יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

הדג שאמר שמע ישראל

מאחר וכבר בענייני קברים עסקינן פה, לא יכולתי שלא לנצל את הבמה הצנועה של אישציפור לצורך פרסומי ניסא מן המעלה היותר עליונה.חשבתם שדגים שותקים? אז חשבתם...


אכן, רבותיי, ציון מקום קברו הק' של הדג שאמר שמע ישראל זוכה כרגע ללא ספק בתואר הקבר המהודר ביותר שטרם השתטחתי עליו, דוחק למקום השני אף את ציון בעל "פני הים" זיע"א אשר בירידות מירושלים עיה"ק לים המלח.

ועם זאת, בהזדמנות זו עלי למחות נמרצות בפני המארגנים על כי בעזות מצח ובכוונה תחילה דלגו על קברו של אחי המנוח, הלוא הוא הבקלה-קדישא מאוסטרופולי, בעל ה"סנפיר וקשקשת", אשר מן המפורסמות הוא כי זימיו הק' החיו מתים ועיברו עקרות בכל רחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ואף אם בעל ה"שמע ישראל" זכה בסוף בכס האדמו"רות באגם שליד הבית מרזח - אינו דין שאחיו יקבל לכל הפחות חצר פלאס מוייסדעס פלאס ציון פעיל אחרי עלייתו לגנזי מרומים בייסורים קשים במקום גלותו באגן החמצון של טשרנאביל??? הן דיו לבא מן הדג להיות כנידוג ולא תהא כהנת כפונדקית ואוי לה לספינה שאבד קברניטה!

ולא זו אף זו אלא שנתעלם מן המארגנים הנ"ל גם ציונה של השממית שהניחה תפילין של רבינו תם בפסח שני שחל להיות בחשבונו של הגמל-שלמה מז'יטומיר, ואנה נוליך את החרפה? הן אם אפילו הכופר המשומד ביאליק עשה לצדקנית זו יד ושם ב"המתמיד" שר"י - מה נאמר אנו ביום הדין? הלוא כלימה תכסה פנינו! ומי שאמר לעולמו דג יאמר לצרותינו דג במהרה בימינו אכי"ר.



מפי עוללים:
חנות המזכרות של הפארק הלאומי גרייט פולז, וירג'יניה. ראשון שעבר.
יונתן: אבא, אולי תקנה לי את המשקפת הזאת, השחורה?
אבא: אבל יש לך את המשקפת שקנינו לך בקליפורניה. וחוץ מזה הרגע קניתי לכם שני וֶסְטים חדשים מהניילון.
יונתן: [יבבה].
נעמה: זה בסדר, יונתן. גם רומא לא נקנתה ביום אחד.


יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

ואל עפר תשוב, דאמיט!




תאר לך, תאר לך שתמות
תאר לך שתהיה מת
תאר לך, כשיאמרו
"ברוך דיין אמת"
והרחום והחנון עצמו
יפרוס לך כנפיים
פשוט יד אך היזהר
אל תביט בו בעיניים
אתה יוצא לשליחות
לשליחות סודית
בהצלחה, אדם
היה שלום, היה שלום
אם תזדקק לי
אני מאחוריך תמיד
זו הצהרה, מאחוריך תמיד.
תמיד
והרחום והחנון עצמו
יפרוס לך כנפיים
פשוט יד אך היזהר
אל תביט בו בעיניים
(עמיר בניון, שליחות)

