"ולא נוותר על גרגר של רעיון": עיון ב"מדרש יונתי" (טור למיטיבי לכת)

מוקדש לדעאל, אחי הצעיר. אוהב שירה ויודע ספר.

לפני מעט יותר משתים עשרה שנה הלך מאיר אריאל לעולמו בהפתעה גמורה, לאחר סיבוך מהיר וקטלני של קדחת הבהרות, והשאיר רבים מאוהביו, ביניהם כותב שורות אלה, בהלם מוחלט ובתחושה חדה ומכאיבה של אובדן. במאמר זה ניסיתי להראות כי מעבר לכשרונו יוצא הדופן ככותב, ומעבר לשליטתו הוירטואוזית בשפה העברית - ניחן מאיר גם בתבונה בהירה ובחושים מחודדים, שאיפשרו לו לראות למרחוק ולהפוך מעין נביא בעירו. יהיו הדברים הצנועים שיובאו כאן נר לזכרו.

***

בשנת 1987 יצא לאור תקליטו הרביעי של מאיר, "ירוקות" (שם שחתם את מחרוזת שמות תקליטיו הקודמים "שירי חג ומועד ונופל" ו"וגלוי עינים").

על אף שעד לאותו הזמן כבר נתפרסם מאיר כמי שעשה בעברית כבתוך שלו וגילה בקיאות מרשימה בתנ"ך ובמקורות יהודיים נוספים - דומה כי הרצועה הרביעית ב"ירוקות", "מדרש יונתי", היתה ועודנה בגדר חידוש. שכן השיר, כפי שמעיד עליו שמו, הוא למיטב ידיעתי בין השירים היחידים בתולדות השירה העברית החדשה העוסק באופן פעיל במדרש רעיוני של פסוק מקראי, ואולי היחידי העושה כך תוך התבססות על מדרש קדום (מכילתא דר' ישמעאל) המתייחס לפסוק זה. מעבר לכך, קיימים ב"מדרש יונתי" מוטיבים מרתקים נוספים - בהם שיבוצים מקראיים שלמים, וריאציות מבוססות מקרא ומדרש וכן מעבר לשלב של תוכחה הולכת ומתעצמת הנקראת בסגנון נבואי - ההופכים אותו ליצירה מיוחדת במינה בנוף השירה הישראלית.

שמו של השיר כבר מצביע על הציר המרכזי סביבו הוא סובב: פסוק מתוך שיר השירים והמדרש שנדרש עליו במכילתא ובשיר השירים רבה:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:
(שיר השירים ב, יד)

ומדרשו:
למה היו ישראל דומים באותה שעה (יציאת מצרים)? ליונה- שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה - אם תכנס לפנים, הרי הנחש! ואם תצא לחוץ, הרי הנץ! כך היו ישראל דומים באותה שעה: הים סוגר, ושונא רודף...
(מכילתא דרבי ישמעאל לפרשת "בשלח", פרשה ב, ד"ה "ויאמר משה")

הפסוק ומדרשו מופיעים בשיר באופן גלוי וברור בבית השלישי, אולם נראה כי השיר כולו סובב סביב היסוד הרעיוני המגולם בהם, כפי שהבינו מאיר.

הפירוש המוצע כאן ערוך כנגד בתי השיר וינסה להסביר הן את משמעותו של כל בית כשלעצמו, והן את מקומו בתמונת השיר הכוללת.

שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה.

בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה.
שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
רק למה באנו הלום?
החלמנו חלום?
הניקץ היום?

השיר פותח בוריאציה המבוססת על הפסוק המפורסם מתהילים: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.

אך בעוד השאילה המקורית בתהילים נשאלת בערגה אוהבת - כאן, דומה, יש בה מן הלגלוג וההתרסה. האבנים בלב ירושלים (הכותל המשוחרר, אך אולי גם רמז מקדים להתאבנות לבה של העיר) וככר השוק ההומה (מענה ברור לנעמי שמר) אינם נותנים מזור לכותב, באשר נדמה כי תחושות הגעגוע היוקדות המוכרות מ'ירושלים של זהב' התחלפו באחרות.
ירושלים (מדינת ישראל) מתגלה כמתעטפת בעוול ובשקרים לרגל 'מלאכת החומה', ביטוי שאול מנחמיה ה, טז (וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה). במקור נעשה בו שימוש כדי לתאר את בנייתה המחודשת של חומת ירושלים בימי שיבת ציון, אך כאן הוא מושאל כדי לתאר את מגמות ההתפשטות וההתנחלות שעקבו את הכיבושים הנרחבים במלחמת ששת הימים. לדעת מאיר, אלה מתבצעות בלהיטות חמדנית, דורסנית, ומותירות את מבצעיהן עירומים מוסרית מבעד לצעיף הפטריוטיות הלאומית. גם דיבורי השלום של ירושלים ביחס לשכניה הם לדעתו נבובים, דיבורים בעלמא, היות ו'אין שלום בלי צדק', והצדק הלוא נעדר ממחוזותיה.
התנהלותה של ירושלים נתפסת בעיני מאיר כהתנהלות בתוך חלום משכר, ללא מודעות אמיתית להשלכות המוסריות והקיומיות העלולות לצמוח ממנה. שאלותיו נוקבות: האם זוהי המטרה אליה שאפנו? באיזה מן חלום אנו נמצאים? האם ניקץ ממנו בטרם יהיה מאוחר מדי?

