והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 28 בפברואר 2011

על העיוורון

"לכבוד נשיאה לשעבר של מדיתנו", פותחים רבני הר המור ו"ישיבות הקו" את מכתבם המלוקק לאנס המורשע משה קצב, וכל מי שטיפ-טיפה מכיר ניואנסים טרמינולוגיים פנים-מגזריים כבר לא צריך יותר מזה כדי להבין את כל הסיפור. לפשט לכם? לצורך הענין, אתם יכולים בכיף להחליף את המשפט הזה עם המשפט הבא: "לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו הנישאה, הטלולה בטל אור קדושת ההווייה היותר עליונה ונשגבה, בבחינת יסוד כס ה' בעולם". אותו רעיון. בדיוק.

הרבה מלל כבר נשפך על מכתב התמיכה המר והנמהר הזה, אבל מעטים, לטעמי, קלעו בעניינו אל השערה. כי מה שעומד מאחורי היוזמה הזו אינו קשור אפילו ליומרה הנצחית של אי אלו רבנים להבין בכל שדה ובכל ענין ובכל תחום מתוקף עצם היותם רבנים ("א-נוּ, וכי מה כבר למדו השופטים האלה - שאחד מהם בכלל גוי, לא עלינו - שלא למדתי אני בחידושי רֶבּ חיים הלֵייוי על סדר נזיקין כבר בשיעור א'?") או לפחות לא קשור רק לה. מאחורי היוזמה הזו עומדת תפיסה מחשבתית כוללת, שמאמיניה פיתחו אלרגיה חריפה לכל עובדה או מציאות שלא באות לה טוב.

קוי המתאר של התפיסה הזו, בכללות, מציירים תמונה לפיה מדינת ישראל היא בעצם ובהכרח אתחלתא דגאולה, כרטיס חד-כיווני לעבר כינון בית המקדש השלישי ומלכות משיח בן דוד. מכיוון שכך, יצוקה בה קדושה עולמית שאינה ניתנת לשינוי או לויכוח. לה, וגם לראשיה, שהם בבחינת שלוחי מצווה, כלי קודש לכל דבר וענין.

בתחילה חשבתי (ואף כתבתי) שהדבקות בתפיסתם זו מובילה את חסידי ישיבות הקו אל מחוזות הזויים מסוימים מאד. כמו למשל האמונה לפיה כל יוזמה של מדינת ישראל להיערך מאחורי גבולות ברורים יותר, מתוך הכרה מפוכחת באילוצים בינלאומיים או במציאות הגיאו-פוליטית של האזור, היא לא פחות ממרידה נוראה במלכות שמים, ולכן יש לקרוע עליה קריעה לשבת עליה שבעה (ואז לקום ולומר הלל בברכה, כי בכל זאת - על הטעות האיומה חתומה מדינת ישראל, על קדושתה האימננטית). אבל כעת נוכחתי לראות שהחבר'ה האלה לא עוצרים שם. נשיא מדינת ישראל אנס? לא יכול להיות. הרי לא מדובר כאן, חלילה, באיזה פוליטיקאי אפור וקומבינטור, שכטוב לבו במנעמי השלטון גם שלח ידיים חמדניות אל הכפופות לו. הו, לא ולא. מדובר כאן בכלי שרת זך וטהור על לוח השחמט האלוקי. ומי שלא רואה זאת הוא עיוור, או רשע, או שניהם גם יחד.

אני משוכנע כי אפילו קצב עצמו, לו היה מתברך בהגינות בסיסית, היה מתפקע מצחוק נוכח חבורת הרבנים עם המבט הזורח שמשתחווה אפיים ארצה בתחושות רליגיוזיות עזות אל מול תוארו, שעה שהוא מנצל את אותו תואר עצמו כדי לעוף כפרפר נחוש מפרח לפרח ולהעניק מיפעת טללי נשיאותו היותר רוממה לכל מי שרוצָה, וגם למי שלא.

"לא תחרוז בשור וחמור יחדיו", כתב לפני כשמונה מאות שנה ר' אברהם אבן עזרא במענה לשאלה בהלכות חריזת שירים, "אלא שלח את השור אל המישור, ואת החמור - אל הר המור". ניבא, ולא ידע מה ניבא.

פאוזה קאריבית, פרק 6: מה, כבר נגמר?

הלחץ באוזניים מאותת לי שציפור הברזל החלה להנמיך טוס. מבעד לחלון, בין קרעי העננים, אפשר כבר להבחין באדמה החומה-מנוקדת-לבן ובעצים העירומים של מרילנד. תיכף מגיעים הביתה. יש עוד כל כך הרבה על מה לספר, והזמן קצר קצר...

  • קצת אחרי פְּלָאיָה גְרָנְדֶה, כשעתיים מזרחית לסוסואה, מצאתי את רצועת החוף היפה ביותר שראיתי מעודי.

  • לצד הסוס עליו רכבתי בדרך למפל המרהיב מעל אל-לימון, שעה וחצי לכל כיוון, הלכו/רצו (בלי שביקשתי, אין צורך לומר) ארבעה ילדים כפריים - שניים מכל צד, משל הייתי נפוליאון בונפרטה - רק כדי לדרוש (ולקבל) בסוף חמישים פזוס טיפ (משהו כמו דולר וחצי).

  • בחודשי החורף חוצים את מימיו החמימים של מפרץ סמאנה מאות רבות של לווייתנים. השיט בסירת הפיברגלאס הממונעת אל לב המפרץ מוכיח לי שהדומיניקנים לא נוהגים בים כמו שהם נוהגים ביבשה. כלומר, בים הם נוהגים הרבה הרבה יותר גרוע. לפלא בעיניי איך לא נמרחנו על איזו שונית או כיצד לא נבקעה רצפת הסירה לרסיסים מחבטות הגלים. עוד יותר נפלא בעיניי איך הבחור שארגן לי את השיט העלה על דעתו להציע לי חצי שעה קודם לכן ארוחת בוקר קונטיננטלית, בבחינת "הירשת ואז רצחת". מזל שסירבתי.
    לאחר שהשייטים הדומיניקנים לא מצליחים, חרף מאמציהם הכנים, להטביע אותנו במימי האוקיאנוס, הם מתקבצים כולם בלב מפרץ סמאנה ומדוממים מנועים. יש להם מכשירי קשר קטנים בהם הם משתמשים כדי להודיע אחד לשני היכן עוברים יונקי הענק השחורים. התיאום בין השייטים יעיל מאד ותוך דקות אנו רואים סביבנו עשרות לווייתנים. השייטים, נאמנים לנהלי הבטיחות שהזכרנו קודם, מתקרבים כדי מטרים ספורים מן המפלצות הימיות. מספיק שאחד מהם יחליט לשחות מתחתינו, או למצער ישתעשע בהנפת זנב, וכולנו נועף אחר כבוד המימה. למזלנו היו לווייתני סמאנה חביבים וסובלניים מספיק כדי לא להתרגש מן היבחושים האנושיים שמסתובבים להם בין הסנפירים, ואפשרו לנו לצפות מקרוב בעוצמתם השקטה - חווייה טמירה שקשה להעביר במילים (ותודה לקוראת רבקה גולדנברג על ההשראה).

