מילק

ההיכרות הראשונה שלי עם "מילק" קשורה בתחושת אכזבה. צופה לי באישון ליל בשידור חי של טקס האוסקר, הייתי בטוח שמיקי רורק המזדקן יקטוף בלי מאמץ את פרס השחקן הטוב ביותר, על הופעתו ב"המתאבק" המעולה. לא ממש הבנתי מאיפה צץ לו פתאום שון פן רק כדי לגנוב לרורק את הפרס מתחת לאף.

אבל פן, מסתבר, הרוויח ביושר את האוסקר השני שלו (הראשון על "מיסטיק ריבר", כמדומני) כי הופעתו הופכת את "מילק" לסרט מצוין, ובמדת מה אפילו סרט חובה. ב"מילק", מגלם פן את הארווי מילק, יהודי ניו-יורקי במקור, הומוסקסואל מוצהר, שלאחר שעבר להתגורר בסן פרנסיסקו רץ למועצת העיר, נכשל שלוש פעמים ונבחר ברביעית. אחד עשר חודשים לאחר שנבחר, נרצח מילק בידי חבר מועצה לשעבר.

למרות שהבמאי, גאס ון סנט, עושה לדעתי עבודה טובה מאד בשחזור התקופתי של סן פרנסיסקו (איזה כיף לראות סרטים אמריקאיים אחרי שחצית את היבשת!) ובהוצאת המיטב משלל שחקניו - אני חושב שנקודת הכובד של "מילק" אינה טמונה במעשה הרצח עצמו, שהרי הוא ידוע מראש לצופים. מעבר לכך, מילק לא נרצח רק בשל היותו הומוסקסואל. הרוצח, כאמור, היה יריב פוליטי מר שלו, חבר מועצה בשם דן ווייט, שהתפטר מיוזמתו ממשרתו ואז התמלא זעם על ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, משום שסרב לאשר לו לחזור ולאייש אותה (ראש העיר עצמו, אגב, היה הראשון להירצח במסע הנקמה של ווייט). למעשה, כאן טמונות דווקא נקודות התורפה של הסרט, המתעלם כמעט לחלוטין מדמותו ופועלו של מוסקונה (אשר הרפורמה שהנהיג בשיטת הבחירות למועצה איפשרה למילק להיבחר בסופו של דבר) ובמקביל מנסה להציג את ווייט כהומופוב מוחלט, למרות שברקע מעשהו ניצבה גם היריבות הפוליטית בינו לבין קרבנו.

בעיניי, נקודת הכובד של "מילק", ממנה נובעת גם חשיבותו, קשורה דווקא בעובדה כי האופן בו מגלם פן את מילק, אומר בכנות, אינו עושה חיים קלים לעין הסטרייטית. מילק (בסרט, לפחות) הוא ממש לא הומוסקסואל קשוח ומופנם סטייל יוסי מ"יוסי וג'אגר". הוא ישיר ובוטה, נשי ומתחנחן, פלרטטן לא קטן, ובאופן כללי נמנה על הגאים העשויים לעתים להכניס את הצופה הסטרייט למצב של מבוכה ואף אי נוחות.

אולם מרגע שנבחר מילק למועצת העיר, מעורר האופן בו הוא מוביל את המאבק על זכויות קהילת הלהט"ב בעירו, ובארה"ב בכלל, פליאה והשתאות. ההיפי הנמרץ מרובע הקסטרו מתגלה כמנהיג אמיץ, שקול, כריזמטי ובשל - בעיקר כאשר בחר להטיל את מלוא כובד משקלו הפוליטי כדי להילחם ב"יוזמת בריגס" שאיימה לרדוף להט"בים ותומכיהם שהועסקו במערכת החינוך הציבורית באמריקה. אל מול כל אחוזי החרון, דובריו של אלוהים מטעם עצמם, שהתיימרו לחרוץ את דינם של בני אדם כמותם לרדיפה ולהשפלה - ניצב מילק, ההומוסקסואל המוחצן והאקסטרווגנטי, כחומה בצורה של תבונה, חמלה ואנושיות; שולח, בעצם קיומו ובפועלו, מסר חד וברור בדבר זכותו של כל אדם, באשר הוא אדם, לחירות ולכבוד.