מתאים לעמיר בניון לבצע שיר כזה. למעשה, כמה שירים כאלה אתם מכירים? "תאר לך שתהיה מת", ראבאק! הרי מזה כולנו פוחדים פחד (התחכמות לשונית בעוד 3...2...1) מוות. הן מה יותר מבעית מלתאר את העולם ממשיך ליסוב על צירו בנונשלנט שעה שאנחנו מוטלים לנו על איזו עגלת מתכת, דוממים כשק תפוחי אדמה ורלוונטיים אף פחות ממנו?
כן, חברים, לכותב שורות אלה יש בעיה רצינית מאד עם הענין הזה שנקרא למות. לא מתאים לי בגדול, הקונספט. וכן, אני מכיר את כל ההסברים ההרמוניים והיפים, על כך שהמוות הוא חלק מהחיים. מצטער. לא בענין. מעדיף לחיות, אם אפשר. הלוא גם אם תקחו לאדם את כ-ל מה שיש לו, עדיין תישאר לו עצם הווייתו לשלל, אבל המוות בן הזנונים מתחכם לקחת גם את נפשנו יחידתנו, אז מה בדיוק נשאר בידיים שלנו בתום העסקה המפוקפקת הזו?
בצר לי אף הגדלתי עשות, ופניתי בענין הזה לאיתן, ד"ר לביולוגיה והמדען הראשי של קהילת נדחי ישראל דבולטימור, שמגדל עכברי מעבדה במכון מחקר בדאונטאון, מבודד להם כל מיני גנים ואז מפצח אותם, או משהו כזה. מה יותר פשוט, שחתי לו באיזו שבת בגן המשחקים, למצוא את הגן שאחראי על מנגנון הההשמדה העצמית של הגוף ולבודד אותו? (ואז, אין צורך לומר, לקרוע לו את הצורה). "עזוב אותך, אחי", שח הראשי, "בוא נתרכז בלהשיג תוחלת חיים סבירה". אמר, ושלח אותי להשיל אי אלו קילוגרמים עודפים.
אבל לאחרונה, דווקא לאחר שהאופציה המדעית שלי נחלה כשלון חרוץ, ודווקא תוך כדי שאני מאתר באמשים אלה ממש (אהוי!) אי אלו שערות לבנות וסוררות בצדעי ראשי - אני מוצא את עצמי בוחן מחדש את כל הענין מזווית אופטימית. אולי, אני מהרהר ביני לביני, אולי החיים הם בעצם סוג של משחק מחשב והמוות הוא בכלל העליה לשלב הבא? אולי כל המתים אשכרה עקפו אותנו בסיבוב, משחקים כבר עמוק קדימה בשלבים המתקדמים בשעה שאנחנו עוד מתבחבשים פה ברמה 1?
נקודה למחשבה...





אל בית הקברות הקטן של הרדיוויל, דרום קרוליינה, נקלעתי לגמרי במקרה, כשחיפשתי מספרה בעיירה המנומנמת. זה לא שהוא קרץ לי מעבר לאיזושהי גדר. הוא פשוט נפרש משני צידיו של הכביש; המצבות, אם בכלל אפשר לקרוא להן כך, ממש נושקות לאספלט ולצמיגי המכוניות העצלות הנעות במה שמכונה בהרדיוויל "רחוב ראשי". עכשיו, אני, כשבית קברות קורא לי - אני בא. אודה ולא אבוש, יש לי פטיש מסוים למקומות האלה, והרשומה הזו נותנת לו קרוב לודאי כמה וכמה טעמים. צ'יק צ'אק החניתי את הוואן (הרדיוויל, כפי שאתם ודאי משערים, לא סובלת מבעיות חניה. ולא, גם לא ב"מרכז העיר") וביליתי לעצמי שעה מהורהרת בין המצבות, מנסה לפענח את מה שהן מספרות בדממה. מי היא האשה שעל מצבתה כתובה מילה אחת: "אמא"? ומי חרת "אנא סלחי לי" על מצבה אחרת, ולמה? ומדוע בקצה המצבה של ריצ'ארד אחד יש נעל שיש קטנה ומה פשרה של קרפדת הבדיל שאיוותה אותה לבית? ויד מי הניחה כתר צעצוע קטן ושרביט על קברה של אריקה בת החמש? ואיזה אסון מחריד מסתתר מאחורי המילים "נולדו ונפטרו" בסמוך לתאריך בודד על קברם של ג'ימי וג'נט? ואיך לכל השדים הגיע לכאן אחינו בן ישראל סאם סטייני? עם המגן דוד על המצבה, קשור לקברים סביבו בערך כמו שכריסטינה מלכת שבדיה קשורה לניסים בוטפיקה מהבסטה של הפיצוחים במחנה יהודה...


