מנהיג קורא לתכניותיו העתידיות על שם פאשלות מביכות שלו עצמו מהעבר הקרוב? על מה נשמע ממנו בהמשך? על "מנהרת הכותל של הרפואה הציבורית"? או אולי על ה"הם-שכחו-מה-זה-להיות-יהודים של מערך הרווחה"?
האם האתגר הזה יוציא מנתניהו סוף סוף את המנהיג שמעולם לא היה? אני מסופק. מאד מסופק. אבל בארץ הזו כבר קרו נס או שניים, לא?

7. הערה אחרונה: הנה, איכשהו שוב הצליח הציבור הציוני-דתי-מתנחל לצאת אכבר טוּנה. האם יש משהו יהודי יותר מזעקה נגד עוול? מדרישה אל הצדק? כרגיל, ניסו הרבנים בני לאו (בעצרת בת"א) ויובל שרלו (בעצרת בירושלים) להיות עלה תאנה לערוותו של הציבור הזה, שיכול להוציא מאות אלפים להפגין על מאבקי העבר, ולא אלפים בודדים על מאבקי העתיד. כרגיל, זה כל כך לא הספיק.
אז בפעם הבאה שחלוצי המחנה, ראשי החץ ונושאי הלפיד מטעם עצמם יביטו בעת משבר אל מעבר לכתפם ולא יראו שם איש מלבד גייסותיהם שלהם – שלא יבואו בטענות לאיש. רק לעצמם.

8. אה, ועוד קטנטנה לסיום. חבר מהצד הימני של הקשת שלח הצעה מעניינת מאד נוכח משבר הדיור. למה, הוא שואל, שלא נעשה שימוש בפתרון שנמצא ממש מתחת לאפינו? למה שלא נכריז על ראוואבי, העיר הפלסטינית החדשה, כעיר יהודית? לא צריך לגזול כלום, הוא כותב. יש לשלם את עלויות הבניה למשקיעים. אבל מעבר לכך? זהו פשוט צעד מתבקש לאור הנסיבות.
ואני אומר, למה לעצור שם? הדלק יקר? הבה נכריז על הדלק הפלסטיני כדלק יהודי. מחיר הקוטג' מאמיר? בואו ניקח את כל החלב הפלסטיני, נטביל אותו במקווה, נהפוך אותו לחלב יהודי כשר ונשבור את השוק! נכון, עוד לא ברור לי כרגע כיצד אפשר וצריך למנף את העם הפלסטיני כדי לפתור גם את משבר הרפואה הציבורית ומערך הרווחה, אבל אני בטוח שהחבר'ה הטובים בוועדת טרכטנברג כבר יבואו עם הרעיונות. מה נאמר, חברים, עוד לא אבדה תקוותנו.

יום ראשון, 10 ביולי 2011

דברים שרואים מכאן - 2

3. הקוטג' הוא זיז קטן בשטח מת בגזרה הצפון מערבית של חלקה 32/ג' של קצה הקרחון. שנתיים בלבד נעדרנו ממסדרונות הסופרמרקטים בישראל רק כדי לשוב ולגלות שמחירי הסל הבסיסי קפצו בעשרות אחוזים. בפועל, המחירים שווים או מעט יותר יקרים לאלו שבסופּר השכונתי שלנו בארה"ב, שזה נחמד מאד רק אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשכר הממוצע בפרברים המבוססים של הערים הגדולות באמריקה גבוה משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

שמתם לב לכך שבכל פעם שמחירי הדלק בעולם עולים, התעריף כאן מזנק מיידית בהתאמה, אבל כשהללו יורדים הוא עושה קולות של שטיח ונותר במקום, או למצער יורד באופן שולי עד לא מורגש? התופעה הזו היא לדעתי לא יותר מאשר סימפטום מובהק של המדיניות הכלכלית שהתוו ממשלות ישראל בשנים האחרונות. כשזה מגיע למדיניות השוק החופשי, נוקטת הממשלה קו קפיטליסטי דורסני, יורדת על ברכיה בפני בעלי ההון ומאפשרת להם למקסם רווחים ככל העולה על רוחם, ללא כל הלימה לנתונים זניחים כמו גובה השכר הממוצע במשק. יותר ויותר מוצרים בסיסיים מוסרים מרשימת הפיקוח רק כדי לאפשר לטייקוני המזון לקבל עוד ועוד דיבידנדים שמנים מבעלי המניות שלהם, שעה שמדינת ישראל הגדולה שרועה על הקרקע בתנוחת דרוס-אותי וממלמלת בבעתה "אהוי, רק שלא יברחו מפה".
אבל כשזה מגיע לזכויות העובדים במגזר הציבורי? אוווו, כאן מחליפה האחרונה תנוחה למצב "רגליים אחוריות" ומנהלת קרב מאסף על כל שקל, על כל בדל זכות. פקידי האוצר מנערים את הבלייזרים מאבק סוליותיהם של דנקנר, פישמן, עופר, ורטהיים ואריסון, מסתערים בעפרונות מושחזים על תלושי העובדים ולא מותירים ממאבקם לשכר הוגן אבן על אבן.