  • כל כך הייתי שקוע באיתור לווייתנים עד שנתעלמה ממני העובדה הפשוטה שאני אמור לטוס חזרה בעצם היום הזה. גם נהיגה מהירה באוטוסטרדה הנורמלית (והיקרה להחריד) היחידה ברפובליקה לא הושיעה אותי מלפספס אחר כבוד את הטיסה שלי (לא אכחד, גם העובדה שאגוז הקוקוס שקטף לי מנואל, צ'יקו שובב מאל-לימון, התפוצץ על מיציו בעסק גדול בתוך הרכב השכור, לא סייעה במיוחד לעמידה בלוח הזמנים). וכך, במקום לעלות על שרוול הבואינג 737 למיאמי, מצאתי את עצמי, במין חווייה הזויה סטייל מבצע אנטבה, מובל באישון ליל, בטור עורפי, עם כעשרים נוסעים נוספים, בצעידה שקטה שחצתה כמה וכמה מסלולי המראה, אל קצה השדה. במסלול חשוך ונידח המתין לנו מטוס זעיר, שהמריא בנאקות רמות ונשא אותנו במאמץ רב אל סן-חואן, פורטו ריקו. לילה פורטוריקני שקט עבר על כוחותינו. טיסת בוקר למיאמי. טיסת צהריים לבולטימור. המזוודה שלי נשארה במיאמי, מסתבר, אבל חליק - עדו הצדיק כבר מחכה לי בחוץ. הביתה!


    נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן

פאוזה קאריבית, פרק 5: "וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ"

כל כך יפה, סוסואה, העיירה הקטנה במרכז החוף הצפוני של האי היספניולה. אמת, גם כאן מקפידים בני התשחורת המקומיים לנסות לדרוס אותך עם רבבות האופנועים שלהם, או לחלופין להשכיב את אותם אופנועים עצמם תחת גלגלי הרכב שלך. אבל משהו מהג'ונגל הדומיניקני התזזיתי לא חדר לסוסואה, ובאופן כללי נראה שתושביה עסוקים יותר בלחיות ולהתפרנס ופחות בלבקש טיפים.

לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים הצטרפה העיירה הזו אל ההיסטוריה היהודית, כאשר שליט הרפובליקה דאז, רפאל טרוחיו, היה למנהיג היחידי שהתחייב בועידת אוויאן להתיר למאה אלף פליטים יהודים מאירופה לבוא ולהתיישב בתחומיה. רצוי להדגיש בהקשר זה, כי הקביעה "מגלגלים זכות על ידי זכאי" לא באמת רלוונטית פה, באשר טרוחיו היה וואחד רודן אכזר וצמא דם, רוצח המונים שגם עשק את כלכלת מדינתו ועשה בה כבתוך שלו. ומכל מקום, יהיו שיקוליו אשר יהיו, במילתו בוועידת אוויאן טרוחיו דווקא עמד, אלא שמלחמת העולם שפרצה בינתיים טרפה את הקלפים ולסוסואה הגיעו רק כמה מאות יהודים, שרידים מאירופה הבוערת ומשנחאי.

במוזיאון המקומי לתולדות יהדות סוסואה, שעוד אחזור אליו, נראות תמונותיהם של הפליטים היהודים חיוורי העור נוחתים בלב הטרופיקנה הקאריבית, ההלם והפחד ניכרים היטב בתווי פניהם. אבל בתמונות שבתצוגות שלאחר מכן הם כבר נראים שזופים ונמרצים, שולחים ידיהם בחקלאות ובתעשיה זעירה. בתצוגה על החיים היהודיים בעיירה כבר ניתן להבחין בכמה חתני בר מצווה שחומים במיוחד עולים לתורה לצד אבותיהם הלבנבנים. ואמנם, בדומה לקהילות יהודיות אחרות במרחב הקאריבי, ההתבוללות עם בני המקום, יחד עם הגירה מאסיבית לארה"ב, שמו קץ לשגשוגה של הקהילה היהודית בסוסואה, אולם שרידים ממנה עודם חיים בעיר גם היום. באחד מהם נתקלתי לגמרי במקרה, כשהבחנתי תוך כדי נסיעה אקראית באיש גדול מימדים עמל על תיקונה של מכונית ספורט אדומה בחצר המוסך שלו. כיפת הקטיפה הרקומה והענקית שכיסתה את פדחתו היתה עשויה לבלוט אפילו ברחבת הכותל, אבל ברחובות סוסואה היא זרחה לקילומטרים, כמו סנטה קלאוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. לבחור, הסתבר, קוראים לא פחות ולא יותר מאשר בני כץ, וכך גם קוראים למוסך שלו. בלב סוסואה, כך מסתבר, שוכן לו "מוסך בני כץ", משל היה נטוע בטבורו של איזור תעשיה בפתח תקווה. בני עצמו התגלה כיהודי חם ומסביר פנים. לאחר שיחה של כמה דקות, בה סיפרתי לו על מוצאי ועל טבע הביקור שלי (והוא מצדו אמר בעיקר "אמן") נפרדנו בחיבוק של התרגשות הדדית. אָמֵן שָׁבּוּעַ טוֹבּ, הוא נופף לי לשלום, שָׁבּוּעַ טוֹבּ אָמֵן.

ב"מתחם היהודי" של סוסואה שוכן בית כנסת יפה, פשוט למראה וספון עץ. על הבימה פרוש דגל ישראל גדול; על מדפים בצד מונחות כמה חנוכיות והספסלים ריקים ריקים. בסמוך לבית הכנסת שוכן המוזיאון לתולדות יהדות סוסואה, שזכרנו קודם. המעבר מן הרחוב הסוסואי השמשי - עם ירוק העד הטרופי ואופנועי התמיד הדומיניקנים והמולת התיירים המתרוננת - אל החלל הקריר והאפל משהו של המוזיאון, משרה תחושה של כניסה לכמוסת זמן מבודדת. אני משלם את דמי הכניסה הסמליים ונכנס אל האפלולית. מקיר התצוגה הראשון במוזיאון ניבטות אלי באחת התמונות המוכרות כל כך בשחור-לבן. גטו ורשה, דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ. שלדים חיים; פנים חרושות זוועה; ילדים נפוחי כפן מוטלים, כגוזלים שקפאו, על המדרכות; אימה חשכה נשקפת מתוך עיניים פעורות לרווחה. עשרות ומאות פעמים בחיי ראיתי את אותן תמונות ממש, אז למה מכה פתאום אגרוף בבטני? מקיר התצוגה השני, הסמוך, ניבטים אלי הפליטים היהודים, עומדים על המזח בסוסואה, למרגלות האוניה שהביאה אותם אל המקלט הטרופי הלא נודע. בעיניהם התוהות ערבוביה של ייסורים ועייפות; פחד, וגם שבריר של תקווה.

