אולרייט, חברים. אנחנו מתקרבים לסופה של סקירתנו הקצרצרה (שעומדת כרגע על - אבוי - חמישה מקומות). בכל זאת, יש לי עוד רוד-טריפ שלם לכתוב עליו.
אין לי הרבה מדי לכתוב על אקסנט, וזאת דיוק מאותה סיבה בגללה החלטתי להזכיר גם אותה כאן. כי אקסנט היא בסך הכל מסעדונת בשרית כזאת, כמו שיש בישראל בכל פינת רחוב. רק שבישראל יקראו לה "מפגש האחים דדוש" וירבצו בה בקרוקס ובגופיה עם נגיעות טחינה. ופה, לעומת זאת, ייקראו לה - אהם-אהם-וגם-טטטטאם – "א-ק-ס-נ-ט", ושמה יינשא על שפתיים רוטטות בחרדת קודש משל היתה מינימום "יועזר בר יין". וזו, רבותיי, היא היא תמצית הטרגדיה בה עסקו שלושת הרשומות האחרונות באישציפור.
באקסנט יש המבורגרים סתמיים לחלוטין, סטייקים בינוניים, כריכיים אימתניים ("סאב'ז" בפי הילידים), שיגרמו לעורקים שלכם להרגיש כמו צומת מסובים בערב ליל הסדר, וצלי עוף שאין לי דרך אחרת להגדירו אלא כשבר-צלי. שום דבר מיוחד, אם לא למטה מזה. אבל התינוקות שנשבו מפייקסוויל ממשיכים לעלות אליה לרגל ולהרגיש קרניבורים מהמאיון העליון. ניחא - מה שלא יודעים לא כואב.
גם על אומאמי שמענו כאן שירות ותשבחות אין קץ, כאילו היא
דייויד צ'וּ'ז דור 3.5 לפחות. היא גם מתהדרת בתואר "ביסטרו", שאין לי
שמץ של מושג מה משמעו אבל כולו מצלצל הוד והדר וזיגוג תאנים. לכן, כשחגגה זוגתי
הרבנית תליט"א שמונה עשר אביבים במוצאי יום העצמאות האחרון, לבשנו חג (=הורדנו
את העניבה) ושמנו פעמינו הנרגשים אל ה"ביסטרו" הנזכר למען יתעדנו בני
מעינו במיני מעדני אוריינט שאין הדעת משערתם כלל.
או אז, בלי שום התראה, דרסה אותנו אומאמי בסגנון סיני חופשי כפעיל
זכויות אדם בכיכר טיינאמן. קודם כל, כמתאבן, שילחה בנו הביסטרו את המלצרית
האקזוטית וַואטָה בִּיץ', ששירתה אותנו תוך הפגנה גלויה של שנאה ומשטמה שאינן כלות
עולמית, משל היינו מינימום הדאלי לאמה או בעלי מניות בגוגל.
ואז הגיעו העיקריות.
חברים, מקובל לחשוב שהעוף מגיע אל הקליימקס הטראגי של חייו ברגע בו
הוא זוכה להכיר מקרוב את המילה האחרונה בארגז הכלים של מוישה השוחט, אך אין לך
תרמית גדולה מזו. כי העופות הצדיקים, שהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ומשכימים
בבוקר לעבודת בוראם (בבחינת "יהא הוא מעורר השחר"), ומנקרים מזון בצנעה
ולא כאוכלים בשוק; והמטילות הצדיקות, שלא ראו קירות לוליהן את כרבולתן, ולא עיכסו
ברגליהן, ולא קרקרו לשון הרע ורכילות ושאר מיני קרקורים בטלים עם האווזות בחצר -
כל אלו חזקה עליהם שיעלו על שולחנם של מיטב צדיקי וחסידי פייקסוויל, משמאלם קרטופל
עסיסי ומימינם אורז פרסי, וכבוד יעשו להם במותם יותר מבחייהם.
אבל העופות החטאים וההוללים, עליהם כבר קרא הנביא "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" לא יימלטו משורת הדין, וסופם שיתגלגלו לאחר מותם גלגולים שונים משונים ויידונו במיני ירקות שלוקים ובלהבת רטבים דליקים ובחיבוטי שומשומין דביקים ובקֶלע פסולת רקיקים. ולא זו אף זו, אלא אף יוצגו לדראון עולם על מצע גוויית חסה אל מול עינינו הנדהמות וקיבותינו הנכלמות.
אמת, כבר נדמה היה כי המצב לא יכול להידרדר יותר. אך כשגמרנו אומר,
המומים וחמומים, לנוס על נפשנו - נוכחתי לראות כי הנבלים הצהובים עוד הרהיבו עוז
בנפשם לדפוק לנו בחשבון "גרטואיטי".
הפעם הראשונה בה נתקלנו ביופי-חי הזה - מעין טיפ בילט-אין של 18
אחוז שאתה אנוס לשלם גם אם המלצר ניקר לך עין עם צ'ופ-סטיק וחבט בך עם אגרול -
היתה במסעדת בשרים יוקרתית במיאמי ביץ', ושם, מעוצם המעמד, לא העזתי לפצות את פי.
אך כשניבט אלי הגרטואיטי מהחשבונית של אומאמי, אמרתי לעצמי שמספיק. שיש רגעים בהם
האיש הישראלי צריך לעמוד על זכותו הטבעית וההיסטורית לא לצאת פראייר בן סאקר,
ושתיחנקנה אמריקה וסין גם יחד. "סליחה", פניתי אל הנוגשׂת, "אולי
זכרוני בוגד בי, ואולי זו פשוט רעֶלֶת השומשומין הקשה בה אני שרוי כרגע, אבל לא
זכור לי שהזמנו "גרטואיטי".
אמרתי, ופתחתי את שערי הגהינום. תוך מאית השניה כבר עמדה מעלי הקאפואית הראשית, צורחת עלי באנגלו-מנדרינית המוכרת לי היטב מדייויד צ'ו'ז מול כל שועי פייקסוויל וסובאיה. אין צורך לומר שלא הצלחתי להבין מילה (טוב, חוץ מ"אָאוּטְלֶייגֶ'ס","לֶסְטוּלָאנְט" ו"אֶבְלִיבָּאדִי מָאסְט בִּי גְלֵייטְפוּל") אבל מתוך רצון כנה לא לסיים את שליחותי כאן משופד על במבוק - שלפתי כמו שפוט טיבטי את הארנק, שילמתי את הגרטואיטי עד הסנט האחרון ונמלטתי מאומאמי בעור שיניי.
והנקמה? הנקמה, כבר אnר פעם חכם סיני עתיק, היא מנה שמוטב להגישה קרה.