הראשון באוגוסט, יום השנה הראשון לרצח בבר הנוער בתל אביב, מצא אותי קרוב לודאי איפשהו בין קולורדו לקליפורניה, מטייל את עצמי ואת משפחתי לדעת. אבל אני זוכר. אני זוכר את ליז טרובישי וניר כ"ץ, שנרצחו בדמי ימיהם בידי מי שעבורו הומוסקסואלים אינם בגדר בני אנוש. אני זוכר את שני הנערים שנורו בגבם בידי מי שבעיניו דמם הותר, ואשר נותרו משותקים לצמיתות. אני זוכר את הפצועים שנותרו לבדם, ברגעים הקשים בחייהם, לאחר שהוריהם וקרובי משפחתם נמנעו להגיע ולסעוד אותם משגילו היכן נורו. יותר משלושים שנה עברו מהיום בו נרצח הארווי מילק, ונדמה לעתים כי המטרה לשמה נלחם עודנה רחוקה כל כך.

שתי הערות אינפורמטיביות, לסיום:

* יותר משנה אחרי - הרוצח מבר הנוער טרם נתפס.

* עורכי דינו של דן ווייט, רוצחם של מוסקונה ומילק, הצליחו לשכנע את חבר המושבעים כי מרשם היה נתון להשפעתם הרעה של חטיפי שוקולד אותם בלס כתוצאה מדיכאון שאחרי ההתפטרות (קו ההגנה שלהם נודע לימים כ"הגנת הטווינקי"). על רצח בדם קר של שני בני אדם (טוב, אחד מהם "רק" הומוסקסואל) נידון ווייט לפחות משמונה שנים בכלא.

ווייט שוחרר בפועל אחרי קצת יותר מחמש שנים בפנים. זמן לא רב לאחר שחרורו שלח יד בנפשו.

לוּ הָיִיתִי

לוּ רַק הָיִיתִי שְׁפִּיץ שֶׁל לוּלָב
יִשְּׁרָה קֻפָּאִית בְּבַת-יָם אֶת הַגַּב
אִבְחָה שֶׁל כְּאֵב שִׁדְרָתָהּ מְנַסֶּרֶת
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת עֲמִידָה בְּמִשְׁמֶרֶת
בְּלִי תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים, בְּלִי קְבִיעוּת, בְּלִי חֻפְשׁוֹת
"לֹא רוֹצָה? יֵש עוֹד אֶלֶף כָּמוֹךְ, נוֹאֲשׁוֹת"
כֵּן,
לוּ רַק הָיִיתִי שְׁפִּיץ שֶׁל לוּלָב
הָיָה מַצָּבִי כֹּה שׁוֹנֶה מֵעַכְשָׁיו
כִּי אַלְפֵי יְהוּדִים בְּפֵאוֹת וּזְקָנִים
הָיוּ בְּעִיֵּי זְכֻיּוֹתַי מְעַיְּנִים
מְעַיְּנִים בִּקְפִידָה, בְּלִי שִׁהוּי וּפִקְפּוּק
בִּזְכוּכִית מַגְדִּילָה, בְּתַכְלִית הַדִּקְדּוּק
כָּךְ חָזוֹר וְעַיֵּן - דַּקְדֵּק וְחָזוֹר
עַד הָיְתָה יוֹצֵאת צִדְקָתִי אֶל הָאוֹר