 
יונתי שוב בחגווי הסלע

מרטט הנץ מעל
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל
זה - ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה - הארצות שמסביבנו
אנחנו זמרתם.
זו - אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מידבר, חייתו - גם,
עלינו הם כולם.

מאיר מדמה את המצב הנוכחי למצב בו נמצאו בני ישראל ביציאתם ממצרים, המתואר באופן ציורי במדרש הנזכר: היונה (בני ישראל) מטפחת בכנפיה לפני נקיק סלע. מעליה מרחף הנץ הרוצה לדורסה, ובסתר הנקיק פוער הנחש ('הנפתל') את פיו לבלעה; מכאן פרעה הרודף בראש צבאו, ומכאן ים סוף הגועש: "הים סוגר ושונא רודף".

מצבה של ישראל היום, לפי מאיר, איננו שונה מהותית מן המצב אותו מתאר המדרש. המדבר שסביבנו על יושביו - גוש גדול ומאיים שלא השלים עדין עם נוכחותנו כאן ("אנחנו זמרתם" - זִמרה במשמעות תנובה/יבול/ציד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", בראשית מג, יא) - נמצא לפנינו, ובגבנו ארצות הים, המערב, הבוחש בקלחת המזרח-תיכונית מכוח האינטרסים שלו (תשוקתם?). כאן הנץ וכאן הנחש. אין לאן לברוח.

איך ירושלים מתיפיפת

ורוקדת ברבים
משתתפת בטח משתפשפת
עוטיה על עדרים.
שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בחצריה
וכל חצר חומה.

ירושלים, לא באמת מודעת להתנהלותה, ממשיכה להתיפיף, לרקוד בפרהסיה באקסטזה, מתעלמת מהשלכות מעשיה על המרחב העוין שסביבה, משלה את עצמה כיושבת לבטח, תוך שהיא הולכת ומשתפשפת, מתחכּכת עם שכניה ו'עוטיה על עדרים' תוך התהליך המסיבי של התפשטותה ('עוטיה על עדרים' היא וריאציה נפלאה על פסוק אחר משיר השירים "הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים שלָמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", שה"ש א, ז. במקור מפצירה האהובה בדוד לומר לה היכן הוא, כדי שלא תהא כפושטת שוב ושוב על עדרי חבריו, מתוך ניסיון נואש למצאו. אולם מאיר מחסיר כאן במתכוון את כ"ף הדמיון ומייחס לירושלים את משמעותה המקורית של "עוטיה": פושטת, בוזזת, גוזלת). 

משרי ירושלים, לפי מאיר, ודאי לא תבוא הישועה, להיותם חסרי שיעור וקומה. הם שבויים בחלום המשכר של הנצחון וההתנחלות שבעקבותיו, ואינם מתעלים לראות את הסכנות האורבות לפתחם. אך המרחב המצומצם שבין 'הארצות שמסביבנו' לבין הים שמאחורינו קטן מדי לתמרונים ראוותניים, והוא משול לחבית חומר נפץ שרק גפרור חסר כדי לפוצץ אותה על ירושלים עצמה.

וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
מתפצפצים מעט,
נשרפים כמעט,
נצרפים לאט.

המלים 'וכבר היינו בתנור' מכוונות לדעתי לשואת יהודי אירופה, לאמור: בכבשני מחנות המוות כבר היינו, אולם בל נשכח כי גם כעת איננו על קרקע בטוחה, כי אם 'על המחבת' - פיסת קרקע דקה שמתחתיה בוערת אש המאיימת תדיר לעלות מעלה. הכבוד הקולוניאלי ה'מתפמפם' כאן הוא לדעת מאיר לא יותר מאשר כבוד שֹכור, לא קבוע, ארעי - באשר הגלגל עלול בכל רגע להתהפך על צירו.

מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר, תן גם לסכין לנוח -
כן, רד מהסכין

מחאתו של מאיר, נראה, מופנית כאן כלפי צחצוח החרבות של מי ממנהיגי ירושלים, השש, באופן נמרץ מדי אלי קרב. מאיר מואס בבחירה החוזרת ונשנית של צעדים העלולים בסופו של דבר להביא למימושן של אופציות צבאיות. 'די כבר, תן גם לסכין לנוח' - שכן ככלות הכל, מה הטעם בעוד סיפוח, הגורר עוד התגרות מסוכנת, אם ממילא לא מכובדים ערכיה האמיתיים של בעלות האדם על אדמתו?

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל,
בחסות חשיכה, בחסינות מושל?