שכן שלנו במשעול בבאר שבע היה פועל במפעלי ים המלח. יום אחד נפצע בעבודה ומאז נשאר בבית וחיכה לפיצויים. מדי יום הוא היה יושב על מפתן ביתו שעות ארוכות, בוהה נכחו ושותק. בוקר אחד הוא לקה בשבץ ויומיים אחר כך נפטר, כמעט באותו שוויון נפש שאפיין את שגרת יומו. להלוויה שלו הלכתי רק מכוח קודי הכבוד הבאר-שבעיים המחייבים, אבל היא הותירה בי רושם עמוק יותר ממרבית הלוויות בהן נכחתי. כמה עשרות מלווים צועדים בחפזון אחרי המיטה. מגיעים אל חלקת הקבר, מסירים את הטלית מעל התכריכים. ללא שיהוי מוחלקת הגופה אל איש החברא קדישא שמסדר אותה בתנועות מורגלות ויעילות בכוך החפור. לא חולפת דקה וכבר מונח אחרון הבלוקים מעליה. דקה נוספת לאחר מכן וכבר כוסה הבור. הכל מהיר, ענייני, תכליתי. ממש על שפת הקבר עומד בנו הבכור של הנפטר וגועה בבכי חד ומוזר, כנהמותיה של חיה פצועה; רק יפחותיו מעידות שלא שתלו פה איזה עץ או טמנו שקית גניזה, אלא אשכרה קברו מישהו. בני המנוח נעמדים בשורה, ממלמלים קדיש מהוסס, וזהו. תם האין-טקס. האמת החדה והבהירה, זו שכל ההספדים והפסוקים והטקסים מההלוויות הרגילות מנסים לעכב, להקהות או לייפות, האמת ההיא נכנסה בנו בערב ההוא ישר בפרצוף. רגע אחד היה כאן בנאדם, ובמשנהו הוא איננו. א-י-נ-נ-ו. חד וחלק. ישר ולענין. נגמר הסיפור.



בבית הקברות של הרדיוויל נזכרתי בחדות בהלווייה הבאר-שבעית ההיא, אולי כי הוא שיקף לעיניי את אותה אמת עצמה. המצבות הצנועות בגובה האדמה, מכוסות עלים ומחטי אורן יבשות. שם הנפטר חקוק עליהן באותיות קטנות ופשוטות, הולכות ומיטשטשות. אבני מצבה רבות שוקעות אט אט, באין ברזל ובטון; נאספות גם הן אל האדמה שאספה אליה את בעליהן. "ככה קבר צריך להיות" אומר ב"עֵשׂו" של מאיר שלֵו האופה יעקב לוי, עומד בחלקה הצבאית מול קברי חללי מלחמת השחרור ההולכים ובלים. אני חושב על בתי הקברות בישראל. ערים שלמות של בטון מבורזל, פעמים רבות בלי עץ או שיח או פיסת דשא אחת לרפואה. רחובות, פריקינג רחובות, עם שמות של רחובות הולנדיים באיזו הרחבה קהילתית בבנימינה: השקמה, ההדס, הלוטם. רק חסר שלחלקות החדשות יקראו "ירקון הירוקה" וישווקו אותן בלוח win-win; מצבות שיש ענקיות מזדקרות אל-על בנסיון פתטי להיחקק, להישאר, להיאחז, לעשות אצבע משולשת לגלגל הטוחן של הזמן, בעוד זה סובב לו בנינוחות עצלה ומשועשעת, יודע כי גם הללו, בדיוק כמו אחיותיהן הצנועות בהרדיוויל, סופן באבק.
הטבע הולך ומכרסם בבית הקברות של הרדיוויל, בולע אל מחזורו המתמשך את פיסות הזכרון הקטנות שהציבו בני אדם בנסיון להשאיר כאן איזה אפעס-משהו סימן ועדות לחוסר הפשר של קיומם.
וכך נכון, וכך צריך שיהיה. "ככה קבר צריך להיות".

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

"אצלנו במסוק לא מתים"

"אצלנו במסוק לא מתים", אומר ד"ר נמרוד עדי מ-669 לאנשי הצוות שלו.

ואז הוא יורד עם צוותו אל שדות הקרב הבוערים והמדממים של מלחמת לבנון השניה, ועורך ניתוחי שדה תחת אש, ופותח בעקשנות דרכי נשימה, וחוסם עורקים חתוכים באצבעותיו; אוחז בנפשות הצעירות המפרפרות על ספו של המוות, אוחז ולא מרפה. ובידיו החשופות הוא משיבן לארץ החיים.

ואז מסתיימת המלחמה, והוא עובר בין הנערים שאת חייהם הציל, ומספר להם את סיפורם בענווה, ומאמץ אותם אל לבו והוא בוכה ובוכה. ובעיניים דומעות הוא מבקש את סליחת הלוחמים אליהם לא הצליח להגיע בזמן.

ממסך אל.סי.די קטן בסלון ביתי שבניכר ניבטים אלי פניה של ארץ ישראל היפהפיה והנשכחת.
והגעגועים חומרים בי.

.