והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 2 באפריל 2011

הכ"ף של יו"ד




רצה הגורל, ובבחירות 96' הייתי בטירונות (או אולי כבר בקורס חובשים? בכל זאת, פוֹלְקס. חמש עשרה שנה לא הולכות ברגל). מאחר וכבר הצבענו עוד קודם (או שמא אחר כך?) נשלחה מחלקת ההסדר שלי אחר כבוד לאבטח קלפי בשכונת שעריה (או שמא שעריים?). השעה, חברים, הרת גורל. על כף המאזניים - גורל העם והארץ. על קרן הצבי - עתיד ההתיישבות בכל רחבי מכורתנו היותר קדושה. ביבי או שמעון פרס? הינצחו שמאלנים את האראלים? היישבה ארון הקודש?

ואם לא די היה במתח הקיים, עוד איתרע מזלנו להיות חיילים בשירות פעיל, האסורים, אין צורך לומר, בכל התערבות פוליטית. ואולם, עת צרה היא ליעקב, והיאך נחשה ולא נתחזק בעד עמנו וערי אלוהינו? וכי אם לא עלינו המלאכה לגמור, היעלה על הדעת שניבטל ממנה? עמדנו, אם כן, וטיכסנו עצה, ובחסדי עליון אף מצאנו מוצא. בהליך מהיר ומתואם היטב שורבבו כל כיפותינו הסרוגות והגאות שרבב היטב אל מחוץ לכומתות השריון השחורות. שרבוב עדין, כאילו לא מכוון, אך כזה שהררי הררים תלויים בו. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לחזות בחיילי מחלקת בני הישיבות - הכרתי והפלתי, עדיני העצני, בני שאול ודוד והמכבי ובר-כוסבא, קוראי ספר ואוחזי סיף - ולא להצביע ב'+ב'?

ואמנם, כזכור, לאחר ספירת קולות מורטת עצבים שנמשכה כל הלילה, הכריעו כיפותינו המשורבבות את המערכה, בבחינת "כי כיפה עוד כיפה עוד כיפה עוד כיפה תהיינה לים". המפד"ל זכתה בלא פחות מתשעה מנדטים ובנימין-זאב-יטרף נתניהו נמשח למלך ישראל.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי הכיפה, במקרה זה - הסרוגה, היא שלם הגדול עשרות מונים מסך כל חוטיו; פיסת בד רקום שהיא הכל - אבל הכל - חוץ מסתם פיסת בד רקום. ואם כך הוא בכיפותנו הצנועות - בכיפתם של שועי ארץ על אחת כמה וכמה, ויורם כהן, ראש השב"כ החדש, ודאי יוכיח.

אבל האמת המעניינת היא, שהמצטווחים משני צדי המתרס (כך לדעתי העניה, לפחות) טועים ביורם כהן את אותה טעות עצמה. הן אנשי התקשורת החילונים המצביעים בבהלה על פדחתו המכוסה של "קפטן סמי" ורואים שחורות ונצורות, והן רבני ושתדלני המתנחלים, שלפי הפרסומים בחשו מאחורי הקלעים ולחצו על נתניהו לבכרו על פני היו"ד המתחרה, לא באמת השכילו להבין כי הכיפה של כהן היא כיפה פרטית וכי לבעליה אין שום כוונות להתפקד כחייל בצבא הישועה מטעם עצמו של רבני הימין. למעשה, בתוך מאות אלפי חובשי כיפות סרוגות בישראל, נמנים על הצבא הנזכר כמה אלפים בודדים במקרה הטוב. הרוב המוחלט והדומם, בזרועות הבטחון ומחוצה להן, לא ממש סופר את הנסיונות הרבניים להתערב בחוזק יד במדיניות הממשלה מכוח "רצון הקב"ה" או "תורתנו הקדושה". ההיענות האפסית לעשרות פסקי סירוב הפקודה, שרמת החשיבות העצמית הנסוכה בהם עומדת ביחס הפוך למידת השפעתם, תוכיח זאת כאלף עדים.

לא צריך להיות נביא גדול כדי לשער, אם כן, שיורם כהן יפתיע מהר מאד את שני הצדדים. אני רק מציע למשפחתו להתחיל להתכונן למשמרות המחאה של פעילי הימין, שיעמדו בעגלא ובזמן קריב מול ביתו, בידיהם שלטי שטנה ובעיניהם פליאת עולם: הכיצד מעז הלז לבצע את פקודות הממונים עליו ולא את גזירת אביו שבשמים? אכן, לאלוהים פתרונים.

***
וכעת לאנקדוטה פרטית משהו. ממש עם בואנו ארה"בה, ארזה משפחה ישראלית אחרת את מטלטליה ממש לא רחוק מאתנו, בוושינגטון די.סי, לקראת שובה ארצה. מכרים משותפים בעלי יוזמה חיברו בינינו ובינה לצורך העברת בעלות אפשרית על היונדאי המשפחתית. מפה לשם קצת התמהמהתי בהחלטתי, והעסקה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, אבל בתיבת הדוא"ל שלי שמורה למצער חלופת מיילים עניינית וסימפטית ביני ובין אחד, יורם כהן שמו.

משפחת כהן גם השאירה לנו ציודים רבים מתכולת ביתה הזמני בוושינגטון, שכעת, ברטרוספקטיבה, אני בוחן אותם במבט אחר לגמרי: מה, אההמממ, מספרת לי שורת החריצים האקראית לכאורה על קת העץ של סכין הסטייקים? בכמה צלעות אויב ננעצו המזלגות (הבשריים, הבשריים) הנאים לפני שעברו למגירת הסכו"ם שלנו? האם אמנם סגרו הכפיות תמימות המראה אי אלו מעגלים חשמליים בין המצבר של היונדאי לנחיריים של עודאי? ועכשיו כשאני חושב על זה, גם מצעי הפלנל עם הדפסי האוזניים שגרמו לנו בזמנו להרים גבה או שתיים מקבלים כעת משמעות חדשה ומרעננת לגמרי...
סתאאאאאאם, יורם. חזק ואמץ ואל תחת, אח שלי גיבור, מגן ולא ייראה.