בטבורה של עיירה צבעונית ושטופת שמש שלחוף אי קאריבי, אני מוצא עצמי לפתע בממד אחר. למול עיניה המשתאות של מדריכת המוזיאון הקשישה, מיהודי העיר האחרונים, אני משעין את ראשי על תמונות בני עמי המעונים ומתייפח כילד קטן.



נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא
כאן

יום שבת, 26 בפברואר 2011

פאוזה קאריבית, פרק 4: פרררררררזידנטה


גם ברפובליקה יום ראשון הוא יום חופש, וחנה, יהונתן רות ואני מסתובבים לנו בכיף בגנים הבוטניים שליד סנטו דומינגו (לאחר שהתבקשתי להתחזות לדומיניקני בכניסה, כדי לא לשלם תעריף משולש של תייר). המוזיאון הבוטני מיושן, מעט עלוב. אבל הגנים יפים. בגן היפני אנחנו משתהים יתר על המידה, לוקחים כמה תמונות יותר מדי ומפספסים את רכבת התיירים שלקחה אותנו לשם. אבל לאחר צעידה רגלית קצרה התבררה ההברזה כברכה, באשר נקלענו לעיצומו של אירוע פוליטי כלשהו מטעם מחוז סנטיאגו רודריגז (שככה יהיה לי טוב). זה אירוע פרטי, אומר יהונתן ומסתכל בערגה על כלי הנגינה וציוד ההגברה שעל הבמה. לא נראה לי שנוכל להישאר להופעה. למה לא? אני אומר לו. בואו פשוט נהיה בעד הפוליטיקאים שארגנו אותו.

חמש דקות מאוחר יותר כבר ישבנו על הטריבונה, ליקקנו גלידה (כשרה!) באדיבות נציגי המחוז, שתינו קולה קרה, זללנו צמר גפן מתוק והרענו בהתלהבות לכל פונקציונר שנאם ברוב פאתוס על הבמה. מאחורי הרמקולים התארגנו בינתיים המוסיקאים, הרכב צעיר של מוסיקת מֶרֶנְגֶה, המוסיקה הדומיניקנית הלאומית. שני בונגוס גדולים, סקסופון, גיטרה באס, מין אקורדיון קטן ועוד סוג של פרוקשן שנראה כמו פומפיה גדולה. המקצב של המרנגה מהיר. הנגינה טכנית ותובענית. אבל החבר'ה האלו, בשנות העשרה שלהם, יודעים את העבודה. הרחבה מתמלאת חיש קל בזוגות מפזזים. הריקוד של המרנגה הוא עדין. צעדים קטנים אך מהירים. אחורה וקדימה ואז שמאלה וימינה. בתום כל שיר עולה עוד איזה קרלוס להרביץ בנו גאווה סנטיאגו-רודריגזית עם ריש מתגלגלת ואינטונציה של שדרני כדורגל ארגנטיניים במונדיאל. אחרי כמה משפטים הוא מפנה שוב את הבמה למרנגה והרחבה שבה ומתמלאת פיזוזים. ויוה סנטיאגו רררררודריגז!!

אחר הצהריים אני נפרד בצער מהחבורה המקסימה שאירחה אותי בסוף השבוע ושם פעמיי צפונה. הבחירות לנשיאות בפתח וצדי האוטוסטראדה מלאים כרזות של מועמדים משופמים. מיגֶל ואנחֶל וליונֵל וכריסטובֵּל. כבר מהמבטים שלהם על הכרזות אפשר להסיק באילו אופנים הם מתכוונים "לדאוג לעמֵל הפשוט" או "לתת הזדמנות שווה לכולם". כולם כבר שנים במדמנה הפוליטית המקומית, אלופי העולם ברדיפת שלמונים בסגנון חופשי ועבשים כאתרוג בפסח שני.

אחרי נהיגה של שעתיים אני מגיע לסנטיאגו, העיר השניה בגודלה ברפובליקה, היישר למהומת אלוהים של קרנבל "פרזידנטה", הבירה הפופולרית בקאריביים. יאללה, אני אומר לעצמי, בוא נתערבב קצת. הפארק גדוש באלפי אנשים אוחזי פרזידנטה. לפחות חציים, באופן טבעי, שיכורים כלוט. על הבמה, כך מסביר לי אחד החוגגים, מנגנת להקת המרנגה הפופולרית במדינה, אבל גם הופעת הענק הזו מתנהלת בתבנית זהה לאסיפת הבחירות הקטנה אליה הצטרפנו בבוקר. בסוף כל שיר עולה לבמה איזה פונקציונר מ"פרזידנטה" ומרביץ בקהל גאוות יחידה ומורשת. חברי הלהקה, כל אחד עם בקבוק-פרזידנטה-רק-אלוהים-יודע-איזה-מספר ביד, כבר מתודלקים יופי יופי. בכל אחד מהשירים מכניס הסולן, בסגנון חופשי לחלוטין, עשרות פעמים את שם המותג. הקהל, מצדו, מגיב באטרף טוטאלי. נסו לדמיין, לצורך הענין, פסטיבל גדול של, נאמר, אוסם, שבו משינה מבצעת את "רכבת במבה לקהיר" או תיסלם נותנים בראש עם "היא אוהבת רק ביסלי בצל". קלטתם את הרעיון? פרררררררררררררררזידנטה!!!

התכנון המקורי שלי היה ללון בסנטיאגו, אבל המפגש הבלתי אמצעי בין עשרות אלפי חוגגים לבין מספר כפול של ליטר בירה גרם לי לשנות תכניות והמשכתי לנסוע צפונה. מתישהו כבר כבדו אשמורותיי, ומלון אין. רק קאבאנאס בלי סוף. בהחלטה של רגע החלטתי לעצור ליד בית קפה מקומי, לרדת אל העם ולחפש מיטה כפרית ללון בה. בטוח מישהו ירים את הכפפה.
חמש דקות מאוחר יותר הבטתי כלא מאמין בחדר שהוצע לי. נכון, המחיר זול. ובכל זאת - אלוהים אדירים! ככה עוד לא התכלבתי מימיי, וכבר יצא לי לישון על רצפה של נגמ"ש עם כלבן, הכלב שלו ושני גששים בתור שמיכה. אבל חליק, הייתי עייף מת. בחנתי קצרות מה מלוכלך פחות, הסדין או הציפה של הכרית. הכנסתי את הכרית מתחת לסדין ונרדמתי כמו מלך עד הבוקר.
או יותר נכון, עד מה שהתרנגולים של בעל הבית תופסים כבוקר. בני הזנונים המכורבלים אשכרה התחילו תחרות קוקוריקו בפריקינג ארבע בבוקר ולא הפסיקו עד שמונה. לרומנטיקה כפרית, מתברר, יש כמה וכמה מחירים משלה.
כשיצאתי טרוט עיניים לכיוון הרכב עוד רדף אחרי בעל הבית, ביקש (הפתעה-הפתעה) טיפ והחווה בידו על בטנו.
רעב? אמרתי לו, תתחיל מהתרנגולים שלך.


נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן.