סיפוחן של האדמות מונע לדעת מאיר משיקולים הזרים לערכים האמיתים של יחסי אדם-אדמה, המגולמים במצוות השמיטה ומדגישים את האלמנט הארעי, הלא מוחלט, בבעלותם של בני האדם על אדמתם. הוא חרד מן השיח הלאומני-משיחי ששטף את הארץ אחרי המלחמה ונתן הכשר מוסרי להשתלטות להוטה על עוד ועוד אדמות בשוּרה של מחטפים מפוקפקים ערכית ("חסינות מושל", רמז ברור לשלטון הצבאי בשטחים שנכבשו, שאיפשר את התהליכים הללו). שאלותיו של מאיר שבות ועולות, נוקבות יותר ויותר:

הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה לא נותן?
או אולי אצבעותיך ההדוקות מאד מאד מאד מאד מאד
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? מתורגלות לשמוט?

האם זו הגאולה המקווה? האם אלו הם פניה? האם הבעלות על האדמה משמעותה תאוות קנין והתפשטות ותו לא? ומה שווה עוד ריבונות סתמית על אדמה אם היא מושגת בספק מרמה, בחשד גזל, 'כגנב במחתרת'? נדמה לי כי בשימוש במונח "גאולה" מכוון מאיר את חיציו אל אנשי גוש אמונים, ממובילי מפעל ההתנחלות, שמיהרו אמנם להכריז על הניצחון כ"ראשית צמיחת גאולתנו" אך בד בבד כשלו לראות את המחיר המוסרי הכבד שגבו פעולותיהם ולא השכילו להבין כיצד התנהלותם נוגדת הלכה למעשה את רוח התורה בשמה פעלו. שכן, כאמור, מהי רוחה של מצוות השמיטה המקראית אם לא ההכרזה כי אדמה היא אדמה היא אדמה; אכסניה נדיבה המעניקה חיים לבני אדם בני חלוף, ולא שטח טריטוריאלי שיש לכבוש ולבעול?; כי קנין האדם את אדמתו הוא תמיד זמני, ארעי, לא מוחלט?
מאיר מציין כאן מכירת אדמה בשנת שמיטה - מושג שאיננו קיים במסגרת מצוות השמיטה המקראית והורתו בפתרונות הלכתיים מאוחרים ("היתר המכירה"). ואולם לדעתי יש לראות את דבריו כאן כמכוונים אל גרעינה האידאולוגי של המצווה. בהתרסתו "ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה" או בהצעה "להתאסלם או להתנצר לשנה" מאיר למעשה מצליף בירושלים, שאולי מעדיפה דווקא לוותר על השמיטה כערך יהודי שהונחל בתורת משה כנכס חברתי לעולם כולו, היות והתנהלותה מעידה בה כאלף עדים שלא הפנימה את העקרונות הרעיוניים עליהם הוא מושתת. השביעיות החולפות - מעוקרות מתוכנה האידאי האמיתי של השמיטה - מוטחות בפניה של ירושלים, שאינה יכולה עוד להיתמם כאשר האדמות שמסביבה חמוסות כשפחות בזוזות, מכוח תאוות זרות של התפשטות טריטוריאלית והלאמה כוחנית. מה שווה לקיחת אדמה אם אין בצידה גאולה - לא גאולת קרקעות לאומית-חיצונית אלא גאולת אדמה פנימית-מהותית, זו עליה מצווה מצוות השמיטה? ומה שווה עוד כברת ארץ בלא דרך ארץ?

הו מאמא מאמא אדמה
הו מאמא אדמה.
הוא מאמא מאמא אדמה,
אדמה אדמתי!
עד מותי! עד מה אדמ-תי…

נראה כי מאיר מביע כאן זלזול מושחז באלה שרוממות קדושת האדמה בגרונם, בשעה שהתנהלותם בפועל מקבעת ערכים הפוכים, המחללים אותה הלכה למעשה. מאיר, המדגיש כאן שוב ושוב את ארעיותו של האדם ביחס לאדמה עליה הוא חי, בז כאן עמוקות לאלה הקושרים עצמם אליה עד מוות.

אל תעוררו ואל תעירו
שנאה שלא תחפץ.
רק תצא - אותה כבר לא יחזירו
לא רב, לא שר, לא ש"ץ.
מישהו עוד יתעורר עלינו
כמקיץ מחלומו:
נימחה אנחנו ושללנו
נשקע בתהומו.

מאיר מפציר בירושלים לבל תמשיך לעורר במעשיה וביהירותה שנאה מיותרת ש'לא תחפץ', שכן לאחר שזו תתפרץ לא יהיה בכוחו של איש להחזירה לבקבוק, ויהיה זה רב, שר או ש"ץ (שליח ציבור, פוליטיקאי). מה שעלול לקרות אז הוא בלתי הפיך. המרקם העדין כל-כך של האזור בטבורו יושבת ירושלים עשוי להיפרם, והכבלים האחרונים המחזיקים את המרחב העוין שסביבה - להינתק. או אז יתעוררו בני המדבר הרדומים מרבצם, ישטפו את ירושלים על השלל שאיוותה לעצמה בשכרונה ויימחוה יחד עמו (ויצוין הדימוי בו עושה מאיר שימוש בשתי השורות האחרונות של הבית, הלקוח מן התיאור המקראי של תבוסת מצרים, ה"נץ" מהמדרש, אך מופנה במהופך אל ירושלים דווקא).