לוּ הָיִינוּ גִּבְעָה הַצּוֹפָה פְּנֵי גֶ'נִינָה
נִהְיֶה נָא לְפֶה לִסְוֶטְלָנָה וְאִינָה
שֶׁהוּבְלוּ מִמֶּרְחָק, שְׂבֵעוֹת רֹק וּנְדוּדִים
לִמָּכֵר לְקָלוֹן בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים
כִּבְהֵמוֹת בַּיָּרִיד הָעָמְדוּ בְּשׁוּרָה
"הֲרוֹצֶה אֲדוֹנִי לְמַשֵּׁשׁ הַסְּחוֹרָה?
לֹא לִדְחֹף, לֹא לָרִיב, יֵשׁ מַסְפִּיק לְכֻלָּם"
וּלְתִפְאֶרֶת 'יְסוֹד כֵּס הַשֵּׁם בָּעוֹלָם'
כֵּן,
לוּ הָיִינוּ פָּחוֹן בְּיִצְהָר קוּ"ף טֵי"ת וָ"ו
הָיִינוּ נִרְאוֹת קְצָת אַחֶרֶת עַכְשָׁיו
כִּי רִיבוֹת בִּשְׂמָלוֹת וְנָשִׁים בִּשְׁבִיסִים
הָיוּ מִשְׁתַּטְּחוֹת עֲלֵי בֹּץ וּטְרָשִׁים
וּגְבָרִים חֲסֻנִּים, עֲדוּיֵי צִיצִיּוֹת
הָיוּ נִלְחָמִים כְּגוּרֵי אֲרָיוֹת
לְהָקִים, לְקוֹל 'עוּצוּ עֵצָה וְתֻפָר'
אֶת כְּבוֹדֵנוּ הַדַּל, הָרָמוּס – מֵעָפָר

לוּ הָיִיתִי חַנְיוֹן הַמֻּפְעָל בְּשַׁבָּת
הִרְהֵר הַפּוֹעֵל בַּמִּפְעָל הַמֻּפְרָט
הַמְּדִינָה אִרְגְּנָה אַחְלָה דִּיל עִם יַזָּם
וְעוֹבְדִים וָתִיקִים הָפְכוּ 'כֹּחַ אָדָם'
(בַּשּׁוּק הַחָפְשִׁי זוֹ שִׁיטָה מְנַצַּחַת:
הַמַּנְכָּ"ל מַרְוִיחַ כְּמוֹ כָּל עוֹבְדָיו יַחַד)
לוּ הָיִיתִי תַּקְצִיב בַּחוּרֵי הַיְּשִׁיבוֹת
חָשַׁב גַּם עוֹבֵד מוֹעֲצָה מִנְּתִיבוֹת
בְּמַר יֵאוּשׁוֹ רָץ מִדֶּלֶת לְדֶלֶת
שָׁנָה בְּלִי מַשְׂכֹּרֶת - אֵין אֹכֶל לַיֶּלֶד
כֵּן,
לוּ רַק הָיִינוּ אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה
הָיָה מִשְׁתַּפֵּר מַצָּבֵנוּ פִּי אֶלֶף
כִּי אָז כְּבָר הָיוּ נְצִיגֵי רַבָּנָן
אָצִים לְהַפִּיל מֶמְשָׁלוֹת מִכִּסְאָן
וּשְׁלוּחֵי אַדְמוֹ"רִים בְּוַעֲדַת הַכְּסָפִים
הָיוּ מַרְעִידִים אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים
מְפַזְּרִים אִיּוּמִים, מְקִימִים צְעָקָה
עַד תָּשׁוּב בַּת-צִיּוֹן תִּכּוֹנֵן בִּצְדָקָה

***
לוּ הָיִיתִי עֲמוֹנָה, לוּ הָיִיתִי מִגְרוֹן
לוּ הָיִיתִי חֲצִי קָרָוָאן בַּשּׁוֹמְרוֹן
לוּ הָיִיתִי שׁוֹכֵב בְּקִבְרֵי הַקַּדְמוֹיְנִים
לוּ הָיִיתִי כַּפְתּוֹר בַּחֻלְצָה שֶׁל בְּנוֹת סְלוֹנִים
לוּ הָיִיתִי שְׁיָרֵי 'הָאַדְמוֹ"ר הַגָּהָ"צ'
לוּ הָיִיתִי חוֹתֶמֶת כַּשְׁרוּת הַבָּדָ"ץ
לוּ הָיִיתִי כְּרוּבִית בְּלִי סְפֵק-סְפֵקָא שֶׁל חֶרֶק
לוּ הָיִיתִי שַׁרְווּל הַמְּכַסֶּה עַד לַפֶּרֶק...

לוּ הָיִיתִי – וַדַּאי כְּבָר הָיָה חָל שִׁפּוּר
אֲבָל אֲנִי לֹא. זֶהוּ כָּל הַסִפּוּר

עקידה

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

נתחיל בעובדות. אין יהודי ספרדי שלא מכיר את "עת שערי רצון", אחד משיאי התפילה הספרדית של ראש השנה - אם לא הגבוה שבהם. אין בית כנסת ספרדי בעולם שלא נשטף בגל של התרגשות וכמיהה וכיסופים כאשר מושרות מילותיו. ומפה לשם, תודה לאל, כבר גילו גם רבים מאחינו האשכנזים את קסמו (אם טרם הצטרפתם אליהם - זה הזמן).

