אפילו לא ידעתי שקראו לו אודי פוגל, כי ביני לבינו קראתי לו תמיד אודי חמודי, המ"מ המתוק שהצטרף לפלוגת המילואים בה שירתתי כחובש פלוגתי במשך שנים ארוכות, ולאחר מכן עבר להיות קצין מודיעין בגדוד בערך בזמן שחזרתי לגדוד בעצמי, כחובש תאג"ד.
גם לא ידעתי שעבר לגור באיתמר, כי בשעתו, לאחר שפונה עם משפחתו מנצרים, התיישב באריאל. לא ויכוח אחד ולא שניים ניהלנו, בפלוגה ואחר כך בגדוד, סביב השוני הגדול בדעותינו המדיניות בכלל, וסביב ההתנתקות בפרט. לעתים הפכו הויכוחים נוקבים, אבל תמיד הסתיימו באהבה ובהערכה. כי איך בכלל היה אפשר שלא לאהוב את אודי, מאלו שהרחיבו את הלב והעלו חיוך גדול על הפנים בכל יום ראשון של אימון או תעסוקה מבצעית.
בארץ רחוקה, עם צאת השבת, ניבט אלי לפתע החיוך של אודי מצג המחשב, שהפך בן רגע מטושטש. הנפש נחרדת והלב מתפלץ כשמעמידים זו לצד זו את אישיותו המאירה אל מול האכזריות הבלתי נתפסת של רוצחיו הנתעבים, שוחטי פעוטות רכים בשנתם.
נוח בשלום על משכבך, איש יקר, עם רעייתך וילדיך המתוקים. והיה נא מליץ יושר עבור ילדיך החיים.
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.