אין לקחת מהאוצר את הישגיו נוכח המשבר הכלכלי העולמי. הם אינם מובנים מאליהם. אבל כאשר במקביל הופכת ישראל להיות המדינה המפוערת ביותר בעולם המערבי - משהו בהישגים הללו מרגיש רע מאד. קפיטליזם נכון מבוסס על איזונים ובלמים, כאשר ההגה והדוושות נתונים בידי הממשלה. זו, כפי שהדברים נראים כרגע, לא עוברת טסט.


4. פרסומות בערוץ 2 הן משהו שהתגעגעתי אליו בערך כמו לתרגיל אינפוזיית לילה עם כפפות אב"כ בקורס חובשים, אבל לעתים פשוט אין לאן לברוח מפניהן. כך זכיתי ללמוד השבוע על "בֶּלָה לוּגָאנוֹ", הרובע האיטלקי ביהוד מונוסון. בפרסומת אף מציעה דיירת ברת-מזל לבעלה לצאת לשתות איתה משהו בבָּלְקוֹנֶה. לא פחות.
אם כן, דיירים יקרים, כשירות חינמי לציבור - קבלו עוד כמה חוויות איטלקיות בניחוח רנסאנס הצפויות לכם בשבתכם על הבלקונה שלכם בבלה-לוגאנו, אשר ביהוד המעטירה.

בצהריים תוכלו להתבשם מארומת הקַבָּאבּוֹ והשִׁיפּוּדוֹ דֶה לַה פָּרְגִיוֹטִי, אשר יתבשלו מעדנות בליווי עשן סמיך בסגנון הוותיקאן על מַנְגָאלִיסִימוֹ איטלקי מסורתי שיציב שכנכם מוֹשִׁיקוֹ דָאדוֹנֶה בדיוק מתחת לבלקונה שלכם.

בשעת בין ערביים, ממש עם השקיעה הסיציליאנית, תוכלו להאזין בנינוחות לאופרה הקלאסית "שַׁפָּכְתְּ לִי אֵת הַפֶּסְטוֹ, יַא גּוֹנְדוֹלָה" מאת האלט-טנור הנודע גָ'אקוֹבֶה פֶּרֶצוֹ, אשר תנוגן לאוזניכם בעוצמה השמורה לאולם הקונצרטים סֶזָארוֹ פּוֹלִינִי שבפאדובה.

ובשתים עשרה וחצי בלילה תוכלו להתענג על שיחה בסגנון פרלמנט רומאי על ברזלים בעיצוב מילאנזי בין חברי קבוצת האבסורד הוונציאני בניצוחו של ג'וּזֶפֶּה אַלְפֶּרוֹנֶה.

Divertiti!

יום שלישי, 5 ביולי 2011

דברים שרואים מכאן - 1

1. הימין הקיצוני ממשיך לאבד את הצפון, והמדינה, מצדה, ממשיכה להתמכר בשמחה לממטרי הרוק שפעיליו מעתירים עליה, משל היו גשמי ברכה בעצם הקיץ. השבוע, למקרה שפספסתם, השתעשעו מטורללי הגבעות בטלטול רכבו של מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניצן אלון, ככה בשביל הכיף. האוגדונר, שיודע דבר או שניים על מה שהחבר'ה האלה מרשים לעצמם, נמלט מהמקום ברגל. בזמן שצעד, אני משער, ודאי הרהר תא"ל אלון היכן בדיוק נמצא ראש הממשלה שלו נוכח הסיטואציה הזו ומה הוא מתכוון לעשות בענין החווייה המעצבת שעבר הרגע (בדומה לקצינים רבים לפניו, אגב). אבל נתניהו, אתם יודעים, לא אוהב להרגיז ציבורים שעושים לו נעימים בגב וקוראים לו "מלך ישראל" ושרים לו "לבנימין אמר". ככלות הכל, חוגי מרכז הרב והחבר'ה הטובים מקבר יוסף אולי לא אוכלים בהכרח בדיוק מאותו מסטינג, אבל הם ודאי סועדים באותו חדר אוכל. תוקפיו של ניצן אלון, אם תשאלו אותי, יכולים להמשיך לישון בשקט.