לו רק הראיני את מראיך
השמיעני קולך
אמת וצדק בשעריך
זה נאווה מראך!
זה ערב קולך!
חן בעיני דודך!

את יופיה וחינה האמיתיים של ירושלים רואה מאיר לא בהתפשטות חסרת מעצורים, כי אם בדבקות בערכים ההומאניים העומדים בבסיס רעיון השמיטה, אשר נדמה כי אבדו לטובת היהירות ושכרון הכוח. היונה אליה נמשלו בני ישראל בצאתם ממצרים, הוא מדגיש, ניצלה מסגירת המלקחיים אליה נקלעה אך ורק הודות לזָכּותה המוסרית, ועל ירושלים, הנמצאת כיום במצב זהה, להבין ולהפנים זאת.

***

מ"מדרש יונתי" עולה בכל עוצמתה תפיסתו ההומניסטית של מאיר ז"ל באשר ליחסי אדם לאדמה, יחסי אדם לאדם, ויחסי עם למרחב בו הוא חי. ניתן לחלוק על תפיסה זו ולראות אותה כנאיבית וכלא מציאותית. ניתן גם לא להבין את פחדו המוחשי של מאיר מתוצאותיה הרות האסון של מדיניות ישראלית יהירה ופזיזה. ואולם על דבר אחד נדמה כי אין חולק: היום, כשראש הממשלה מטעם מפלגת הימין הגדולה במדינה מדבר במישרין על נסיגה כמעט מלאה לקוי 67', זו חכמה קטנה מאד להכיר באיוולת ובקוצר הרואי הגלומות בתופעות שמתאר "מדרש יונתי". אבל אז, כשבאויר נשבו פעמי משיח וכהשיח הלאומי הורכב מתמהיל של שכרון כוח ואקסטזה דתית - רק בודדים, מתי מעט, השכילו לראות למרחוק ולהבין כי תחת השפעתו המשכרת של התמהיל הזה עשויים פירות הנצחון להבאיש, ומדינת ישראל הצעירה עלולה להיכנס בגינו לסחרור עמוק, ממנו תתקשה מאד לצאת. מאיר אריאל היה אחד מהם.

בחרתי לחתום את המאמר בקטע שכתב מאיר ומובא ב"מאיר ברשת", אתר שהוקם לזכרו. להבנתי, עולים המסרים הנושבים מקטע זה בקנה אחד עם אלה של "מדרש יונתי".

בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים'
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי מי אנחנו בכלל לוותר עליה?
אפילו נוותר עליה אלף פעמים, דור הולך ודור בא…
בואו נקרא לזה 'צורך השעה', ותו לא
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מחווה לגמישות הגב של אברהם אבינו'
שקנה את המערה בשתי השתחוויות לעם הארץ
ובארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר
והוא נשיא אלהים בקרבם
ומחווה לכל דורות הגלות
שהתכופפו והשתחוו וקדו וזחלו והתרפסו
עד שהביאונו עד הלום
לבל נשכח כי מהם יש לנו חיים כהיום הזה
ולא ממתאבדי מצדה, שקופצים עלינו עכשיו לתפוס לנו את הגב בעמידה
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה היוותרות בארץ
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ כי ארץ היא יותר ממדינה
מדינה זה שטח שיפוט, שטח גבייה
ארץ היא ארץ היא ארץ היא ארץ
לארבע רוחות, לארבעה יסודות, לששה חושים, לשבעה מימדים
ועליה מוותרים יום יום באין דרך-ארץ, תחת כל ריבונות
כי מה ריבונות יודעת מתנודות האדמה, קצב הנוף, משקל האקלים, מנגינת המילים?
בואו נקרא לכל זיהום האויר, מים ויבשה ושפה - ויתור על הארץ
ואז גם הארץ מוותרת על יושביה
לא נקרא למסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה הפסד הוייתי צורב
או התכופפות
או כניעה ללחצים
או הפגנת חולשה
או מהלך מזהיר מטפל לעיקר
או פתח להשקעות ערביות ביהודי הארץ, כאיזון להשקעות היהודיות בערביי הארץ עד כה
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי לא היינו כאן כל כך הרבה זמן ולא ויתרנו
עכשיו, כשאנחנו כבר כאן… ואם בנצח עסקינן אז לנצח יש זמן
בואו נעשה צדק בצדק
נוותר על ריבונות מדומה וניוותר על אדמה
ולא נוותר על השפה והאקלים והנוף והקצב והמשקל ודרך ארץ
ולא נוותר על גרגר של רעיון.

נוח בשלום, איש יקר. מילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר. הנר שלך מאיר, עדין בוער.