פאוזה קאריבית, פרק 3: "שבת, נֹעם הנשמות"

ביסוד הטיסה שלי לרפובליקה, כבר כתבתי כאן, עמד מרכיב די מטורף, כשחושבים על זה. בעצם, טסתי כדי לפגוש חברים אותם לא ראיתי מימיי. נכון, בפייסבוק הפכנו להיות אחוקים לכל דבר וענין. אבל לא הרי העולם האמיתי כהרי הפייסבוק. ומה יהיה אם לא יילך, אם לא יהיה חיבור? מה יהיה אם לא נצליח לשחזר את הקסם הוירטואלי ההוא לכשנתראה פנים אל פנים?

וכמו לאמת את חששותיי, כשדפקתי על הדלת של הדה-מוטים בצהרי שישי כדי להודיע שהגעתי בשלום העירה, פתחה לי חנה בשביס של רבנית צעירה, הזמינה אותי בנועם להיכנס אבל הזדרזה ואמרה שהיא לבד בבית כי יהונתן עוד בעבודה וגם אמא שלה ורות ושאר החבר'ה עוד לא הגיעו. חלפו כמה רגעים של שתיקה נבוכה. שנינו, נראה, לא ממש ידענו מה לומר. בסוף התעשתתי ראשון ואמרתי שאחזור לקראת מנחה (בית הכנסת של קהילת "נדחי ישראל" שוכן הלכה למעשה בסלון של משפחת דה-מוטה). חזרתי אל הרכב. גוש של מועקה התחיל להצטבר לי בגרון. זה לא יילך, אמרתי לעצמי. זה פשוט לא יילך ואתה אידיוט שחשבת אחרת.

אבל כששבתי לבית המדרש, מקולח ומצוחצח, עם כניסת השבת, כבר חיכה לי יהונתן ברחוב, בחליפה ובכיפה בוכרית גדולה, והתחבקנו כמו מכרים ותיקים. בזמן שהמתפללים התקבצו, נתן לי הרב הצעיר הרצאה ממצה על מלחמות היהודים של סנטו דומינגו (שבה, לא להאמין, מתקיימות זה לצד זה לא פחות משלוש קהילות יהודיות זעירות ונפרדות לחלוטין: הותיקה, שבה חברים גם כאלה שאינם יהודים לפי ההלכה; קהילת חב"ד, שבגדול כידוע מחבקת כל יהודי אבל קצת פחות את יהונתן, במיוחד אחרי שכמה מתפללים נדירים ויקרי המציאות עברו למנין שלו. ולבסוף, קהילת "נדחי ישראל" הספרדית-פורטוגזית. מה אומר, הבדיחה על היהודי ושני בתי הכנסת שבנה על האי הבודד מעולם לא נראתה מוחשית יותר) ואז הרביץ קבלת שבת וערבית מרשימות בנוסח פורטוגזי פר אקסלנס, כפי שלמד בנערותו מחזני הקהילה במיאמי.

וכשהתיישבנו כולנו לשולחן השבת כבר נפלו כל המחיצות. ישבנו, יהונתן וחנה ורות ואמא שלהן ודניאל גונזלס ויהודה לימאס ורוברטו ודְבּוֹרה ואני עד חצות הליל, אכלנו מהמטעמים של בעלת הבית ודיברנו וסיפרנו ושיתפנו ופרקנו מטען רֵעות של שנתיים וצחקנו עד לב השמיים. איזו סעודה נפלאה. איזו שבת נפלאה. ברכות על ראשך, אחינו מארק צוקרברג. תבורך מפי עליון.

ובמוצאי שבת, בהתאם להבטחה שסחטתי מיהונתן עוד בבולטימור, דפק לנו המוסיקאי הוירטואוז מלווה מלכה מהאגדות, כי עוד לא הומצא הכלי שהבחור הזה לא יודע לנגן עליו. סקסופון אלט וסקסופון סופראן וגיטרה באס וגיטרה אקוסטית וגיטרה דרום אמריקאית קטנה כזו וקלידים ופרוקָשן. זה לא היה סתם ג'אם. זו היתה הופעה לכל דבר. אשכרה הופעה שלמה של איש אחד, עם טונות של נשמה וכשרון. כזה סיום לכזו שבת. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

***

אבל לכל מלווה מלכה, כידוע, יש מוצאי מלווה מלכה. באחד הרמזורים בדרך חזרה למלון, בזוית העין, אני מבחין לתדהמתי שלשם שינוי אני לא עומד באדום לבדי. מלא התרגשות הסבתי מבט כדי לבחון מקרוב את תופעת הטבע הדומיניקנית, אך זו התגלתה למצער כשני לובשי מדים כלשהם (כבר הפסקתי לספור את סוגי המדים ברפובליקה) רכובים על אופנוע ומסמנים לי בתקיפות רבה לעצור בצד. Here we go again. אפילו אזרביג'אן, אימפריית השחיתות המשופמת שנגלתה לעיניי המשתאות בסוף שנות התשעים, נראתה לי לפתע מטבורה של סנטו דומינגו כמו חוג ברידג' בבית של מני מזוז.

השוטר מקיף את הרכב מכל הכיוונים, מחפש צידוק מוסרי ליומית שהוא הולך להרביץ על גווי השחוח. הנה, מצא! לרכב אין לוחית רישוי מקדימה. אבל כך קיבלתי אותו מההשכרה, אני מנסה משום מה לענות. רֶנְטוֹס, רֶנְטוֹס. השוטר מסתכל עלי כמו על עב"ם. אני באמת מוכרח להפסיק להתמודד כך עם אי שליטתי בספרדית. טוב, אני נשבר. הנה, אמיגו. הא לך מאתיים פזוס ושיהיה לך דיאס אל פרזידנטה שמח. הו, נו! כך השוטר. נו מאתיים. אֶסְטָה ארבעת אלפים פזוס קנס. מוּאִי בִּיֶין, אני משיב נינוחות, רשום לי נא טיקֶטוס, במטותא ממך. הוֹ, נוֹ, מנופף השוטר בידיו בהתלהבות. אַאוֹרָה! עכשיו! שאם לא כן אקח אותך עכשיו לתחנת המשטרה, והם הרבה פחות נחמדים ממני. קח אותי, חואן, אני משיב לו, קח אותי כעת חיה. אדרבא ואדרבא. השוטר נבוך לרגע, אבל מתעשת מהר. הוא שולף בעסק גדול ווקי טוקי מסורבל ומפגין כישורים דרמטיים ניכרים. הנה, הוא מדגים בתנועות מופרזות, אני קורא לשוטרים. קרא, בנצור, קרא, אני משיב לו, מתרווח לי בכסאי ולועס מסטיק. מעניין כמה זמן יימשך המחזה. עשרים דקות מאוחר יותר ידידנו מתייאש סופית ומבקש את פרס הניחומים שהצעתי לו מראש. הא לך, אמיגו, אני מושיט לו את השטרות, אך הוא מחווה בעצבנות אל האור הדלוק בתקרת הרכב. אֶל לוּז, הוא לוחש. אֶל לוּז.