מעצרי הצעצוע של הרב ליאור והרב יעקב יוסף בשבוע שעבר, לעומת זאת, נראו לרגע כמו סוג של התעשתות. סיבת המעצר, ככלות הכל, היתה ברורה למדי. הלוא כל בר דעת יכול היה להבין שאין כאן קייס פלילי אמיתי ומוצק, ודאי וודאי כאשר מחבר רב-העֶכֶר עצמו מסתובב לו חופשי ומאושר. מה שקרה כאן, לכן, היה ככל הנראה ניסיון של המדינה לגרום לרבנים ליאור ויוסף להזיע קצת, לחשוב קצת יותר לפני שישחררו לאויר העולם את הפנינים הבאות. הכוונה היתה טובה, אבל בפועל זה הרגיש מעט מדי ומאוחר מדי. המעצרים הללו נראו לרגע כמו החלשלוש שמרהיב עוז לתת קטנה לבריון הכיתתי ואז נמלט על נפשו מרוב פחד.

למוסדות המדינה יש דרכים שקטות ואפקטיביות הרבה יותר לרסן את המיעוטים פורעי החוק בקרבה מאשר מעצרי סרק שרק משדרגים את המככבים בהם לכדי פי עשרה מכוחם האמיתי. כבר עמדנו כאן בעבר על אחד מהם. בנוסף, אפשר למשל להוציא את הישיבה של הרב ליאור אל מחוץ לישיבות ההסדר, וכך להפוך אותה ללא רלוונטית אף יותר מפי שהיא היום (משימה לא פשוטה כשלעצמה, יש להודות). צאו וראו את גזעני עמנואל הגיבורים שמחזרים כעת על הפתחים ונלחמים על חיי בית-הספר-ללבנים-בלבד שלהם, הקורס בהיעדר תמיכה ממלכתית, ואפילו אזיקי פלסטיק וסרטים אדומים לא נותרו להם כדי להתנאות בהם. כך צריך לעבוד. שקט. נחרץ. ממלכתי. החלטי. או בקיצור, כל מה שראש הממשלה שלכם כבר לא יהיה בגלגול הזה.


2. בישראל, וצריך אולי לתפוס פרספקטיבה מעט מרוחקת לכמה זמן כדי להבין את זה באמת, קיים שילוב הרסני בין תקשורת היסטרית ומלבה לבין הנהגה לחיצה וחלשה. בחו"ל אפשר לכל הפחות להבחין בין הצהוב-סנסציה לבין הקולות המקצועיים הן בתקשורת הכתובה והן באלקטרונית. אבל כאן אף אמצעי תקשורת לא ייתן לעצמו לצאת פחות הזוי ממתחרהו.

לכאורה זה נראה שולי, סוג של אנקדוטה משעשעת לכל היותר. בפועל, ההשפעה של ההתנהלות התקשורתית כאן על מקבלי ההחלטות ועל פני המדינה היא עצומה. כל קוקו מזדמן נהיה כאן גורם מעצב. כל התארגנות של עשרה מרוּפפי ברגים מקבלת כאן סיקור ראשי משל היתה הפגנת אלפים. הכל פה כל כך תזזיתי, כל כך מנופח, כל כך מבעבע. ואם חלילה יורד לרגע גובה הלהבות מתחת לצ'ולנט המפעפע שהוא תבנית נוף חיינו כאן, תסמכו על מאות כלבלבי התקשורת הכתובה והמשודרת שידאגו להחזיר אותן מהר ככל הניתן לגובהן המקורי או, מוטב, אף למעלה מכך.

הנהגה אחראית היתה מתייחסת לחרחור המלחמה התמידי הזה בביטול הראוי לו, עד שהיה נגוז מאליו, או לפחות חוזר לממדיו הטבעיים. אבל בישראל 2011 הנהגה כזו היא לא יותר ממשאלת לב רחוקה.