העיניים של תוליק

לפעמים, מסתבר, אפשר לשמוע ולאהוב שיר במשך שנים ארוכות מבלי לדעת מאומה על הסיפור שמאחוריו.

כמו למשל השיר "טוליק" של אושיק לוי, שאהבתי לשמוע עוד כילד קטן, וכשהפכתי אבא השמעתי אותו גם לילדיי מדי ערב לפני השינה, כי קסמו לא פג במאומה. אבל רק משרשור מקרי על סטטוס של חבר בפייסבוק למדתי כי השיר נכתב על ילד אמיתי, על תוליק גבירצמן.

תוליק ישב על החול בחוף הים ואכל לו בנחת אשכול ענבים, כשילדה שחיזרה אחריו ביקשה ממנו לחלוק עמה עינב בודד. תוליק, בחינניות אך בתקיפות, אמר לא, ולבסוף נעצב אל לבו משזו קמה והלכה לה. הסצנה הקצרצרה הזו שבתה את לבה של הסופרת רמה סמסונוב, שישבה בסמוך, והשאר היסטוריה.

תובל-תוליק גבירצמן גדל והפך עלם יפה תואר. הוא התגייס לשיריון והתקדם בסולם הפיקוד עד לתפקיד מ"פ טנקים. באחד הקרבות הראשונים של מלחמת לבנון השמידה פלוגתו עשרים ושניים טנקים ומשוריינים סוריים עם אפס נפגעים בשורותיה.

וביום ט"ו אב תשמ"ב, בשדה התעופה של בירות, רץ תוליק גבירצמן תחת אש תופת עם מטף כיבוי בידו לחלץ לוחמים פצועים מתוך נגמ"ש שנפגע. תוך כדי ריצתו, חשוף ונחוש, השיגה אותו אש האויב והוא נפל בקרב. על מעשה הגבורה שלו עוטר לאחר מותו בצל"ש אלוף פיקוד הצפון.

ילד יפה עיניים, עלם אהוב, מפקד נערץ. בן עשרים ושלוש שנים היה תוליק גבירצמן בנופלו. יהי זכרו ברוך.

עלילות פולאט, עבדולי וממטי בארץ הקודש

אם למישהו היה עוד ספק, חברים, בא רג'פ טאיפ ארדואן ושם את הדברים על השולחן בלי להתבלבל. על סיפון המרמרה חטפו הטורקים חזק הישר אל החומש - אל לב הכבוד הטורקי הגא, המשופם ומלא העיזוז. אך בעוד איבוד העשתונות של ארדואן המושפל מרוח יום יום על כותרות העיתונים והמהדורות, אני מרשה לעצמי להניח שרובכם פספסתם את התגובה הטורקית ההולמת בזירה הקולנועית.
הנה, אם כן, מחוותו הצנועה של אישציפור ליצירת הדגל של הקולנוע הטורקי בשנה החולפת: "עמק הזאבים: פלסטין".

תקציב:
מרשים, ללא ספק. תשכחו מארומת החלטורה-בדינר-תשעים של ערוץ סהאר האיראני. הטורקים שפכו כאן הרבה מאד כסף ("עמק הזאבים: פלסטין" נחשב לאחד הסרטים היקרים בתולדות הקולנוע הטורקי) והרימו הפקה מושקעת כמעט מכל היבט שהוא - החל בצילום, עבור בניצבים ובתפאורה וכלה באפקטים המיוחדים.

דמויות:
פולאט אלמדאר: ג'יימס בונד, גרסת הדרדנלים. מבט חודר, אגרוף ברזל וחסינות מוחלטת בפני כדורי אויב.
ממטי: מס' 2 בצוות של פולאט. אביו האובד של שלום מיכאלשווילי. הבדחן שבחבורה (טוב, במונחים טורקיים).
עבדולי: מס' 3 בצוות של פולאט. הגרסה הטורקית לג'ון רמבו. חדור אמונה ותחושת שליחות. לא אוהב (בלשון המעטה) את נטייתו של ממטי להתבדח בעיצומן של משימות.
סימון לוי: מדריכת תיירים אמריקאית-יהודיה, שקורותיה עתידים להצטלב עם "צוות פולאט" וחייה עתידים להשתנות מן הקצה אל הקצה
משה בן-אליעזר: השטן בהתגלמותו. ראש זרועות הבטחון הישראליים, עטור קוקו ועטוי זיפים. אקדח חגור לו על ירכו ורטייה שחורה חבושה על עינו.
אבי: מדינאי ישראלי בעמדת הנהגה כלשהי (קשה לקבוע מהי, כי פעם הוא מופיע כראש הממשלה ופעם כמנהל כלא). אמור להיות הבוס של בן אליעזר אך בפועל מנוהל על ידו.

עלילה:
כוחות קומנדו ישראליים משתלטים ללא התנגדות על המרמרה, ומיד פוצחים בספורט החביב עליהם (שיימשך, אין צורך לומר, לאורך כל הסרט): ירי חסר אבחנה בחפים מפשע. בחמ"ל הישראלי המתוקתק חוכך בן-אליעזר את ידיו בהנאה נוכח התמונות המרנינות הנשקפות ממסכי הפלזמה, ומתפנה להדליק סיגר יוקרתי. ניכר בו כי אינו יודע דבר על הנקמה המתבשלת ברגעים אלה במפקדה של פולאט. קאט.