באישון ליל, בלב הבירה הדומיניקנית - היכן ששלמונים מחליפים ידיים בכל רגע נתון, לאור היום, מעל השולחן ובעמלנות של בסטת פיצוחים במחנה יהודה ערב משחק האליפות של בית"ר - מוטרד נציג החוק החמדן דווקא מן האור הקטנטן ברכב שלי, לבל יראה מאן דהו, חלילה, כיצד שוטר גאה ברפובליקה משלים הכנסה.


נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן

פאוזה קאריבית, פרק 2: הישרדות - האיים הקאריביים

בוקר. סנטו דומינגו התעוררה לחיים. חיים משוגעים. בלילה הקודם, כשעמדתי לבד ברמזורים האדומים ומסביבי טסו מכוניות כאילו אין מחר, חשבתי שזה בגלל השעה והרחובות הריקים. אבל הבוקר העולה חשף את המציאות האמיתית באור בהיר מאד. בסנטו דומינגו, חברים, הרמזורים הם אפילו לא בגדר המלצה. הם סתם מטרד. הם, וכל חוק תעבורה בסיסי אחר שניתן להעלות על הדעת. בהתחלה, כשראיתי ילד בן חמש עשרה בלי קסדה רוכב על אופנוע כבד, המחשבה הראשונה שלי היתה: איפה לעזאזל ההורים שלו. המחשבה השניה היתה: רגע, אלוהים אדירים! הוא נוסע בנתיב שלי!! נגד כיוון התנועה!!! המחשבה השלישית היתה: אהה, אז בגלל זה האחים שלו (בני שמונה ועשר בהתאמה) קופצים כמו משוגעים על המושב מאחוריו ומנופפים בידיים לכל הכיוונים. הם פשוט מנסים בכל הכוח לעצור אותו. המחשבה הרביעית שלי היתה: רגע, יכול להיות שהם מעודדים אותו להגביר מהירות?? מהר לקחתי ימינה. היה לי אמנם ירוק ברמזור אבל בסנטו דומינגו, כאמור, מדובר בפרט חסר חשיבות לחלוטין. תוך שניה כמעט נכנסו בי ארבע מכוניות. ארבעה נהגים קיללו אותי נמרצות בספרדית ושני שוטרים סימנו לי לעצור בצד.

לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. פשוט לא יכול להיות. השוטר, מצדו, בחן ארוכות את רשיון הנהיגה האמריקאי שלי ואז הודיע לי חגיגית בתנועות ידיים רחבות שלא נתתי זכות קדימה. אבל היה לי ירוק, אמרתי באנגלית. נוֹ זכות קדימה, כך החוק בשלו. אור ירוק, אמרתי חלושות. גרין לייט, לוּז אֶל גְרִינוֹ. השוטר חייך, העביר משקל מרגל לרגל, מלמל משהו לחברו ובאופן כללי חיכה שייפול לי סוף סוף האסימון. לבסוף, כשזה לא קרה, הוא אמר לפתע, כנזכר "הוֹ, דיאס דל פרזידנטה, גראנדה קרנבל" והחווה באגודלו ובאצבע המורה שלו תנועה בינלאומית ביותר בתחום הפיננסים. ואמנם, מאתיים הפזוס ששלשלתי לידיו שינו את מזגו מקצה לקצה. נציג החוק חמור הסבר הפך באחת לפקעת מביכה של מחוות ידיים, חיוכים ותשבחות, ובקידה עמוקה שחרר אותי לדרכי. ליום וחצי כבר חשבתי שכאן הסתיימה תרומתי הצנועה לשיפור רמת החיים של שוטרי הבירה. אז חשבתי.

ומכל מקום, כמה דקות לאחר שקניתי את חירותי הצלחתי סוף סוף להגיע ל"זונה קולוניאל", האיזור התיירותי של סנטו דומינגו שבמרכז העיר הקולוניאלית העתיקה. בתים צבעוניים, רחובות צרים, עשרות דוכני מזכרות, ומאות דומיניקנים שמוצאים כאן את פרנסתם בלעזור לך - ואחת היא להם אם ביקשת זאת אם לאו. אמת, הרפובליקה הדומיניקנית היא מדינה עניה. אמת, רבבות מתושבי העיר בסך הכל מנסים לשרוד עוד יום. אני מבין זאת, באמת. אבל למה אני צריך לשלם מאה פזוס למישהו רק משום שהראה לי איפה הכספומט? אז לאחר שהתאדו לי יותר מדי שטרות בפחות מדי זמן פשוט הפסקתי לשאול את המקומיים הלהוטים מחוט ועד שרוך נעל. אבל בסנטו דומינגו, מסתבר, אין ואקום, ואל זירת התרחשויות החליקו בטבעיות רבה מדריכי הטיולים מטעם עצמם. הולה, סניור, קומו אסטאס? אמריקאן? אמריקאן? תראה, הנה בנין. תראה, הנה כנסיה. תראה, הנה ציפור. צריך מלון? אה, כבר יש? צריך רכב? אה, כבר יש? אז אולי צריך סירת מנוע? שמשיה? בחורות? מטריה? אוכל? סוודר? אינטרנט? רכיבה על סוסים? אלכוהול? צ'יינג'? ארטיק? קרטיב? מדריך טיולים? אה, לא? אבל הנה, קח את המספר שלי. אני הכי מקושר פה, כל אחד יגיד לך את זה. תתקשר אלי, טוב? מבטיח? רגע, מ'זתומרת להתראות? לא תיתן לי איזה טיפ קטן אחרי שעזרתי לך ככה? מ'זתומרת לא עזרתי לך? רבע שעה שאני מספר לך על כל השירותים שלי. מה, הזמן שלי לא שווה כסף? אז מה אם לא ביקשת? לא סיפרו לך שאנחנו מסבירים פנינו לתייר מעצם טבענו? מה, עשרה דולר?! זה מה שאתה נותן לאח שלך שנותן בשבילך את הנשמה? חוץ מזה, עוד לא סיפרתי לך אבל היום זה הדיאס דל פרזידנ... רגע, מאיפה אתה יודע?

עם הניג'ס העשירי כבר התחלתי לדבר עברית מקראית בהטעמה תימנית. עבד יופי. אחרי כמה דקות הוא נשבר ועזב אותי לנפשי. זהו זה, שחתי לעצמי, נגמר השירותרום. אבל בדיוק אז, כשחזרתי סוף סוף לרכב, רצוץ ועשוק, קם קשיש אחד ממקום מרבצו הסמוך והדגים לי בתנועות מקל נמרצות כיצד כל הזמן הזה הוא שמר על היונדאי השכורה שלי בחירוף נפש. כן, הוא יודע. לא ביקשתי. זה נכון. אבל זה רק בגלל שלא היה לי מושג כמה גנבים יש פה, בדיוק כמו שגם אין לי מושג באיזה אומץ נלחם בכנופיות השודדים שהסתערו על הקוריאנית והבריח אותם. והראיה, היונדאי פה, שרירה וקיימת וזהובה מתמיד. ובזכות מי היא עדיין פה בדיוק אם לא בזכותו?

אל מול ההיסק הלוגי הבהיר הזה כבר לא יכולתי לעמוד. הארנק שב ונשלף וגם השומר האמיץ בא על שכרו.


נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן

פאוזה קאריבית, פרק 1: "במקומות האפלים"

שתיים בלילה. הכביש הנמתח משדה התעופה לאס אמריקאס אל סנטו דומינגו שומם כמעט לחלוטין. משמאל רובץ, שחור, הים הקאריבי. מבט מהיר על שערי החליפין בלוח אלקטרוני של בנק מקומי מלמד שהדומיניקנים התחכמו לדפוק את עבדכם כבר בצ'יינג' פוינט של שדה התעופה. העיקר שמו שלט מאיר עיניים מעל הדלפק "no commission". יה, רייט.

אני נכנס לעיר בכניסה הלא נכונה, כנראה, כי מהר מאד אני מוצא את עצמי בוואחד סלאם מהג'יהאנם. ערימות של זבל ברחובות. עדת כלבים מזי רעב שאין להם מה להפסיד אשכרה תוקפת חזיתית את הרכב. חולפת עוד שעה סהרורית של נהיגה ברחובות השוממים של הבירה הדומיניקנית, עד שאני מוצא סוף סוף את המלון שלי. אני כותב "שלי" בבטחון שאין לו יותר מדי על מה להישען, כי במלון הזה לא היה ניתן להזמין מראש חדר באינטרנט. מה הסיפור? נגיע למלון ונעשה הזמנה על המקום, אמרתי לעצמי במטוס, מדחיק בעוז את ההכירות רבת השנים שלי עם אחד, מרפי שמו. ואמנם, כמה לא מפתיע, במלון לא נותר חדר פנוי אחד, כמו גם בשני המלונות שלידו. טורניר בינלאומי של משהו, כך הסבירו לי פקידי הקבלה בספרדית מתנצלת והציעו לי באדיבות לגלוש בלובי באתרי התיירות ולחפש מלון אחר. אבל כבר שלוש בלילה. הזמנת חדר באינטרנט ללילה הזה, המתקצר והולך, כבר אינה רלוונטית. נו, שוין. נסתובב עוד קצת. כמה זמן כבר ייקח לי למצוא מלון?

ובכן, הרבה. הרבה מאד. שעה וחצי אחרי, ארבע וחצי לפנות בוקר. לא מלון ולא חצי מלון. גם אין לי באמת מושג איפה אני. בסוף אני עוצר ליד חבורה של חנוונים שמכינים את הבאסטות שלהם ליום הבא. הוסטל? סי, סניור. הנה, ממש כאן. רואה את האורות המנצנצים? סע לשם. מוצ'אס גרסייאס, אמיגוס, אני קד לעברם, נכנס לרכב ונוסע.

ובכן, המקום נראה כמו מוטל אמריקאי ממוצע, אפילו ממוצע פלוס. ח' גדולה של חדרים. דשא באמצע. אבל למה כל כך הרבה אורות מנצנצים סביב השלט? ולמה ליד כל חדר יש חניה מקורה עם שער חשמלי שאוטם אותה לחלוטין? ולמה השומר מסתובב עם רובה בגובה של יניב גרין? ולמה כולם מתחילים לצחקק אחד עם השני כשאני בסך הכל שואל אם אפשר לעשות צ'ק אין וללכת לישון כבר?

חמש דקות וחמש מאות פזוס אחר כך הגיעו כל התשובות במכה אחת. ברוכים הבאים להוסטל נוסח הקאריביים, הקבאנה. כדי לא להביך את הקוראים העדינים שביניכם בואו רק נאמר שבשקית הניילון האטומה שהיתה מונחת על המיטה חיכו לי לא רק סבון ומגבות. יאללה בכיף, אמרתי לעצמי, איך הרעים פעם הרב דרוקמן בשיעור של חנוכה? "להאיר לרבים – במקומות ה-א-פ-ל-י-ם! נפלתי כאבן שאין לה הופכין על המיטה ונרדמתי כמו תינוק.

בבוקר, בתוך אשנב קטן בקיר החדר שיד נעלמה פתחה אותו מבחוץ, חיכתה לי ארוחת הבוקר הזוגית. ליד הצלחות המכוסות, שלא טרחתי אפילו לפתוח, היו מונחים בקפידה כמה וכמה בקבוקונים צבעוניים עם מיני שיקויים ל... איך נקרא לזה... עידוד הדיצה והחדווה. אללה יוסתור, אמרתי לעצמי. וולקאם טו דה דומיניקן ריפאבליק.

(בשבוע שלאחר מכן, אגב, גיליתי שהקבאנאס הם מוסד לכל דבר ברפובליקה. למעשה, יש בדומיניקנית הרבה יותר קאבאנאס ממלונות נורמליים, בטח באיזורים הכפריים. אבל, יו נואו, פעם אחת הספיקה לי. תודה).


נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

...On the roads again

ממש כמו במצרים ובתוניסיה, גם הסיפור הזה התחיל כולו בפייסבוק.

לפני כשנתיים, שבועות ספורים לאחר שהצטרפתי למיזם המפוקפק הזה, התחלתי לקבל עשרות, ע-ש-ר-ו-ת, בקשות חברות מגולשים במרכז אמריקה ודרומה. הצירוף האקזוטי בין שם המשפחה האולטרא-לטיני שלי לבין זהותי היהודית-ישראלית עלה מהר מאד, כך מסתבר, על מסכי המכ"ם של אי אלו אחים ואחיות יקרים, חברים במגמת התחיה היהודית השוטפת בתנופה אדירה את המרחב שבין מקסיקו לארץ האש. חבר הביא חבר ומפה לשם הכילה תיבת ה-friendship requests שלי יותר דוברי ספרדית מבפּריים-טיים של ערוץ ויוה.

לקח לי אמנם קצת זמן להבין שעם כל אהבתי הנתונה לכל יהודי באשר הוא שם, ותיק או חדש בשכונה - אם אאשר כל ריביירה, פֵּרֶרה והֵרֶרה שיציעו לי חברות, מהר מאד ייסתם לי הפייסבוק לאלתר ולחיים טובים. אז באיזשהו שלב פשוט הפסקתי. אך לאושרי, בין המאושרים (תרתי משמע?) היו מי שהפכו מהר מאד להיות חבריי הטובים: יהונתן אלעזר דה-מוטה, סקסופוניסט ג'אז סופר-מוכשר והרב הלא רשמי של ק"ק "נדחי ישראל" אשר בסנטו דומינגו המעטירה; רעייתו הטריה חנה אַבְּרֵאוּ ("עברי") ואחותה רות. וגם יהודה לימאס; שלמה נהרי ועוד רבים וטובים, שהצטרפו לקומונה הישראלית-אמריקאית-דומיניקנית-יהודית הפרועה שלנו.

מוזר איך בריאה משונה כהפייסבוק יכולה להצמיח חברות אמיתית. מוזר - אבל אפשרי, מסתבר. ובדיוק בשל כך מצטופף כרגע עבדכם הנאמן בקרבי בואינג 737 של אמריקן איירליינס החוצה את שמיה המזרחיים של ארה"ב בדרך מבולטימור למיאמי. משם יחצה אותו עבדכם עצמו גם את הים הקאריבי וינחת אחר כבוד בשדה התעופה "לאס אמריקאס", הרפובליקה הדומיניקנית.