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הפיוט המופלא הזה - שינון, צעיר בניי, חב לו את שמו - טווה ביד אמן את תמונת מסעם הטעון של אברהם ויצחק אל הר המוריה. היכן שהמקרא רועם בצמצומו, כמעט בשתיקתו, מכניס אותנו רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, החכם והמשורר בן מרוקו, אל טבורה הסוער והמתוח והיצרי של הסצנה הבלתי אפשרית הזו, בה פוסעים זה לצד זה האב העתיד לעקוד ובנו העתיד להיעקד. מכניס, ולא עושה הנחות.

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בן היה לרבי יהודה, ושמואל שמו. ארבע שנים נצר את הסוד הנורא מאביו אוהבו לפני שבישר לו על החלטתו להתאסלם וקרע את עולמו לגזרים מדממים. אם לא די בכך, הפך שמואל אבן עבאס למומר אקטיבי במיוחד. הוא חיבר ספר בשם "איפהאם אל יאהוד", "השתקת היהודים", בו ניגח אחד לאחד את עקרונות דת אבותיו, ואף סבב בין קהילות יהודיות כדי לעשות נפשות לדתו החדשה (מסע ההופעות המפוקפק הזה, אגב, היווה את אחת הסיבות לכתיבת "איגרת תימן" של רמב"ם).

וכשרבו הייסורים בארצות המגרב, אשר יהודיהן נאנקו תחת גלי האל-מווחידון השוטפים אותן בזה אחר זה, עבר רבי יהודה לחאלב שבסוריה - מתרחק ממכאוב אחד וקרב אל אחר, אל בנו שבמוסול.
ואין לדעת אם גמלה בו ההחלטה עוד במרוקו, או שמא נסכה בו הקרבה הגיאוגרפית הפתאומית כוחות רעננים. אך יום אחד, בערוב ימיו, השכים רבי יהודה בבוקר, חבש את חמורו וקם והלך אל המקום אשר אמר לו לבו; אל דרך החתחתים המדברית המחברת בקו ישר בין חאלב למוסול, בניסיון לדבר על נפש בנו אהובו, למען ישוב הביתה.

את כל יהבו ומאוייו, תפילותיו ותקוותיו תלה רבי יהודה במסעו האחרון. מדי שנה בבית הכנסת אני עוצם עיניי ומדמיין את דמותו, חוצה את המדבר, כפופה מכאב וגעגועים, המון דמעיה זולגים בחיל. אך צעדיה איתנים, נסוכי תקווה מחודשת.

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אבל רבי יהודה לא הגיע למוסול. בקצה מסע חייו אל לב בנו לא עמדו לו עוד כוחותיו. על אם הדרך הלך לבית עולמו, ותקוותו עמו.

מקובל לחשוב שראשי התיבות החתומים בבתי הפיוט, "עבאשׂ יהודה שמואל", הם ראשי התיבות של מחברו (ולא כבכמה מחזורים בהם נדפס הסבר שגוי, לפיו נכתב הפיוט בידי שלושה אחים: יהודה, שמואל ועבאס). אבל ביני לבין עצמי אני מהרהר, כי אולי בחר רבי יהודה להנציח בראשי התיבות של פיוטו גם את שם בנו האובד, אשר בקרב על נשמתו לא ויתר ולא נכנע עד יומו האחרון.

שלום לעפרך, רבי יהודה אבן עבאס, האב הנעקד ביקוד כאבו. מדי התחדש שנה ישובו מילותיך וימצאו נתיבה לריבואות לבבות וינחמום. ובנחמתם תנוחם גם אתה.

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה, זֹכְרָה לִתְרוּעָה
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵח

נ.ב. ביצועים רבים ל"עת שערי רצון" ניתן למצוא באתר "הזמנה לפיוט". לדעתי היפים ביותר הם אלה המושרים במקאם "ביאת" בלחן הירושלמי.