חוץ. יום. מזרח ירושלים. צוות פולאט מנסה לעבור עמדת בידוק צה"לית. באת לבקר בישראל? שואל החייל את פולאט. לא, מישיר האחרון עיניים צודקות, באתי לבקר בפלסטין. החייל - בצעד הרה גורל שיעלה לו, לחברו לעמדה ולעוד אי אלו גדודי חי"ר בחייהם - מסרב לאשר לחבר'ה להיכנס. ממטי מתעצבן והבלגאן מתחיל (סימון המבועתת, שנקלעת אל קו האש שלא בטובתה, מאומצת חד צדדית על ידי פולאט).
בשעה הקרובה יעסקו השלושה בהשמדה שיטתית של זרועות היבשה והאויר של צה"ל; ישחררו על הדרך אלפי אסירים פלסטיניים מבתי הכלא הישראליים; יחדרו אגבית לבור בקריה ויעלו אותו בסערה השמימה ויבצעו אי אלו משימות ריאליות נוספות. נו ביגי. אש האויב תומטר עליהם ממסוקים, טנקים, מקלעים ומאות קני רובים, אך בשל כישוריהם הסגוליים יסתכמו הנזקים בקרב חברי הצוות בפציעת רגל זניחה של ממטי (אגב, הפלסטינים שנלחמים לצדם, נטולי מיומנויות הפלא הטורקיות, חוטפים בלי חשבון).
סימון, מצידה, תגלה כי כל מה שידעה על בני עמה אינו אלא שקר מוחלט, ומשם כבר תקצר לה הדרך אל זרועותיו החסונות של פולאט.
משה בן-אליעזר ייתקל בצוות פולאט בעיצומה של משימת מעצר-פלאס-רצח-המוני שגרתית בגדה, יאבד עין כתוצאה מהאינצידנט, יירה כנקמה בגבם של מאות עצירים פלסטיניים כפותים, ימוטט במכוון בית מגורים על ילד פלסטיני נכה, ינסה סוג חדש של תחמושת שהמציא על פלסטיני מזדמן וכן על זה הדרך.
כפי שאתם יכולים לנחש, הסצנה הסופית תפגיש בין פולאט איש הברזל לבין בן-אליעזר הנבל, שלא יהסס - הו, ההפתעה - להשתמש בבת עמו סימון כמגן אנושי.

עובדות:
לא באמת נחוצות כאן. סרטי הוידאו בהם נראים פעילי המשט חובטים בלוחמי השייטת השרועים על הסיפון באלות ברזל הם הלוא זיוף ציוני מובהק, אז למה להתבסס עליהם מלכתחילה?

שפה:
הסרט דובר טורקית, אך בפי החיילים מושמים (באופן ספוראדי לחלוטין) גם משפטים בלשון הקודש, המאפשרים לצופה העברי לבחון את מידת ההשקעה. ואכן, אני שמח לבשר לכם על התקדמות משמעותית שנעשתה מאז שמו בערוץ סהאר 1 האיראני בפי סרן שָׁמְעוּן את השורות האלמותיות "ושיהא גם לך בוקר ערב טוב" ו"כבר הַבִיאָתִּי לָכֶן אחד הסַעְסְוּעִים שבתִּיכוֹ רֶמוֹן מתקתקתקתקתקת".
השחקנים הטורקיים מפליאים לנבוח במיומנות מילים חד/דו הברתיות כמו "שקט", "ארצה", "החוצה" ו"מספיק" (משלוש הברות ומעלה - כמו "תִּיכְנָנְסוּ", למשל - הם כבר מתחילים להסתבך) ותוך כדי ירי הם גם מנפקים קריאות קרב מפתיעות כמו "בחייך!", "הופה-הופה!" או "מה זה פה!". ממטי, מצחיקול חינני שכמותו, מגדיל לעשות ומברך חייל ישראלי ב"שלום עלֵיקה" לפני שהוא מעניק לו נוגרה קטלנית בסגנון מרמריס ומעיף אותו מהג'יפ.

עיצוב אמנותי:
מפתיע גם הוא לטובה. השלטים בעברית מדויקים עד לרמת ה"קומה 12" וה"כיבוי אש" (יצוין לשבח השלט המקורי "עישון, אש, להבה וסלולרי - אסורים כאן"). התפאורה מושקעת אך עמוסה מגיני דוד באופן מתמיה משהו. על כל רכב ישראלי באשר הוא מתנוסס מגן דוד ענק, בבור יש מגיני דוד על כל קיר שאיננו שירותים ואפילו שומרי המסך מרקידים את הסמל היהודי עתיק היומין על מסכי הפלזמה המשוכללים.

ניקוד משוקלל:
10 בסולם ארדואן.