קשה לומר מי יותר מתרגש: אני, שכל יציאה למסע מכניסה אותי, כידוע לכם, לויברציות עזות, או החבר'ה המתוקים מ"נדחי", שכבר פרסמו בקבוצת הפייסבוק שלהם את דבר הגעתו לשבת של "סניור גארסיא-רודריגז, איש ירושלים" משל הייתי מינימום משה מונטיפיורי, ואף נמנו וגמרו לארגן לכבודי היכרות בלתי אמצעית בין סכינו של יהונתן, שהוא גם שוחט מוסמך, לבין כמה תרנגולות אומללות שעלו בגורל. "רק תגיד כמה לשחוט", שאל יהונתן אגבית והטיל על מצפוני משקולת מקרקרת, "כי תכל'ס, בדרך כלל אנחנו יותר בקטע של דגים, אבל לכבודך נשתדרג לבעלי כנף". מכל מקום, בסופם של דברים עלה בידי לשכנע את מארחי הנלהב שדגים זה דווקא סבבה לגמרי, ובהתאמה יזכו שוכנות הלול במשפחת דה-מוטה לשאוף בינתיים עוד קצת רוח וזרעונים במזג האויר הנפלא של הקאריביים באמצע פברואר.

אז בתוכניתנו לשבוע הקרוב יהיו שבת בסנטו דומינגו, מלווה-מלכה-ג'אז-סשן אצל יהונתן וחנה, ואז הפלגה ביונדאי של באדג'ט אל הנופים משכרי החושים של האי ספניולה, מהיפים שבאיי הקאריביים (לפחות ממה ששמעתי). עדכונים שוטפים מובטחים. אל תלכו רחוק.


אה, ותודה, כמובן. תודה לבבית לאנשים שהביאוני עד (עוד) חלום: רעייתי בין הבנות שנתנה אור ירוק ונשארה לעשות מילואים בבית עם שלושת יורשי העצר; החברים בעבודה שהתגייסו לאייש את כיתותיי; הנשיא השלישי, מר ג'ורג' וושינגטון נוחו עדן, שארגן לסחבק סופשבוע ארוך. וגם אחינו בן ישראל, אחד מארק צוקרברג.

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

שירת הסטיקר

לפני כמה חודשים טובים הזדמנה לי שיחה מרתקת עם הגננות של ינון, שנקבעה בעקבות מפגש בלתי אמצעי בין ניביו של האחרון לזרוע של חברה לספסל הלימודים, ואשר ניתן היה לתמצת אותה בערך כך: "ת'נק יו, מיסטר אר.ג'י. ת'נק יו סו מאץ'. ת'נק יו על שנתת לנו את הזכות והכבוד ללמד ולהכיר את יִנוֹאוּן המקסים והחמוד והאמֵייזינג והגורג'ס, שעכשיו גם גילינו שהוא יודע לנשוך באופן כל כך, אבל כל כך, מיוחד ומעניין ויסודי. הו, זה כה נפלא, סאץ' א וונדרפול אקספּיריינס".
מה אומר ומה אדבר. אמריקה. רק עוד היה חסר לי להיתקל בדרכי החוצה בהורה אקראי מהגן שיגיד לי "אתה אבא של יִנוֹאוּן? הו, נהדר! הידעת שהבן המתוק שלך מכסח באופן קבוע גם את האמ-אמא של רייצ'ל שלנו? אִיזנ'ט איט טריפיק? אנחנו פשוט חייבים לארגן להם פּליידייט".

השיחה ההיא היתה אמורה לחנוך פינה חדשה בבלוג, העונה לשם "מה נסגר עם המדינה הזאת", אבל בצוק העתים די שכחתי מכל הענין. אז כעת, משהרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ואף קנינו נטבוק, נביא אותה בהשקה מחודשת ונקדיש לפינה הנזכרת רשומה שלמה.

הרי לכם, אם כן: "מה נסגר עם המדינה הזאת" - פרק ראשון בסדרה.

***

מירוץ העכברים האמריקאי אל עבר חלום הפרברים והנכסף (והעבש במידה זהה) הלוא הוא מן המפורסמות, ועדין, גם אחרי שנה וחצי כאן, הוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. מה אומר לכם, חברים. בעיקר עצוב. עצוב לי להיווכח עד כמה חד-מסלולית היא החברה האמריקאית - ודאי היהודית-האמריקאית. עצוב לי לראות תלמידי חטיבת ביניים שצוברים בקדחתנות תעודות הערכה, פרסי הצטיינות או התנדבויות כדי לבנות, בגיל 13, רזומה מרשים מספיק לקולג'. עצוב לי לראות שמיניסטים שלא יכולים לעשות שנה בארץ אחרי התיכון (או שנה במזרח, או שנה בדרום אמריקה, או פריקינג חודשיים בכל מקום שאיננו הפקולטה לרפואה או למנהל עסקים או למשפטים בקולג' הקרוב למקום מגוריהם) כי הם משוכנעים שאם לא יתחילו לימודים גבוהים בגיל שמונה עשרה ודקה הם יישארו, אבוי וגם אהוי, הרחק מאחור.

עצוב, לטעמי לפחות. אבל זו המציאות כאן, ואם חשקה נפשכם להבין קצת יותר עד כמה עקומה תפיסת העולם המקומית כשזה מגיע למירוץ המטריאליסטי, צפו ב- "The Company Men" שיצא לא מזמן לאקרנים (וזכה לתרגום העברי המבריק ומלא ההשראה "קומפני מן". אין מה לומר, לפעמים החבר'ה מחברות ההפצה הישראליות פשוט מתעלים על עצמם).

מה שכן, יש מקרים שהמגה-חניוקיות הזו כבר הופכת לפרודיה של עצמה. למשל, הקטע עם מדבקות ההצטיינות לפַּגוש של האוטו.
בארצות הברית של אמריקה, מסתבר, מסתובבות עשרות אלפי מכוניות שאת הפגושים שלהן מעטרות מדבקות המכריזות, קבל עם ואוטוסטראדה, ובשיא הרצינות: "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד מצטיין ביסודי/חטיבה/תיכון על שם נוֹבּאדי ווטאברסון שבג'הנם-סיטי, צפון דקוטה". ואם לא די בזוועה הזו, אגב, יש גם הורים המוסיפים נבלה על טריפה ומדביקים לצד הסטיקר המקורי סטיקרים נוספים המכריזים "!
again" ואז "!and again" ואז שוב ושוב "!and again" "!and again" "!and again" עד שכבר אי אפשר לדעת מי היצרן של הרכב מרוב מדבקות.

מי הם ההורים הפתטיים האלה, שמעריכים את עצמם דרך ההישגים של הילד שלהם בבית-ספר? איך, איפה ומתי בדיוק הם איבדו את החיים האינדיבידואליים שלהם, עד שהם פשוט מוכרחים לנופף קבל עם בעובדה שהבן שלהם אכל מכות בכיתה כל הדרך אל התואר הנכסף "מצטיין שכבתי, כיתה ו'"?