מועמדויות ופרסים:
פרס האקדמיה לשחקן המשנה: עבדולי.
פרס האקדמיה לשחקן הקומי: ממטי.
פרס האקדמיה לשחקנית הדרמטית: סימון לוי.
פרס על מפעל חיים: פולאט אלמדאר.

הנה הסרט המלא, באדיבות יוטיוב (כתוביות אנגלית). צפיה נעימה!

אדם לאדם עָרֵב

"אדם לאדם עָרֵב", כתוב על אחד השלטים הביתיים היותר יפים בהפגנה המיוחדת הזו. וגם "צדק ורווחה ולא רווח וצדקה", וגם "הכלכלה צומחת - העם נובל", וגם "ניצחנו את הציניות", וגם "מפסיקים לפחד - מתחילים להתאגד", וגם "היום עני - מחר אתה" וגם "פחות שיעורי בית - העם דורש צדק בית-ספרי". קבוצת צעירים מתפתלת בין גושי המפגינים במעין תהלוכת לוויה ססגונית. על חישוקי הזרים שנושאים חבריה אל על כתוב "יהירות", "חולשה", "ציניות "וגם "פחד", "אדישות" ו"ניצול".

על קיר בנין בטבור רחוב קינג ג'ורג' תלויה כרזת ענק אדומה של צ'ה גווארה, ופעלולן סנפלינג על ספידים מקפץ עליה לאורכה ולרוחבה. מפגין אחד לובש חולצת טריקו לבנה עם דיוקן עז מאד של יוסף סטאלין. אחר מסתובב עם מאו צה טונג מרוח לרוחב חזהו. תומך ליכוד נושא שלט "אוהבים אותך ביבי, תתעורר אתנו". קבוצה די גדולה של בדואים מתהלכת בתוך הקהל עם שלטים הקוראים לחלוקה צודקת יותר של אדמות חקלאיות בנגב. שתי נערות בני עקיבא עומדות עם שלט "צדק צדק תרדוף" שהדפיסה התנועה הרפורמית. האמונות השונות והמגזרים השונים הופכים כאן לא רלוונטיים לרגע. איש אינו מדיר איש. איש אינו תוקף איש. הפגנת הבעד, כבר אמרנו?

לקראת בית הכנסת הגדול כבר אי אפשר להתקדם יותר. לידי עומדות משפחות משפחות, מכות עם כפות עץ על מכסים של סירים, מצטרפות למעגלי המתופפים של תנועות הנוער. ילד על כתפי אביו מדווח לכולנו בהתרגשות שכבר לא רואים את קצהו של נהר האדם השוטף את הרחוב. הפרצופים מסביב משולהבים, אך נטולי גרם בודד של משטמה או שנאה. אנשים טובים, איכפתיים, שאיש לא הסית ולא הדיח ולא חימם, עומדים ומניפים בעיניים בורקות שלטים שהכינו בבית. ומי יגלה עפר מעיני ישעיהו, הושע ועמוס, שתוכחותיהם מתנוססות באדום ובשחור על עשרות כרזות בחוצות ירושלים, כאילו לא עברו אלפיים ומשהו שנה. גם זאב ז'בוטינסקי, אחד העם ויאנוש קורצ'אק קמים לתחייה על השלטים שסביבי בלילה הירושלמי היפה הזה.

על הבמה יזהר אשדות שר את "ככלות הקול והתמונה" וכולם שרים אתו במלוא גרונם "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו". במבי שלג מפצירה במפגינים לא לוותר ולא להתעייף ולא לחדול מן המאמץ הערכי והמוסרי שבבסיס המחאה. מודי בר-און בנאום נפלא מכה על חטא בשם כל בני דורו, שהייאוש דחף אותם להתכנס פנימה ולעשות איש לביתו. אפילו אם אמנם נגזר עלינו לחיות על חרבנו, הוא תוהה, מה יותר מתבקש מאשר לעשות זאת מתוך ערבות הדדית? ואם המדינה עומדת על זכותה לבדוק השכם והערב את נאמנות אזרחיה, האם אין לאותם אזרחים עצמם את הזכות ואף החובה לבדוק את מידת נאמנותה להם? ואולי בכלל הגיע הזמן להתפשר, הוא חותם, על מדינה קצת יותר יהודית מחד, אבל קצת פחות משיחית מאידך.

שישים אלף בני אדם הפגינו אמש בירושלים לפי האומדנים שהתפרסמו בתקשורת, והעובדה שלא נכחו שם מספר כפול ויותר של מפגינים ודאי נזקפת לזכותם של אשפי ה"הפרד ומשול" בפוליטיקה ובתקשורת, שעשו את מלאכתם נאמנה. כאילו שבני הדור השני בהתנחלויות סביב ירושלים יכולים לבנות בית ביישובם. כאילו שהם אינם עוזבים בבושת פנים לנוכח אפקט ההדף של מחירי הנדל"ן המשתוללים בבירה. כאילו שידי פעילי עמותות הצדקה והחסד ביהודה ושומרון אינן עמוסות עבודה. כאילו שעליבות החיים בבלוקים של הקטמונים או קריית מנחם היא באמת פונקציה של ממשלת ליכוד או ממשלת מערך.

אבל אני הייתי שם, וודאי גם רבים מכם. רוח טובה נשבה בין השורות המיוזעות, זקפה ראשים והרחיבה לבבות. קוראים לה תקווה, ונדמה שהיא כאן כדי להישאר.

מחאת הבעד

זו היא מחאת הבעד, ולכן זו היא גם הפגנת הבעד.

היא לא נגד ערבים, היא לא נגד יהודים.
היא לא נגד דתיים, היא לא נגד חילונים.
היא לא נגד ימניים, היא לא נגד שמאלנים.
היא לא נגד התנחלויות, היא לא נגד קיבוצים.
היא לא נגד בג"צ, היא לא נגד בד"צ.
היא לא נגד הקואליציה, היא לא נגד האופוזיציה.

היא בעדנו. בעד כל אחד ואחת מאתנו. היא בעד המדינה שכולנו אוהבים. היא בעד הפוטנציאל העצום שלנו כעם וכחברה. והיא מייצגת ערכים הומניסטיים-אוניברסליים בה במידה שהיא מייצגת ערכים יהודיים מובהקים.

פוליטיקאים ואנשי תקשורת, לרוב כאלה המקושרים היטב לשבע-עשרה המשפחות שמעבירות את האוברדראפט שלנו בינן לבין עצמן, מנסים למכור לנו שזו מחאה מטעם. שהיא פסולה. שמניעיה אינם טהורים (בניגוד למניעים האלטרואיסטים שלהם עצמם, כמובן). נטפלים אל גרעין הצעירים שהצית את הגפרור ובודקים את חבריו בציציותיהם. דור שלם של צעירים מסתכל קדימה ולא רואה אופק כלכלי, אבל לשרון גלים למיניהם חשוב מאד להתמקד כרגע בדברים החשובים באמת ולבדוק האם דפני ליף דיווחה על האפילפסיה שלה כבר בצו ראשון או אם נכון החשד שסתיו שפיר לא שילמה דו"ח חניה לעיריית יקנעם ב-2004. כאילו שהשתיים משחו את עצמן למנהיגות האומה. כאילו שהן מנכסות לעצמן תארים החורגים ממה שהן באמת: בחורות צעירות, חסרות ניסיון, לא חפות מטעויות (חלקן לא קטנות) אך בעלות אוריינטציה מצפונית בריאה, שאיתרע מזלן להיות שם בדיוק כשהכל התחיל. אל תטעו לרגע, אלו שדוחפים אותנו לנבור באי-שירותה הצבאי של דפני ליף יודעים בדיוק מה הם עושים. 'הפרד ומשול' קלאסי. דה אולדסט טריק אין דה בּוּק. שסה את המוחים זה בזה - כמה קל הרי לעשות את זה בישראל - והצל את ישבנך המרופד, המקושר.

במדינות ערב רודים המשטרים הטוטליטריים באזרחיהם במשך עשרות שנים מתוקפן של "תקנות חירום". בדמוקרטיה הישראלית התמונה כמובן שונה לחלוטין, אבל עין חדה מספיק תזהה את האלמנט הדומה. בחסות המצב הבטחוני הבלתי נגמר הולכת ומתקבעת כאן מציאות של חוסר צדק וחוסר שוויון, אשר כל ניסיון למחות נגדה נהדף בשם אותו מצב בטחוני עצמו. להרבה מדי אנשים בצמרת ההון, השלטון והבטחון בישראל המצב הזה נוח מאד. במוצאי שבת כולנו חייבים להיות שם כדי לומר להם: מספיק. התבגרנו. נגמר מצב החירום. המדינה שלנו בת שישים ושלוש, היא כאן כדי להישאר ומגיע לה סוף סוף סדר יום אזרחי ברור. כי גם אם גבולותיה נשמרים באמצעות הטנקים והמטוסים המתקדמים בעולם, לא יהיה בכוחם לעצור את שטף הישראלים שנוטש אותה לטובת אפשרויות טובות יותר בחוץ. גם אם היא מפומפמת לנו השכם והערב כנס כלכלי וכמעצמת הייטק, זה לא ינחם מאות אלפי אזרחים עובדים שמשכורתם גבוהה רק במעט מדמי השכירות שהם צריכים לשלם או זהה להם, ומי בכלל מדבר על כל השאר. גם אם הקמתה היא סוג של נס, המשך קיומה ושגשוגה הם פועל יוצא של מציאות, זו שתיווצר בידי האינטרסנטים בעלי הכוח או זו שניצור בעצמנו.

ואם אנשי ה'סכסך ושלוט' הצליחו לתעתע גם בכם, או אם אתם מסתפקים בטיעון הלוגי הבהיר "ככה זה פה" – יודעים מה? אל תצאו להפגין במוצ"ש. שבו בבית וצפו במאסטר שף. עונש ראוי לכל הדעות.