כידוע לרבים מכם, יצא לנו להסתובב לא מעט בכבישי ארה"ב, מה שאיפשר לי לנסות ולהתחקות אחר מדבקות קצת יותר מודעות לעצמן שיאזנו את היופי-חי הזה, משהו כמו "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד בעל אישיות מפותחת מספיק כדי להעריך את עצמו כראוי גם בלי שנצטרך לקדם את ההישגים השוליים שלו בחטיבת הביניים על הפגוש שלנו", או אולי "אנו הוריו הגאים של ילד המסרב לקחת חלק במירוץ העכברים המטורף של החברה בה הוא חי ולא אוסף קרדיטים לקולג' כבר בגיל שתים עשרה". למעשה, בזמנים קשים אלה הייתי מוכן להסתפק גם במדבקות ריאליסטיות יותר, כמו "הילד שלי חוטף נוּגרות לפרצוף בספסל האחורי של הסקול-באס על בסיס יומיומי" או "אנחנו הוריו הגאים של תלמיד תיכון שעד כה נמנע מלקנות תחמושת תקנית בוולמארט ולרסס את הקפיטריה בבית הספר שלו" או אולי דווקא "הילד שלנו הוא אפס, סטלן וחסר תקנה באופן כללי, אבל הוא מוכר באופן סדיר סמי הזייה לילד המצטיין שלכם".

אז למותר לציין שססמאות מהסוגים שהצענו כאן לא ממש צברו פופולריות על פגושי אמריקה, אבל למצער מצאתי כמה הצעות מעניינות באינטרנט, היכן שאי אלו אמריקאים נורמליים שנשארו לפליטה אזרו אומץ להעניק למדבקות המקוריות את היחס הראוי להן.
מה נאמר, עוד לא אבדה תקוותנו. תהנו...


יום רביעי, 2 בפברואר 2011

המדריך למשתטח האלטרנטיבי - פרק שני בסדרה


עוד אני בא לדבר על קבר שמעון הצדיק זיע"א בגליל ובאתני שמועה היותר נוראה אשר כל שומעיה תצילנה שתי אזניו, על כי איזה רעבאלאך באו בחוצפתם להזהיר את צאן קדושים שלא יבואו להשתטח אצל מקום הציון, משום שאין הוא קבר התנא המפורסם (אשר בירושלים עיה"ק) אלא "כּולה קבר של סוס" על פי לשונם, עפרא לפומיהו. אהוי, היאך נכסה כלימתנו?

ואם קבר סוס הוא - מה בכך? הכי בעל-עגלה הוא, או שמא קוטל קני-סוכר או בולס שקמים בגת, רח"ל? הנתעלם מעיני הני טפשאי כי בסוס מגזע תרשישים עסקינן, נין ונצר להאי סוסא קדישא ה"הייליגע ראסינגער", סוסו של בעל ה"צנצנת המן" מראדוביץ'?

הפרח מזכרונם כי ההייליגע ראסינגער שימש בראדוביץ' עשרות בשנים בקודש פנימה, ובייחוד בזמן אותו מעשה היותר נפלא, בעת שעגלת ה"צנצנת המן" שקעה בבוץ במעבה היער בערב שבת קודש ועד שנחלצה מן הטיט והיוון כבר שקעה השמש ונעשה לצדיק ולפמלייתו ולהראסינגער נס היותר גדול ונבקעה השבת לשניים והמה עברו בינותיה כבני ישראל בים סוף - שבת מפה, שבת מפה והללו בתווך?

או הנשתכח מהם כי הראדוביצ'ער הכריז על סוסו קבל עם ועדה בטיש המפורסם בבית מדרשו ביום רביעי לסדר "סוס ורוכבו רמה בים" שנת תרנ"ג, כי "ווען מיין הייליגע ראסינגר דאווען אפילו די שלעכט מלאך קעגן זיין ווילן זאָגט אמן"?

ולא זו אף זו שידוע כי בצוק העתים, בשעה ר' שמערל גוטמכר נתפס למלכות ור' דב בער שטרנבוך ערק לחצר המתחרה בז'יטוב, נתמנה הראסינגר למשב"ק לכל דבר וענין. "אויְב קאליגולע שחיק טמיא קען נאָמינירן זיין ערל פערד פאר די סענאַט, קענען נישט מיר נאָמינירן א כושערע יידישע פערד א שאמעס צו זיין"? רעם האדמו"ר בקול קדשו, "אם הקיסר קליגולה שחיק עצמות יכול היה למנות את סוסו הערל להסנאט, אין אנו יכולים למנות סוס יהודי כשר לשמש בקודש"? והדברים מצויים בדא"ח של הראדוביצ'ער מהטיש של מוצאי שבועות תרס"ה וכל הרוצה יכול לעיין שם ולקראם בפירוש ובהדיא.

ועוד ידוע ליודעי ח"ן כי הראסינגער אף שלח ידו בקולמוס (בסתר, כי ענו גדול היה) ויש אומרים כי ה"תרומת הרסן" על מסכת שקלים וה"רתמת שלמה" על החומש במו פרסותיו הק' נכתבו.

ואחרי כל זה קוראים אי אלו גמדים טרוטי עיניים לשלומי אמוני ישראל שלא לעלות לקבר נין נינו, הלוא הוא שמעון הצדיק דמן טבריה? הקלו זכויות הראסינגער בעיניהם, או שמא לא ידעו כי שמעון הצדיק עצמו, הגם שלא הגיע למעלת סב סבו - היה ודאי סוס יהודי כשר ובעל זכויות, אשר להיותו ענוותן כאבותיו ויתר על משרה רמה במוייסדעס של ראדוביץ' והקדיש עצמו ומרצו לעבודת האדמה ולגאולת ארצנו הקדושה? ונוסף על זה כבר נתפרסם, כי לרוב צדקותו גם עמד בקשרים היותר קרובים עם החלוצים החופשיים וקרב אותם בנועם צהלוליו ובמתק סברו לתומ"צ.

אשר על כן באנו כאן לתקון המעוות, לבל יימנע הציבור הקדוש מלהשתטח על ציונו ולתרום בעין יפה להמויסדעס והקרנות דחסידות ראדוביץ' והגלילות (אפשר גם בכרטיס אשראי) ובזכות זה יתקיים בנו מאמר הנביא "וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד" (מל"א, יח) ובא לציון גואל אכי"ר.


נ.ב. והמהדרין יכולים לעלות בקודש ולפקוד גם את ציון קבר הפרדה הצדקנית שיינע לאה בוימלגארט (לבית צירקין), המכונה "בובה", אשר ידוע כי כל שעורים שאכלה מהכשר מהודר אכלה, ומעולם לא ראו קירות אורוותה שיער ראשה (יען כי קירחת היתה) וכל מעשיה היו באמונה ובודאי מסוגלת היא למיני ישועות, לכה"פ בענייני פרנסה וחקלאות, וי"א אף לזיווג כשר.